משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:י

1הריני נזיר לכשיהא לי בן ונזיר מאה יום – כפשוטו זה מקרה משני של הסיפא של משנה ט. הנוזר אמור להפסיק את נזרו, ולהתחיל בנזירות שהותנתה בלידת הבן. הבעיה היא שאחד מחלקי הנזירות הזו (הנזירות הסתמית המפוצלת כהוראת משנה ט), איננה בת שלושים יום. בשונה מן המשנה הקודמת הנזירות השנייה מוגדרת כנזירות ארוכה של מאה ימים. נזירות של מאה ימים מבוססת על עמדתה של המשנה (פ"א מ"ג) שיש נזירות של ימים לאחר נזירות בסיס של שלושים יום. הצירוף של מאה הוא צירוף שלם בפני עצמו, ומופיע פעם נוספת בפ"ג מ"ד.

2כמו בסיפא של מ"ט, הנודר מצפה לבן אך בדבקותו מתחיל בנזירות טרם הלידה, כנראה בתקווה להשפיע על גורל הוולד ועל מינו, ותוך כדי הנזירות נולד הילד.

3נולד לו [ בן ] עד שבעים יום לא היפסיד כלום – אם הבן נולד לאחר שלושים יום ועד שבעים יום, האב מפסיק את נזירות מאה הימים בנקודת הלידה. לא נאמר האם עליו להביא קרבנות בסיום תקופת נזירות זו. מכל מקום הוא ממשיך בנזירות של שלושים יום לכבוד הבן, סותר אותה עם קרבנותיה, וממשיך את מלוא הימים עד למאה ימים. סך כל ימי הנזירות יהיה מאה ושלושים יום.

4אם הלידה הייתה ביום הארבעים סך ימי הנזירות יהיה מאה ושלושים, ורצף הנזירות ייראה כך:

5לאחר שבעים סותר שבעים – לעומת זאת אם הספיק להיות נזיר בנזירות הראשונה (נזירות מאה הימים) יותר משבעים יום, הרי שאם יפסיק את נזירותו (וישמור את “נזירות הבן") לא יוכל להשלים את נזירות המאה, שכן ייוותרו לו פחות משלושים ימי נזירות, ואין זו מכסה מספקת (שכן נזירות מינימלית היא שלושים יום). על כן אפילו שמר שמונים יום או יותר, הם נחשבים לו רק כשבעים יום. זאת על מנת שתישאר מכסת נזירות בסיסית לאחר נזירות הבן, שאין תגלחת פחות משלשים יום – כפי שלמדנו בפ"א מ"ג סתם נזירות שלושים יום. במקרה זה הנוזר יימצא מפסיד ימי נזירות, כלומר חייב ביותר ימים.

6אם הלידה הייתה ביום השמונים – סך ימי הנזירות יהיה מאה וארבעים, ורצף הנזירות ייראה כך:

8שני התלמודים בפירושם למשנתנו (ירושלמי נב ע"ב; בבלי יג ע"ב) מצרפים עליה את הדיון מן התוספתא פ"ב ה"י, וקודם שנבחן את הדברים יש לציין שסדר ההלכות בתוספתא שונה במהותו מזה שבמשנה. ה"י-הי"ג בתוספתא עוסקות בשרשרת נזירויות ללא כל קשר לנימוק העיקרי של המשנה – לידת בן, וכל עיסוקן ברצף, במספר הימים ובחובות הטקס הנלוות לחילופי הנזירות. כלומר, הלכות אלה מתקשרות עם הדיונים בפ"ג מ"א-מ"ה. בתוספתא נמצא הבדל ניכר בין שני כתבי היד:

9במקום התנאה באירוע מיוחד – לידת הבן, התוספתא מציעה התנאת זמן – עשרים או שלושים יום. גרסת שלושים מפשטת את החשבון, אך מן ההמשך בכ"י ערפורט סביר להניח שגם לפניו הייתה גרסה של עשרים, אחרת אין משמעות להפסקה לאחר עשרים יום. כ"י וינה מונה עשרים ואחד, וזה בהשפעת המשנה בפ"ג, חישוב יום התגלחת כיום נוסף, ובמחלוקת זו נדון להלן. שני התלמודים קושרים את נזירויות לידת הבן עם הרישא של הברייתא. הירושלמי (נב ע"ב) מצטט את הברייתא כנוסח כ"י וינה, ואילו הבבלי (יד ע"א) משתמש בנוסח קרוב לכ"י ערפורט ואינו מונה את היום הנוסף אך נוקט במספר עשרים ולא שלושים. כלומר, הנוזר שני נזירויות מעין אלה נעשה בפועל נזיר ל־130 יום ועוד יום אחד לתגלחת וקרבנות. 84 להמשך ראו דיוננו בפ"ג מ"א-מ"ב.

