משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:ט

1משנה ט מקבילה מחד גיסא באופייה למשנה ה, כלומר היא עוסקת בנדר נזירות כפול ובכרונולוגיה של התחייבות הנדרים השונים והיחסים ביניהם, ומאידך גיסא היא כאמור חלק מארבע משניות, מ"ו-מ"י, העוסקות בנדרים מסביב לציפייה לבן. אם שתי המשניות הראשונות עסקו בנדר אחד, הרי שמשניות ט ו־ י עוסקות בשרשור נדרים מסביב ללידה ומדגישות ביתר שאת את הדחף לנדר בשעת הסכנה או מתוך דאגה ללידת ילדים.

2הריני נזיר ונזיר כשיהא לי בן – למעשה הוא נדר שתי נזירויות, אחת מוחלטת והאחרת מותנית בהגשמת משאלתו.

3התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן משלים את שלו ואחר כך מונה את שלבנו – כל נדר הוא יחידת נזירות עצמאית; תחילה נזירות רגילה ולאחר מכן נזירות בעקבות הלידה, סך הכול שישים ימי נזירות. בחלקה השני של המשנה הלשון מעורפלת יותר ומורכבת יותר: הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר היתחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו ומונה את שלבנו ואחר כך משלים את שלו – סדר הנדרים הפוך לרישא. תחילה נדר נזירות התלוי בלידה, ולאחר מכן נזירות עצמאית נוספת.

4הרישא והסיפא שותפות בהנחה שהמילים “כשיהא לי בן" משמע שהנזירות תחל עם הלידה ולא תידחה. ההבדל בין הרישא לסיפא הוא שברישא הנזירות הראשונה בלתי תלויה והשנייה (התלויה בלידת הבן) חלה אחרי הראשונה. כשם שאם אדם מתחייב ‘הריני נזיר', ‘והריני נודר נדר נוסף לשתות יין', עליו לקיים את שני הנדרים באותו סדר אחד אחרי השני. בסיפא הנדר הראשון היה תלוי בלידת הבן והשני נדר סתם. הוא יכול היה לדחות את הנדר השני כמה שירצה (לא נאמר כמה), אבל הוא התחיל בקיום הנדר השני. עכשיו חל עליו הנדר הראשון (הבן נולד והתנאי מולא), לכן עליו להפסיק את הנדר השני, ולהתחיל את הראשון.

5משנה י היא הרחבה ישירה לסיפא של מ"ט. העיקרון המנחה בנזירות יהיה שאין נזירות כפולה, וכל נזירות מתוחמת כראוי בהכרזת פתיחה ובטקסי סיום. כך, מכל מקום, יש להבין את המהלך של המשנה בפרק הבא ובמקבילותיו בתוספתא ובתלמודים. אלא שהמשנה שלפנינו נוקטת לשון שונה: “מניח... משלים", ואולי אינה רואה בסדרת הנדרים כפי שהיא מציינת אותה נדרים נפרדים אלא סדרה שלמה לאותו העניין, ואין היא משקפת אלא את הלחץ שהנודר נתון בו בציפייה לבן. אם כן יש לראות את משנה י להלן כמשנה הראשונה ומשנת הגשר עם פ"ג שבה עדיין מדובר בנדר סביב לידה, אך כבר ננקטת גם לשון של ריבוי נדרים מהקשרים אחרים, כלומר נדרים בעלי אופי שונה שאין לראותם כיחידה אחת. שם גם נפגוש לראשונה את המונחים “סותר" ו"תגלחת" כפי שיופיעו בהרחבה בדוגמאות ובנסיבות שונות בפרקים הבאים.

6המושגים “נזיר חובה" ו"נזיר נדבה" נזכרים רק בהקשרים הללו של נזירות ספק, וזה פיתוח הלכתי המיוחס רק לרבי שמעון. דומה שזה פתרון יצירתי המרכך את עמדת בית שמאי, או מפשר בין עמדת בית הלל לבית שמאי. עם זאת, הפתרון קלוש. הרי כל נזירות היא נדבה וברגע שהתחיל בה, או הודיע על כך, הפכה לחובה. אין משמעות רבה לקביעה שפלוני צריך להיות נזיר, אבל לא בגלל הדיבור ההוא אלא בגלל הדיבור הנוכחי. הפתרון כולל התחכמות מה, ואיננו משמעותי באמת.

7מן הראוי להדגיש שרבי שמעון מציג לעתים עמדות ביניים במחלוקות בית שמאי ובית הלל (או רבי אליעזר ור' יהושע), הוא אף מסייג מחלוקות כאלה, בדרך כלל בלשון “לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על... אלא על...". בכך הוא מצטרף לקבוצה של חכמים נוספים בדור אושא כרבי שמעון בן אלעזר, רבי יהודה, רבי שמעון השזורי, רבן שמעון בן גמליאל, ואחרים. העובדה שגישה כזאת מיוחסת לכמה חכמים שונים ששמם שמעון, מזמינה את ההשערה שבעצם הייחוס הוא לאחד החכמים שנשאו שם פרטי זה, ומעתיקים ייחסו את המינוח גם לחכמים אחרים ששמם שמעון.

8“לא נחלקו" הוא ביטוי מובהק לעיסוק אינטנסיבי בעמדות של חכמים קדומים, מן הסתם פרי פרשנויות אפשריות למימרות קדומות שנמסרו בצורה סתמית ועמומה. בדרך כלל (אך לא תמיד) אלו חילופי מסירה. כאשר יש לפחות שתי הצעות על מה נחלקו החכמים הקדומים. החכמים הקדומים הם בעיקר בית שמאי ובית הלל, אך גם רבי אליעזר ורבי יהושע, שני הממשיכים העיקריים של בית שמאי ובית הלל (בהתאמה). רק לעתים רחוקות מיוחסות אמירות כאלה למחלוקות של תנאים מאוחרים יותר.