משנת ארץ ישראל על משנה מדות ד:ה
משנת ארץ ישראל על משנה מדות · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Middot 4:5
Open in the reader →1ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית – המונח "מסיבה" אינו מופיע במקורות נוספים. לעיל התייחס המונח למנהרה תת-קרקעית (תמיד פ"א מ"א; מידות פ"א מ"ט), אך גם לגרם מדרגות (פ"ה מ"ג). במקרה זה אין מנוס מלפרש שהכוונה לגרם מדרגות. המסיבה מתוארת לפרטיה, דבר שקשה היה לעשות מבלי לראות אותה למעשה 11 פטריך, המסיבה. . לפי המשנה להלן (מ"ז) מוצא המסיבה היה בקיר האולם, מחוץ לקירות ההיכל, היה זה אפוא גרם מדרגות מסביב להיכל שממנו הייתה כניסה לגגות התאים. לא ברור לשם מה נועדה המסיבה, שכן איננו יודעים לשם מה נבנו התאים. מן הראוי להעיר שבספר מלכים מתואר יציע מסביב לבית (מלכים א ו ה); ה"יציע" שבספר יחזקאל הוא התאים, ואפשר שבמקביל, היציע שבספר מלכים הוא המסיבה שבמשנה.
2לקרן צפונית מערבית – לאורך כל הקיר הצפוני. כנראה הייתה זו מעין מרפסת חיצונית ("יציע" בלשון חכמים, כאמור במשנה הקודמת), שבה היו עולים לגגות התאים היה עולה במסיבה ופניו למערב – הולך מהפינה הצפונית-מזרחית על צלע צפון.
3הילך פני כל הצפון עד שהוא מגיע למערב – לפינה הצפונית-מערבית, הגיע למערב הפך פניו לדרום – יש להניח שירד מהמסיבה והלך על הרצפה, שכן בצלע המערבית לא היה קיר. דנו בכך במשנה הקודמת. מי שהציע שהתאים בצד מערב היו ממערב לקודש הקודשים צריך יהא לדבוק בפירושו ולהסיק שההולך היה מהלך בסביב לקודש הקודשים עצמו.
4הילך פני כל המערב – על הרצפה, עד שהוא מגיע לדרום – לפינה הדרומית-מערבית, הגיע לדרום הפך פניו למזרח היה מהלך בדרום – כך הלך עד שהגיע לפינה הדרומית-מערבית. המסיבה המשיכה כנראה לאורך הקיר הדרומי שכן היו שם תאים גבוהים, ואם לא הייתה מסיבה צריך היה לעלות לתאים בסולמות, עד שהוא מגיע לפיתחה שלעלייה שפתחה שלעליה פתוח לדרום – קומה שנייה שהייתה בהיכל. נראה שבמקום זה היה פתח בעלייה. נמצאנו למדים שהמסיבה התרוממה עד לגובה קרקעית העלייה, כלומר לגובה 60 אמה. אם נניח שהצלע הדרומית הייתה מאוזנת הרי שהמסיבה התרוממה לגובה 60 אמה במהלך 78 האמה (בערך) שבין האולם לקצה המערבי של ההיכל (מבחוץ), כלומר עלייה של 75% בערך, וזו עלייה תלולה מאוד, ובפיתחה שלעלייה היו שתי כלונסות שלארז שבהן היו עולין לגגה שלעלייה – ליד הפתח של הקומה השנייה היה סולם עץ שבעזרתו ניתן לעלות לגג הקומה השנייה. פעם נוספת אנו נתקלים באי התאמה מבנית פנימית בתכנון המקדש. בצד הקיר המפואר המצופה זהב, התקרה המצופה זהב והעטרות המפוארות, העלייה לקומה השנייה היא בסולם עץ פשוט.