10הסיבה לנזירות

11כפי שכתבנו במבוא אדם נודר נדירות משלל סיבות. פגשנו את סיפורו של הצעיר מהדרום שרצה להסתגף כעונש עצמי. או אולי ניתן להגדיר את נזירותו כרצון למזער את יצר הנרקסיזם האישי שלו. רמזנו גם לנזירים שנדרו את נדר הנזירות כדי להודות לה' או לבקש ממנו בקשה. פרקנו בעצם איננו עוסק בשאלה זו בכלל. לא חשוב למה נדר את הנדר, השאלה היא משך הימים ומתי הוא סותר וכן הלאה. אבל דווקא מכיוון שהנושא הוא אחר, אגב אורחא שומעים אנו כיצד מתארים חכמים את הסיבות לנזירות. בפרקנו שני מצבים: האחד הרצון לעורר רחמי שמים. הנודר מבטיח שאם ה' יענה על בקשתו ינדור לו נזירות. בפירושנו למסכת נדרים (במבוא) עמדנו על כך שחכמים מסתייגים מאוד מטיפוס נדר כזה. את הביטוי הברור לכך מצאנו בכתובות בתי הכנסת. בבתי הכנסת בגולה התרומה הרווחת היא תרומה להצלה, כלומר בקשה של אדם למען תשועתו. לעתים התרומה ניתנת למען בקשת הישועה, ולעתים לאחר קבלת הישועה. מעין התחייבות כספית של התורם לשלם על שירות שקיבל.

12אבל בכתובות העבריות והארמיות מבתי הכנסת מוטיב זה איננו. התרומות אינן נדר, והמונח היווני התדיר “למען ישועתו" איננו מופיע. בכתובות יווניות בבתי הכנסת בארץ ישראל המונח שוב חוזר. פירשנו זאת שעמדת חכמים מתקבלת בציבור כותבי העברית והארמית. לעומת זאת בעילית דוברת היוונית, ובתפוצות כוחם והשפעתם של חכמים קטנה יותר.

13בספרות חז"ל מופיע מוטיב זה של נדר לבקשת רחמים אך, לפחות במשנה, הוא מוצנע. בפרקנו, כאשר חכמים אינם עוסקים בסיבות לנזירות, אלא כל הנושא מופיע אגב אורחא, הדוגמה התדירה לנזירות היא בתפילה שייוולד בן, או בתודה לבורא עולם על כך. אין ספק שזה היה הגורם הרווח לנדירת נזירות. כך גם מתאר יוספוס את הנזירות של ברניקה ושל הלני המלכה. וכך מתארת גם המשנה את נידרה של הילני המלכה (פ"ג מ"ו), כבקשה להצלת הבן מהמלחמה. במקביל נזכרים נדרי הבל לנזירות. נדרי הבל הוא המונח בו השתמשנו במסכת נדרים לתיאור נדרי שכנים. 'הנאתי עליך', או 'אם לא תבוא לביתי אנדור הנאה' וכו'. לנדרים כאלה רוחשים חכמים חוסר כבוד מופגן. במקביל מתארת המשנה “נדרי שרשרת" בניסוח כגון: “הריני נזיר ושמע השומע ואמר ‘ואני' ...". גם אלו קרובים לנדרי ההבל. המצב בו נדר נזירות נועד לסיגוף, או באמת לשם שמים, איננו מופיע. בוודאי שבחברה היו גם נזירויות לשם שמים. אך חכמים אינם מדגישים את הדוגמאות הטובות, אלא דווקא את הנזירויות הפחות נחשבות.

14האם הפרק מייצג מציאות בחברה היהודית? קשה לענות על כך. מן הסתם בחברה היו נזירי אמת ונזירי תודה ובקשת הצלה. מן הסתם היו גם כאלה שרצו את הכבוד וההערכה, ואולי גם מעין החסידים הראשונים, שראו בנזירות דרך להביא קרבנות חובה (שיהיו עולה) למקדש. בנוסף רוב הנזירים, מן הסתם, שמרו את סיבותיהם לעצמם. גם אם הסבירו את הנזירות בצורה זו או אחרת, רשאים הסובבים אותם לייחס להם כוונות אחרות. קשה לדעת מה גורם לאדם ליטול על עצמו התחייבות של נזירות. עם זאת הפרק משקף את תפישתם של חז"ל ואת ערכיהם. הוא משקף את דרך המחשבה של חז"ל. את מידת ההערכה שלהם לטיפוס הרגיל של הנזיר הממוצע.