משנת ארץ ישראל על משנה נזיר א:ז

1הריני נזיר כמינין ימות השנה 58 ב־מ, דו: כימות החמה, ונוסח זה בטל לעומת יתר עדי הנוסח. מונה נזירות כמיניין ימות השנה 59 ראו ההערה הקודמת, אבל הפעם גם ב־מ ימות השנה. – המשנה איננה מציינת את מספר ימות השנה, ובתוספתא: "הריני נזיר כימי החמה – נזיר שלש מאות וששים וחמש נזריות כמניין ימות החמה. כימות הלבנה, כמניין ימות הלבנה – נזיר שלש מאות חמשים וארבע נזריות, כמניין ימות הלבנה..." (פ"א ה"ג). 60 וראו דיוננו בתוספתא ובמחלוקת רבי לעיל מ"ב ומ"ד. גם התוספתא איננה מפרשת כמה הם סתם "ימות השנה". אך משמע ממנה שבלשון העם "שנה" היא שנת ירח (השנה ההלכתית) או שנת השמש שהייתה המנין הרומי המקובל.

2בטרם נמשיך בבירור העניין נוסיף ששני מניינים מובאים בעניינים דומים.

3בספרא "שנה תמימה", שס"ה ימים כמנין ימות החמה דברי רבי, וחכמים אומרים שנה תמימה י"ב חודש מיום ליום. לפיכך אם נתעברה השנה נתעברה לו (בהר פרשה ד ה"ד, קח ע"ד). הדרשה היא לעניין גאולת קרקע, ומובאת גם בבבלי (ראש השנה ו ע"ב) ברם, במסכת יומא (סה ע"ב) היא מוסבת לנושא הבאת קרבנות. דברי חכמים משקפים את התפישה הרווחת ששנה היא השנה ההלכתית. אבל דברי רבי משקפים חדירה של שנת השמש להלכה. כפשוטו רבי רואה את שנת החמה כ"שנה" סתם.

4נמצאנו למדים שכשתנאים נוקטים בלשון “שנה" אפשר שהם מתכוונים לשנת שמש או לשנת ירח, כפי שמלמדת לשון התוספתא. לוח השנה של חז"ל הוא לוח ירחי (שנות הלבנה). 61 במבוא למסכת ראש השנה מוקדש פרק שלם ללוח השנה ולעיצובו. עבור חז"ל והחברה היהודית זה לוח השנה הדתי והלוח הנוהג. עם זאת בספרות נזכרים גם 365 ימות השנה, כלומר לוח שנה שמשי. רעיון זה משולב בסדרת מדרשים, כגון הסיפור המאוחר שהקטורת “היתה נעשית שס"ח מנה שס"ה כנגד ימות החמה..." (ועוד שלושה ביום הכיפורים – כריתות ו ע"א), או שיש בתורה שס"ה מצוות לא תעשה כמניין ימות החמה, מצווה לכל יום. 62 תנחומא (בובר) כי תצא ב, עמ' יז, ומקבילות רבות. המקור הראשון מעניין, שכן הדרשן רואה לפניו, באופן טבעי, שנה של 365 יום. אמנם אין זו עדות שבימי הבית הכינו קטורת כמניין ימות החמה, אבל זו עדות לזמנו של הדרשן האמוראי, שהכיר לוח זה כלוח הנוהג.

5בדרך כלל שס"ה הוא מניין ימות החמה, ללמדך שאין זו השנה הרגילה. אבל לעתים שס"ה הוא מניין ימות השנה סתם, למשל “כספינה שהיא באה מקרקוניה 63 Carmania מדרום מזרח לפרס על חוף הים הפרסי, או אולי Carcine בחוף הים הכספי או Crimea שהייתה ממלכה חשובה בצפון הים הכספי. חילופי הנוסח בשם המקום מאפשרים שלל הצעות נוספות, ראו שפרבר, נאוטיקה, עמ' 47. שיש לה שס"ה חבלים כמנין ימות השנה וכספינה שהיא באה מאלכסנדריה שיש בה שנ"ד חבלים כמנין ימות הלבנה" (מדרש תהילים יט יא, מהד' בובר עמ' 168-169). אם כן, סתם שנה היא של 365 יום, כלומר שנת שמש, ושנת הירח מכונה “שנת הלבנה", וכן יוצא מכמה מקורות נוספים (כגון מדרש תהילים כז ד, מהד' בובר עמ' 224) (איור 7).

