משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:א

1הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה – בדרך כלל הצירוף הוא גרוגרות ברבים ודבילה ביחיד (תרומות פ"ב מ"ד ופי"א מ"א, ומקורות נוספים). כלומר, תמרים ותאנים אינם חלק מנדר הנזירות. גרוגרות בספרות התנאית משמען על פי רוב תאנים, 1 ראו, למשל, משנה בִכורים פ"ג מ"ג; תוספתא תרומות פ"ד ה"א; ירושלמי תרומות פ"ב ה"ד, מא ע"ד: “רבן שמעון בן גמליאל אומר: סלי תאנים וגרוגרות מין אחד הן"; בבלי שבת מה ע"א, ועוד. כך מפרש פליקס, עצי פרי, עמ' 95-94. ואף על פי כן טעמו של הירושלמי לנוסח נדר זה הוא: “תורה קראת לאשכול תירוש ובני אדם קורין לגרוגרת תירוש" (נא ע"ד), ולא מצינו סימוכין בספרות לטעם זה. כלומר, אמוראים עוסקים במקרה זה לא בפרשנות רֵאלית ובדרכי התבטאות מקובלות אלא במדרש ספרותי בעל חזות רֵאלית. תופעה זו של מדרש על בסיס מציאות רֵאלית ולאו דווקא על בסיס לשון פסוק או משנה אינה שכיחה, אך מצינו אותה לעתים בדיון המשנה. 2 ראו פירושנו לתענית פ"א מ"ג; שבת פ"ז מ"א; בבלי ערכין לב ע"א, וכן הערתנו הקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות.

2אי לכך, יש לשער שפשט המשנה מתייחס לנדר נזירות: “הריני נזיר", אף על פי שהנושא המתקשר אינו חלק מדיני נזירות, ועל כך חלוקים בית שמאי ובית הלל: בית שמי אומרים נזיר ובית הילל אומרים אינו נזיר – המחלוקת, אם כן, אינה על המושא של הנזירות אלא על לשון “נזיר". בית שמאי סבורים שברגע שאדם מכריז את המילה “נזיר" הוא מתחייב בנזירות, ואילו בית הלל מניחים שאם התחייב לנוהג שאינו קשור לנושא הנזירות אין זו התחייבות כלל. כך סבור רבי יוחנן: “אמר רבי יוחנן: טעמא דבית שמי משום שהוציא נזירות מפיו" (ירושלמי נא ע"ד), ולדעת הבבלי זו עמדתו של רבי מאיר: “אין אדם מוציא דבריו לבטלה" (ט ע"א). 3 מימרה זו משום רבי מאיר מופיעה בבבלי בלבד: כתובות נח ע"ב; גיטין לט ע"א; ערכין ה ע"א; כ ע"א; תמורה כז ע"ב. הקשר בין בית שמאי לרבי מאיר בנושא זה עולה גם ממשנת תמורה פ"ה מ"ב-מ"ג, וראו ספראי, הכרעה כבית הלל. כלומר, גם משפט תמוה הכולל החלטה על נזירות מחייב כשלעצמו. התוספתא, לעומת זאת, מבינה את האיסור של בית שמאי מתחום כינויי הכינויים: “בית שמיי אומרים: כינויי כנויין אסורין. כיצד? אמר הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה, בית שמיי אמרים נזיר" (פ"ב ה"א), וכך גם “רבי שמעון בן לקיש אמר: משום כינויי כינויין" (ירושלמי נא ע"ד). 4 וכך משרשר הירושלמי את עמדת ריש לקיש גם לדיון בנדרי מנחות משום מר עוקבא (ירושלמי נא ע"ד). טיעון זה מניח שיש בביטוי משום כינוי מוכר ומקובל.