5וראשן פספסין מבדיל בעלייה בין קודש לבין קודש הקדשים – העלייה הייתה מרוצפת בפסיפס שבמרכזו פס המבדיל בין הקודש לקודש הקודשים, או שהייתה מרוצפת בלוחות אבן (כרגיל בתקופה) ובין הלוחות פס של פסיפס להבדיל בין קודש לחול. שיטה זו של סימון הבדלי קדושה חוזרת במקדש (תמיד פ"א מ"א; מידות פ"א מ"א). בדיוננו בתמיד פ"ז מ"א ראינו שהיה תנא שסבר שפרוכת שנייה הייתה פרוסה בעלייה במעבר בין השטח שמעל הקודש לשטח שמעל קודש הקודשים (תוס', שקלים פ"ג הי"ד).
6ובלולים – לול הוא מדרגות לולייניות, היו פתוחים בעלייה – שמעל קודש הקודשים, לבין קודש הקדשים שבהן משלשין – ברוב עדי הנוסח "משלשלין", את האומנים בתיבות – כנראה לא היה זה גרם מדרגות אלא רק פתח ברצפת העלייה, כדי שלא יזונו את עיניהן מבית קודש הקדשים – בבואם לתקן או לנקות את המבנה הקדוש לא יסתכלו בקודש הקודשים, לכן הורידום בתיבה סגורה. לכאורה המשנה היא דבר של תימה. היא מניחה שאומנים, שהם אולי גם ישראלים, היו מנקים, מסיידים ומתקנים את קודש הקודשים, אבל אסור היה להם להציץ בקודש. כמובן שלשם העבודה נדרשו להתבונן, כך שנאלצו גם לצאת מהתיבה. אם כן הם היו צופים בקודש מבפנים. קודש הקודשים של בית שני היה למעשה ריק (בבית ראשון היו בו ארון וכרובים, ולפי מסורת התנ"ך עוד חפצי זיכרון). בבית שני לא היה מכל אלה כלום. המבנה היה ריק באופן פיזי, חשוך לחלוטין שכן הפתח מכוסה בפרוכת עבה ואין בו חלונות. אבל הייתה שם "יראה" ו"אימת קודש", והתיבה היא מחווה סמלית לסמל את הצורך שלא להתבונן. בפועל מישהו צריך היה להיכנס ולהתבונן בקודש הקודשים, לזהות רצפה ששקעה, או טיח זהב שצריך לתקנו. במבנה העומד עשרות רבות של שנים נדרשות פעולות כאלה אחת לכמה שנים. הכוהן הגדול ביום כיפור לא יכול היה לעשות זאת שכן הוא הביא קטורת שעשנה הפריע לצפייה נאותה. הוא גם עסוק בעבודת קודש, ולא זה הזמן לבדיקה שגרתית של תקינות האחזקה.
7נמצאנו למדים שצריך היה להיכנס לקודש הקודשים מדי פעם, והמשנה מתארת בצמצום את אווירת הטיפול בקודש הקודשים.
8ניתן לשער שאומן כזה שצריך היה לתקן את רצפת קודש הקודשים טבל והתקדש, וכל מלוויו שצריכים היו לשלשלו מלמעלה טבלו. כל הכניסה לוותה ביראת קודש עמוקה, והתרגשות שיש בה שילוב של אימה ותקווה: אימת הקודש כמו לכוהן הגדול ביום הכיפורים, ותקווה לברכה מהקודש. אומן כזה חזר לביתו והיה לו מה לספר לבני משפחתו על החוויה המיוחדת שנפלה בחלקו. על כל פנים, בעלי מלאכה הנכנסים לקודש הקודשים נזכרים בעוד מקורות בספרות חז"ל (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ ט, עמ' 149, ומקבילות).
9לכאורה לא מובן, אם העלייה הייתה קומה שנייה או יציע, כיצד השתלשלו מהחבלים והתבוננו בעטרות? התשובה לכך טמונה בדברי יוספוס ובתיאור הגובה של האולם. ההיכל היה בנוי משתי קומות, והאולם מקומה אחת. גובה האולם היה יותר מהקומה הראשונה, אבל פחות מגובה ההיכל כולו, כך שלאולם היו חלונות כלפי חוץ ותקרה עצמאית.