משנת ארץ ישראל על משנה מדות ד:א

1פיתחו של היכל גובהו עשרים אמה ורוחבו עשר אמות – כגודל כל הפתחים חוץ מפתחו של האולם (לעיל פ"ב מ"ג). לפי יוספוס פתח ההיכל היה חמישים וחמש אמה גובה, ושש עשרה אמה רוחב (מלח', ה 211), וארבע דלתות היו לו שתים מבפנים ושתים מבחוץ שנאמר שתים דלתות להיכל ולקודש – (יחזקאל מא כג). דלתות כפולות היו גם בשער ניקנור (לעיל תמיד פ"ג מ"ז), ושיטה זו הייתה מקובלת בבנייה ההלניסטית ובבנייה במזרח. בדרך כלל היה השער החיצוני מאבן (במקרה זה הדלת הייתה מצופה נחושת) והדלת הפנימית הייתה מעץ. הסיוע מספר יחזקאל הוא כאמור קישוט ספרותי בלבד.

2החיצונות נפתחות לתוך הפתח – הדלתות החיצוניות הוצבו בחלק החיצוני של עובי הקיר (מזוזות הפתח). הן נפתחו כלפי פנים והסתירו את המזוזות מצדן הפנימי, לכסות עוביו שלכותל – כשהדלת פתוחה ורוחבה חמש אמות הרי שהיא מכסה את עוביו של הקיר, הפנימיות נפתחות לתוך הבית – גם הפנימיות נפתחות פנימה, לכסות אחר הדלתות שכל – האות ש' איננה לחיבור או להסבר אלא נטולת תפקיד דקדוקי.

3הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות – ההיכל היה מטויח זהב, אבל הקיר שליד הדלתות לא היה מטויח. המשפט קשה להבנה. בדרך כלל דלתות פנימיות אינן נפתחות לאותו כיוון כמו דלתות חיצוניות. על הדלתות הראשונות נאמר שנפתחות לתוך הפתח ועל הפנימיות שנפתחו לתוך הבית, אם כן כל הדלתות נפתחו פנימה. קודם נפתחו הדלתות הפנימיות, ואחר כך החיצוניות, וכל הדלתות יצרו רצף אחד כך שאי אפשר היה לראות את הקיר שמאחורי הדלתות. רוחב הקיר היה שש אמות, חמש אמות כוסו על ידי הדלת החיצונית, ועוד אמה על ידי הדלתות הפנימיות.

4רבי יהודה אומר בתוך הפתח היו עומדות – לדלת היה ציר פנימי בחצי רוחבה, והדלת הייתה נפתחת ב-90 מעלות ומקבילה לקיר, וכמין איצרכה מיטה – בדפוס "איצטרמיטה", ב- פ, נ "איצטבא", וניכר שהוא תיקון של המילה הנדירה למילה מוכרת. ב- לאו "איצרבה". המילה היא יוונית, וקרויס במילונו מזהה אותה כ- στρόιφωμα שמשמעה למעשה דלת מפוארת.

5היו ניקפלות [ היו ] לאחוריהן אילו שתי אמות ומחצה ואלו שני אמות ומחצה – חצי מהדלת פנימה וחצי החוצה, חצי אמה מזוזה מיכן וחצי אמה מזוזה מיכן – רוחב הדלת חמש אמות, והיא מכסה אפוא כמעט את כל המזוזה. באופן מעשי נותר פתח של חמש אמות בלבד, שגם הוא רוחב מספק לצורכי ההיכל והעבודות בו.

6שנאמר ושתים דלתות לדלתות שתים מוסבות דלתות ושתים לדלת אחת לדלת אחת ושתי דלתות לאחרת – (יחזקאל מא כד). הפסוק מיחזקאל קשה כשלעצמו, וכפי שכבר אמרנו פעמים מספר הבאתו היא ספרותית, שכן למקדש יחזקאל הייתה צורה ארכיטקטונית שונה. מעתה אמור, או שהתיאור במשנה הוא ספרותי-מדרשי בלבד, או שהתיאור רֵאלי ורק ההישענות על הפסוקים היא ספרותית-מדרשית, וראשון עיקר.

7לעיל (תמיד פ"ז מ"א) הראינו שלפני השער הייתה פרוכת שכל המקורות מדברים בהתפעלות על יופייה (מלח', ה 213). מעתה שתי שאלות יש לשאול. הראשונה עניינית, לשם מה עושים גם דלתות זהב וגם פרוכת, הרי אם הפרוכת פרוסה הדלתות מוסתרות, וכאשר הדלתות פתוחות הפרוכת רכוסה הצדה ואינה נראית. השאלה השנייה היא למה משנתנו אינה מזכירה את הפרוכת. אשר לשאלה הראשונה – אפשר שיש כאן ביטוי לקדושה מופלגת (כמו ארון הקודש האשכנזי בן ימינו). המשנה איננה מזכירה את הפרוכת משום שכל המשנה היא לקט לא מלא של משנת המקדש הקדומה שאת דבר קיומה שיערנו במבוא.