3לתלמודים נוסח מקביל ושונה במקצת למשנתנו: “בית שמי אומרים: נדור ונזור, ובית הלל אומרים: אינו נדור ואינו נזור" (ירושלמי נא ע"ד). הבבלי מוסר ברייתא זו משמו של רבי נתן (ט ע"ב), 5 למשנה סתמא שמקבילותיה נמסרות משמו של רבי נתן. ראו: משנה נדרים פ"ט מ"ה, ולמולה תוספתא נדרים פ"ה ה"א. השוו גם משנה ברכות פ"ט מ"ה; שקלים פ"ב מ"ה, ופירושנו שם. רבי נתן אינו מופיע במשנה, ובכל המקרים הנידונים ניכרת השפעתו של התלמוד הבבלי בייחוס המשנה לרבי נתן. אך לא מצינו גרסה זו בספרות התנאית. 6 אם כי לשון “נדור" כלשעצמה מופיעה: “היה נדור מן הככר" (תוספתא דמאי פ"ב הכ"ג), וייתכן גם בתוספתא תמורה פ"ד ה"ט: “לכל נדר – פרט לדבר הנדור", וכך גם פעם אחת “נזור": “אם מי שנזור בקבר" (ספרי במדבר פיסקא לא, מהד' הורוויץ עמ' 37). עם זאת, נוסח זה מבחין בין לשון נדר המחייבת נזיר לבין לשון נדר שאינה מחייבת נזיר. רבי יהודה במשנתנו נוקט, אפוא, לשון ביניים: “נדור אך לא נזור". פירשנו את המחלוקת כנסובה סביב כוחו של הצירוף “הריני נזיר"; בית שמאי מדגישים את קבלת הצירוף כפשוטו, ובית הלל מדגישים את ההסתייגות שבהמשכו. במבוא למסכת קידושין נרחיב בהבדל עקרוני זה שבין הבתים.

4הבבלי קושר את דברי בית שמאי לכלל של רבי מאיר שאין אדם מוציא דבריו לבטלה. כלל זה קרוב להגדרה אחרת של בית שמאי, שהקדש טעות הקדש.

5אמר רבי יהודה אף כשאמרו בית שמי לא אמרו אלא כאומר 7 כך רק ב־ק, מגק, מנ, מג פיל. ביתר עדי הנוסח: “באומר". הרי הוא עלי קורבן – לדעת רבי יהודה הופך הביטוי מנדר נזירות ללשון נדרים – קרבן, כלומר חפץ פלוני אסור עליי כאילו היה קרבן, במשמעות זו זהו נדר רגיל, אבל אם התכוון שחפץ זה יהיה עצמו קרבן הרי שזה הקדש. עד כאן מבחינה מילולית, אבל בחיי היום־יום הפך “כקרבן" למונח מקביל לנדר 8 ראו על כך בהרחבה ליברמן, יוונים ויוונות, עמ' 103-98, אם כי יש גם שימושים אחרים בביטוי “קרבן". הוא היה הכינוי של אוצר המקדש, וכך אומר יוספוס שפילטוס החרים את כסף ה"קרבן" והשתמש בו לבניית אמת המים לירושלים (מלח', ב ט, 175), וראו פירושנו לשקלים פ"ד מ"ב. במתי כז 6 נזכרת קופת ה"קרבן", והכוונה לאחת הקופות שבהן הפקידו נדבות פרטיות למקדש. או ללשון שבועה. כך מספר יוספוס בשמו של סופר יווני אחד, והוא (יוספוס) מסביר שלשון זו היא שבועה רגילה אצל היהודים. 9 נגד אפיון, א 167. אמנם יוספוס משתמש במונח “שבועה", אבל קשה להניח שבכתיבתו הבחין בין נדר לבין שבועה. “קרבן" הוא גם הקדש למקדש, ובמשנה נדרים (פ"ב מ"ה) כשמדובר באדם המקדיש את ערכו הלשון היא “הרי עצמי קרבן", וכן משתמש יוספוס במינוח זה להקדשת כספי ערכו של אדם למקדש. 10 קד', ד 73-72, וראו כשר, נגד אפיון, א, עמ' 157, שפירש שהכוונה לנזירות ולא דקדק במונחים ההלכתיים. המילה “קרבן" הייתה גם פתיחה ללשון שבועה, מקבילה לנדר. במשמעות זו מובא המונח בחיבור חיצוני אחד: “האומר לאביו ולאמו ‘קרבן מה שאתה נהנה לי' אינו חייב בכבוד אביו ואמו". 11 מתי טו 5; מרקוס ז 11. במתי הגרסה היא “דורון" ובמרקוס “קרבן", ובנוסח הסורי “קרבני" בשניהם. מבחינה הלכתית המדובר בנדר רגיל של המדיר את אביו ואמו הנאה ממנו 12 ראו פירושנו לנדרים פ"א מ"א-מ"ד. (איור 10).