6מניין לפי שנת חמה היה מקובל במזרח ההלניסטי־רומי, על כן נראה שבמקביל לשנה היהודית הדתית, הכיר הציבור היהודי את השנה הכללית. נראה אף שמניין שנות החמה היה מקובל למדי, וכך נוצר בציבור תאריך כפול לפי שני המניינים. חז"ל משתמשים בעיקר בלוח הירחי, ואף מנסים לחנך את הציבור לפעול ולנהוג לפי לוח זה. מצב מעין זה קיים גם כיום כשהחוק והנוהל הדתי מקדשים לוח אחד ובציבור מקובל לוח אזרחי מקביל ושונה. איננו יודעים אם המצב בימי קדם היה כמו בימינו שהלוח האזרחי הוא הלוח הנוהג למעשה. סביר שהתוספתא הנלווית למשנתנו מציעה מצב דומה.

7עוד נעיר שעל רצפות הפסיפס המשקפות את החברה בכללותה (לא את בית המדרש בדווקא) מצוירת שנת הירח המחולקת לשנים עשר חודשים (בשמותיהם העבריים). אך השנה מחולקת גם לתקופות. החלוקה לתקופות, בבסיסה, נשענת על שנת השמש. שכן נאמר “ואין בין תקופה לתקופה אלא תשעים ואחד יום ושבע שעות ומחצה" (עירובין נו ע"א) 64 ארבע תקופות בשנה הם 365 יום ועוד שש שעות. ראו עוד תוספתא עירובין פ"ד ה"ו; ומקבילתה בבלי שם נו ע"א; ראש השנה כא ע"א; ירושלמי ברכות פ"א ה"א, ב ע"ג; ערובין פ"ה ה"א, כב ע"ג ועוד. ניסיון להתאים את ארבע התקופות ללוח הירח יש במדרש תהלים (בובר) יט י: “כיצד שנים עשר חודש בשנה, וארבע תקופות בשנה. תקופת ניסן שלשה חדשים, ניסן אייר סיון, תקופת תמוז שלשה חדשים, תמוז אב אלול, תקופת תשרי שלשה חדשים, תשרי מרחשוון כסליו, תקופת טבת שלשה חדשים, טבת שבט אדר". בפרקי דרבי אליעזר (פ"ז) דיון בסודות הלוח הירח ובמזלות (שהם חלק מלוח השמש) וכל זה כדי להסביר את הלוח הירחי ולתאם בינו לבין לוח השמש דיון המבוסס על ספר חנוך, והעיסוק של ספר חנוך בלוח שנה זה, אותו דחו חז"ל מההלכה מחייב דיון. מקובל להניח שהוא משקף את תורתם של בני עדות קומראן. (איור 8).

8הפרק מסתיים בסיפור: אמר רבי יהודה מעשה היה כיוון שהשלים מת – סיפורים על נודרי נזירות הם חלק מן המסורת של המשנה (פ"ב מ"ג; פ"ג מ"ו; פ"ו י"א), ולפי פשוטה אין בסיפור מסר מיוחד. לירושלמי ברייתא שונה בעלת מסר ערכי: “תני בשם רבי יודה: ראוי היה זה למיתה, אלא שתלת לו נזירותו" (נא ע"ג), וברייתא זו משמשת את הדיון האמוראי לדרשות נוספות התומכות בעבודת ה' הכרוכה בנזירות (שם). כבר עמדנו על תופעה דרשנית זו שחכמים דורשים משניות כספר בסיס ובאמצעות דרשות מחילים על המשנה את השקפת עולמם. 65 ראו דיוננו במבוא הכללי. דרשות למשנה אינן תופעה תדירה, אך בהחלט ניתן למצוא בתלמודים הסברים דרשניים למשניות. ראו פירושנו לפאה פ"ד מ"א; פ"ה מ"ו, ושם רשימה ארוכה של דוגמאות.

9מן הראוי להדגיש שלעתים המשנה מספרת סיפור פשוט ובמקבילות מתברר שיש כאן רמז למעשה נס או לתקווה לו. כך, למשל, בתוספתא ערכין (פ"ג ה"א, מהד' צוקרמאנדל עמ' 545) מובא הסיפור השלם: "מעשה באימא של רימטיא שהיתה בתה חולה ואמרה אם תעמוד מחוליה אתן משקלה בזהב. 66 הבבלי (ערכין יט ע"א) טוען שהמעשה סותר את הרישא, שכן אמה של ירמטיה לא נקבה במתכת וחייבוה זהב. ברם, כל השאלה נובעת מהנחת הבבלי שאם לא נקבעה המתכת במפורש בלשון הנדר משלם מחיר נמוך. כאמור, כל זה חידוש בבבלי, ומכל מקום לפי נוסח התוספתא הנדר היה “משקלה זהב", והמשנה רק קיצרה את הסיפור. עמדה מחליה עלתה לירשלם ושקלתה זהב". למשנה שם (פ"ה מ"א) אופי מאופק יותר וסיפורי המעשה נטולי צבע, ובוודאי נטולי גוון נסי ומיסטי. במקבילות הייתה לשונו של העורך משוחררת יותר, ולפנינו מעשה נס קטן שנעשה בזכות הנדר (איור 9).