משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:ה

1קודם שנעיין במשנתנו מן הראוי לעיין בתוספתא המקבילה המהווה כעין בסיס לדיון שבמשנה. 45 לתופעה דומה ראו דיוננו במשנה הבאה, וכן פ"ג מ"ה; פ"ח מ"ב. "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ואם גילח לעצמו לא יצא" (תוספתא פ"ב ה"ה). הנדר כולל שתי התחייבויות הקשורות בנזיר. מחד גיסא התחייבות לנזירות, ומאידך גיסא גם התחייבות לסייע בידיו של נזיר המסיים את תקופת נזירותו ואין לו הכסף על מנת לשלם את חובות הנזירות – הקרבנות במקדש. ההלכה רואה בשתי ההתחייבויות התחייבויות נפרדות. עליו גם להיות נזיר בעצמו ובבוא היום יביא את קרבנותיו, ובנוסף עליו להביא את קרבנותיו של נזיר אחר. אגב זאת אנו שומעים על מונח שטבעו חכמים, "לגלח נזיר", כלומר לשאת בעול הכספי של הבאת קרבנותיו. במשימה כלכלית זו נדון בהמשך. על בסיס זה משנתנו מנסחת מערכת חברתית כפולה.

2הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי 46 כך ב־ מ, ל, ק, מת, מרש, מרא, מגק. ביתר עדי הנוסח: “ואני עלי" (ללא וי"ו החיבור). לגלח נזיר – בפ"א עמדנו כבר על תופעה חברתית זו. קיימת נטייה לחברותא בנדרי נזירות. 47 ראו דיוננו בפ"א מ"א. שם רוכזו כל הדוגמאות הרלוונטיות. החברותא במקרה זה כפולה: מחד גיסא הנזיר הראשון מתחייב לא רק לנזירות אלא גם למימון נזיר נוסף בקרבנות הסיום, כלומר לארגן חברותא לביקור במקדש, ומאידך גיסא גם חברו מתחייב לנדר כפול דומה. הירושלמי בפירושו מתחבט האם המילית "ואני" של הנודר השני מעתיקה את כל הנדר של הראשון: "תני דבית רבי 'ואני' על כל דיבורו" (נב ע"א), 48 גם הבבלי פותח את הסוגיה בשאלה דומה (יא ע"ב). ואזי הוא חייב את נזירותו שלו ועוד שני גילוחים נוספים.

3המשנה מציעה התארגנות כלכלית נבונה לעשייה המשותפת: אם היו פיקחין מגלחין זה את זה ואם לאו מגלחין נזירים אחרים – באפשרותם לחסוך לכאורה את כספם ולממן איש את רעהו, וכך כל אחד מחויב רק ליחידה אחת של תשלומים והתחייבויות. מבחינה הלכתית הם ממלאים אחרי תנאי הנדר של עצמם, אך המשנה מציעה להם ממשק כלכלי משותף וחסכוני.

4למעשה המשנה מציעה הערמה הלכתית ומכנה אותה מעשה "פקחי", כלומר מעשה שרוח חכמים נוחה הימנו. פקחות והערמה הן מושגים הלכתיים המתלווים ליראת שמים: "לעולם יהא אדם ערום ביראה" (תנא דבי אליהו, טו, עמ' 167) כלומר שיפעל נגד יצר הרע שלו בכל מיני ערמה, כדי לירא את בוראו. שיפתח את יראת ה' שלו בכל מיני הערמות. 49 לדיון במשמעות החברתית והדתית של תפיסת עולם זו ראו ספראי, ערום ביראה, במיוחד עמ' 484-483. המשנה נוקטת לשון זו בכמה הקשרים. כששכנים מצילים לעצמם מזון בשבת: "אם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת" (שבת פט"ז מ"ג); 50 בפירושנו לאתר העדפנו להסביר “פקחים" כמהוגנים, ובצדק, כי ההערמה, כלומר התשלום לכעין מסחר בשבת בשעת דלקה או אסון, משמעה התנהגות מהוגנת מצדם של השכנים הנהנים כשהם מסייעים בעקיפין לאדם שנפגע. הערמה בשטרות: "המוציא שטר חוב על חברו והלה הוציא שמכר לו את השדה... וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו" (כתובות פי"ג מ"ח), ובמסחר: "המוכר פירות לחבירו, משך ולא מדד, קנה מדד ולא משך – לא קנה. אם היה פקח שוכר את מקומן" (בבא בתרא פ"ה מ"ז). למשנה אין עניין בצדקנות אלא בטיפול מתוחכם והגיוני במערכת ההלכתית, וביחס לנזיר, חכמים מוצאים דרך מתוחכמת לצמצם את חבורות הנזירים, ולצמצם את ההתחייבויות לנזירות ולאווירת נזירות.