6במשנה בנדרים מצינו מחלוקת בין רבי יהודה לתנא קמא/חכמים בכל הנוגע לשימוש במילה “קרבן" כלשון נדר. טיבה של המחלוקת קשה. במשנה, לפי פשוטה, רבי יהודה אינו מקבל את הביטוי כלשון נדר מקובלת: “האומר: קרבן (או) עולה (או) מנחה (או) חטאת (או) תודה (או) שלמים שאיני אוכל לך – אסור, רבי יהודה מתיר" (נדרים פ"א מ"ד), ואילו בתוספתא: “מודים חכמים לרבי יהודה באומר קרבן, עולה, מנחה, חטאת, תודה ושלמים שני אוכל לך, שמותר. שלא נתכוין לידור אלא לקרבן עצמו" (נדרים פ"א ה"ב). המסורת בתוספתא חולקת, אפוא, על המשנה, שהרי אותה נוסחה שהתוספתא אומרת שבה חכמים מודים במשנה היא המחלוקת גופה, 13 ראו דיוננו במסכת נדרים פ"א מ"ד. ואילו במשנתנו רבי יהודה נוקט בלשון “קרבן" כנדר מחייב. יתרה מזאת, במשנה הוא מסביר את דעת בית שמאי במונחים של לשון נדרים: “ב/כאומר: הרי הוא עלי קורבן". 14 לפי פירושו של הירושלמי בנדרים רבי יהודה מקבל את הנוסח “קרבן", אם כי בשונה מחכמים: “כל עמא מודיי ‘הקרבן' מותר ‘כקרבן' אסור (בכתב יד ליידן הנוסח אינו ברור וייתכן שיש לגרוס איפכא, ‘כקרבן' מותר, ‘הקרבן' אסור), מה פליגין ‘קרבן', רבי יודה אומר האומר ‘קרבן' כאומר ‘הקרבן' והוא מותר, ורבנין אמרין ‘קרבן' כאומר ‘כקרבן' והוא אסור" (לז ע"א). בפירושנו לנדרים פ"א מ"ד הצבענו על הקשיים בפירוש זה. מתוך הדיון במשנה נדרים הסקנו שקיימים שני נושאים ביחס לביטוי “קרבן". מחד גיסא מחלוקת רבי יהודה וחכמים, ומאידך גיסא שאלת הביטוי המדויק באותיות הפתיחה. רבי יהודה חולק אמנם על הביטוי “קרבן", אך אם הנודר משתמש באות השימוש כ' – “כקרבן" – אזי נדרו מחייב, בניגוד לאות השימוש ל' (לקרבן).

7מסקנה זו עשויה לסייע בהבנת המחלוקת בדברי רבי יהודה בין משנת נזיר למשנת נדרים. אם נקבל את נוסח המשנה “כאומר הרי הן עלי קרבן" אזי רבי יהודה במשנתנו מניח ש־ כ' השימוש הופכת את הדברים למחייבים ומבהירה את עמדת בית שמאי, ולשון הקרבן איננה בהכרח לשון הנדר אלא חיוב ציורי מילולי שלא ליהנות מן הגרוגרות והדבלה, כחפץ דומה לקרבן האסור בהנאה. דבריו של רבי יהודה חוזרים גם במ"ב להלן, וחוזרים ועולים במ"ג משמם של חכמים. בשתי המשניות הבאות השימוש הציורי המילולי של הביטוי נהיר יותר, ודומה שיש להבחין בין דברי רבי יהודה כחיוב לשוני לנדר לבין מטפורה לרעיון נדר, מבלי שזו לשון נדר מובהקת. מטפורה זו (“עלי קורבן") חוזרת ועולה במקורות גם לגבי נזיר וגם לגבי נדרים. יתרה מזאת, הספרות האמוראית כבר אינה מבחינה כלל בשימוש המדויק של אותיות השימוש בלשונות הכינוי, ומן הסתם מתרחשת זליגה משימושי כינוי ללשון מטפורה.