8מכל מקום הפתח סגור היה בפרוכת, ועליה אנו שומעים ממסכת שקלים: "פרוכת עביה טפח ועל שבעים ושנים נימין נארגת, ועל כל נימא ונימא עשרים וארבעה חוטין. ארכה ארבעים אמה ורחבה עשרים אמה. ומשמונים ושתי רבוא נעשית, ושתים עושין בכל שנה ושנה, ושלש מאות כהנים מטבילין אותה" (פ"ח מ"ה).

9כל חוט שתי נשזר מעשרים וארבעה חוטים. בירושלמי מובאות דעות אחרות על עובי חוט השתי, ٣٦ או ٤٨ חוטים, ומתוארת הטכניקה של השזירה: "אחד כפול לשנים, קליעה לשלשה, שזור לששה" (שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב). כלומר את החוט הבסיסי קיפלו לשניים, קלעו שלושה חוטים כאלה יחדיו ונוצר חבל דק שזור המורכב משישה חוטים. בשתי השתמשו כל פעם בארבעה חוטים עבים, ונוצר מעין אגד חבלים המורכב מעשרים וארבעה חוטים. "קלע" ו"שזר" הם שני מונחים ביצירת חוט. קליעה היא יצירת מעין צמה מן החוטים, וניתן לעשותה בעוביים שונים על ידי ריבוי החוטים או צפיפות עבודת הקליעה. שזירה היא כריכה הדוקה של החוטים בכיוון אחד, ועובי החוט המתקבל תלוי במיומנות העבודה. אך בספרות חכמים היטשטש ההבדל בין שני המונחים. לפי ההקשר בירושלמי קליעה היא פעולת יצירת החבל, והתוצר נקרא חוט שזור. מי שסובר שהשתי היה עבה יותר מסביר שהחבל היה שזור מארבעה חוטים, או משישה, ואז היו בחבל ארבעים ושמונה חוטים. המשפט "ומשמונים ושתי רבוא נעשית" נשמע בלתי מובן. רוב המפרשים מסבירים שמחיר חומר הגלם היה ٨٢ ריבוא. ברם, בכתב יד אחד טוב נגרס "ריבות" (ברמב 1 ואולי כן גם ב- מ. ), ואפשטיין כבר הציע שהכוונה לשמונים ושתיים נערות (ריבה = נערה) שהיו בצוות האורגות 2 ראו לעיל פ"ד מ"א ופ"ה מ"א; אפשטיין, מבוא, עמ' ٩٥٢; ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 275-274. . מקור אחר מדבר על שבע אורגות בתולות, ומציג את ההשתתפות בצוות האריגה כמעלה השמורה לבנות העילית 3 המסורת הנוצרית מתפארת שמרים הייתה אחת משבע האורגות. ראו פרוטואוונגליון ליעקב, סעיף ٧, וראו עוד ברוך הסורי, י יט, המזכיר את הבתולות האורגות כחלק מצוות המקדש, והשוו פסיקתא רבתי, כו, דף קלא ע"א. ראו אלון, מחקרים א, עמ' ٢٩٧ הערה ٣. . אם מדובר בצוות פועלות רגילות – די בשבע עובדות, ברם אם מדובר בבתולות מבנות העשירים – הרי שזה היה צוות גדול ובו עבדה כל בת רק חלק קטן מהיום. המספר שבע נראה ספרותי, והמספר שמונים ושתיים נראה מוגזם. על כך אמר רבי יצחק בר ביסנא בירושלמי בשם שמואל "גזומא" (נ"א ע"ב), כלומר גוזמה – הפרזה.

10אפשטיין טוען שמשפט זה הוא ברייתא שנכנסה למשנה, משום שאינו מצוי בציטוט המשנה במדרשים 4 אפשטיין, מבוא, עמ' ٩٥٢; תנח', ויקהל י; תנח' בובר, ויקהל, עמ' סג, ועוד. . חדירת ברייתות למשנה היא תופעה רווחת, ואם אכן זהו מקורו של המשפט הרי שחדר למשנה כבר בתקופה קדומה, שכן הוא מצוי בכל כתבי היד. ייתכן גם שהמדרשים מציגים ברייתא הדומה למשנה אך אינה זהה לה, שכן בשורה הבאה נראה הבדל נוסף בין הציטוט במדרשים לבין המשנה. לא כאן המקום לדיון מפורט, מכל מקום תולדות הטקסט במשנה זו קשורות לתפיסה כוללת בדבר עריכות מאוחרות של המשנה, ואפשרות של תוספות קדומות למשנתנו. גם המספר של שלוש מאות כוהנים המטבילים את הפרוכת מופרז, והתיאור "גוזמא" ("גזומה") שבירושלמי חל גם על משפט זה.

11אפשר גם שלפנינו שתי מסורות, בראשונה הייתה פרוכת ואחר כך דלתות זהב; יוספוס מצרף את שתי המסורות, ומקורות חז"ל השונים משקפים את שתי התקופות. אך באף אחת לא נמסר שהיו גם פרוכת וגם דלתות זהב, וצריך עיון.