5תגלחת הנזירים עוד תידון בהמשך במשנה הבאה, וכן בפ"ג ובפ"ו, אך דומה שחשוב לציין כבר כאן את הרקע לאפשרות לנדרי תגלחת. ההתחייבות לנזירות הייתה התחייבות יקרה, שכן עם התגלחת חייב הנזיר להיות בירושלים ולהביא קן יונים, שלושה קרבנות בהמה ונסכים עמם (במדבר ו', י-יד). דומה שבידינו מקורות לא מעטים המשקפים את הקושי של הנזירים לעמוד בהתחייבות זו. מסורת האגדה מספרת ששמעון בן שטח הסתכסך עם ינאי על רקע תמיכה בנזירים: "שלש מאות נזירים עלו בימי שמעון בן שטח, ק"נ מצא להם פתח, וק"נ לא מצא להן פתח, סלק לגבי ינאי מלכא אמר לו: שלש מאות נזירים עלו ובען תשע מאה קורבנין (שלש מאות נזירים עלו והם זקוקים לתשע מאות קרבנות), 51 שלוש קרבנות לכל נזיר. הב להון את פלגא ואנה פלגא (תן להם אתה מחצה ואני מחצה), יהב להון יניי פלגא (נתן להם ינאי מחצית), אזל לישנה בישא אמרו: לא יהב שמעון כלום (יצאה לשון הרע ואמרו ששמעון לא נתן כלום), שמע וערק (שמע [שמעון] וברח)" (בראשית רבה פרשה צא ד-ה, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1115). 52 וכן ירושלמי פ"ה ה"ג, נד ע"ב; קהלת רבה פרשה ז יא. הסיפור משקף את הלחץ הגדול של נזירים הממתינים למימון כלשהו. כך גם עולה מסיפורו של פאולוס העולה לירושלים ומקבל עצה כיצד להוכיח את נאמנותו לתורת ישראל: "הנה ארבעה אנשים אתנו אשר נזירות עליהם, ואתה קח אותם והוצא עליהם את הוצאת התגלחת (δαπάνησον èπί αύτοίς) וידעו כלם...". 53 מעשי השליחים כא 24. פאולוס מנצל את תופעת הנזירות על מנת ליצור סביבו אווירת אמון. לפי תומנו למדנו שנזירים ניכרים בעיר ובולטים בה. יוספוס מספר שאגריפס המלך סייע בידי נזירים להביא את קרבנות הנזירות שלהם. 54 קדמוניות, יט 294. גם המספר שלוש מאות וגם המספר ארבע הם מספרים טיפולוגיים וספרותיים, וספק אם ניתן לראות בהם סיפורים היסטוריים, אך שניהם משקפים תודעה של הרבה מאוד. תופעת הנזירות ניכרת בעיר ומהווה נושא לשיח ולמעשה דתי מופגן. בדומה לה גם מצינו שאנשים משלמים קרבנות מצורעים עבור מצורעים שנרפאו, "קרבנו של מצורע זה עלי", בבחינת תרומת קודשים בירושלים (ערכין פ"ד מ"ב). 55 ראו דיוננו במסכת ערכין פ"ד מ"ב.

6הקושי הכלכלי משתקף גם בקשרים הלכתיים בין נדרי נזירות והקדשת בהמות וכסף לקרבן בסוף הנזירות, ועל כך נדון בפרקים בהמשך. כאן נציין רק שאנשים הכינו את ההוצאות לנזירות מיד עם תחילת הנדר, ואירע גם שהבהמות או הכסף נעלמו או נגנבו. הדיון בשאלות מחדד את המאמץ הכלכלי הנדרש. 56 ראו דיוננו להלן פ"ד מ"ד, מ"ו, מ"ז; פ"ה מ"ד.