משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ב:ו

1מחלוקת רבי מאיר וחכמים איננה בנדר נזירות אלא רק בנדר לסייע לנזיר בתגלחתו. משנתנו, בהשפעת המבנה של מ"ה, מטפלת באותו הנושא, אך מצרפת לו את המורכבות של שני נודרים. קודם שנעיין במשנה מן הראוי גם במשנה זו לפתוח בתוספתא המציגה את המחלוקת ברמה הבסיסית שלה: “הרי עלי לגלח חצי נזיר, הרי זה מגלח נזיר שלם דברי רבי מאיר. 57 כ"י ערפורט: רבי יהודה. רבי שמעון פוטר, שלא התנדב כדרך המתנדבין" (פ"ב ה"ד). ביטוי זה מופיע בפי רבי שמעון במנחות פי"ב מ"ג כלפי אדם שהתנדב להביא מנחה ופירט מה ברצונו להביא, אך הפירוט איננו לפי ההלכה, כגון שהתנדב להביא משעורים ולא מחיטים. מקרה זה אכן דומה למשנתנו שבה התנדב אדם לגלח (לתרום קרבנות), אך התחייב לתרום רק חצי מהקרבנות. דא עקא שהלשון איננה כדרך התורמים. רשאי אדם להתנדב רק בהמה אחת מקרבנות שהנזיר חייב בהם. אך המונח ‘חצי נזיר' איננו קיים, ואין זו “דרך המתנדבים". זו איננה טעות. טעות היא כשאדם מתבסס על מידע שגוי. כאן המידע קיים והוא תקין, אך הלשון איננה תקינה.

2הרי עלי לגלח חצי נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ועלי לגלח חצי נזיר זה מגלח נזיר שלם וזה מגלח נזיר שלם דברי רבי מאיר – רבי מאיר אינו מכיר באפשרות לתשלום עבור חצי נזירות, למרות לשון הנדר המפורשת. גישה זו מן הסתם מושפעת מדיונים אחרים בהלכות נזירות, באיזו מידה נזירות חייבת להיות שלמה והאם יש קרבן לחצאים (נדרים פג ע"א), והמחלוקות בין רבי שמעון וחכמים סביב התחייבות מקוטעת לנזירות. 58 ראו דיוננו בפ"א מ"ג. וחכמים אומרים זה מגליח חצי נזיר [ וזה מגלח חצי נזיר ] 59 תוספת זו שנוספה בצד מיותרת. – חכמים מתייחסים ללשון הנדר עצמה ורואים אותה כאפשרות חוקית. לכאורה חכמים סוברים שההתחייבות היא כספית לממן חצי מההתחייבות הכספית של נזיר. ברם, מלשון המשנה נראה שחכמים חולקים רק בסיפא. רק בזכות העובדה שחברו אמר ‘ואני חצי נזיר', הרי שיחדיו זו נזירות שלמה ותקינה. אבל התחייבות לחצי נזיר סתם אננה תקיפה. משנה זו מזכירה את מעשה שמעון בן שטח וינאי המלך. 60 ראו דיוננו במשנה הקודמת. גם שם מתחלקים השניים בהוצאות הנזירים. המעשה דומה ברקע החברתי שלו, אך לא בפן ההלכתי, שכן שם מדובר בנזירים שלמים, ורק במשנתנו מופיע המונח (הבלתי קיים) “חצי נזיר". עמדתו של רבי שמעון בתוספתא מהווה אפשרות שלישית במחלוקת. רבי שמעון לשיטתו בוחן האם זה נוהג נדרים מקובל, ולדעתו “לא התנדב כדרך המתנדבים". 61 זו עמדה של רבי שמעון, וראו דיוננו בפ"ב מ"ד. כלומר, אין זה כלל נדר מחייב. בכך רבי שמעון מצמצם, כמובן, את מרחב הלשונות האפשרי למרחב הלשונות המקובלים בלבד. עדיין נשאלת השאלה האם יש לו ידע על המקובל, או שזו מגמה הלכתית של החכם לפסול בשם הנוהג המקובל לשונות חריגים על מנת לצמצם נדרים בכלל.

3דברי רבי שמעון כבר הובאו במשנה ד כהסבר אפשרי לרבי שמעון שם. קשה לפרש שהרישא של משנה ד עוסקת בנושא זה, הסיפא בנושא אחר, משנה ה שוב בנושא אחר ומשנה ו חוזרת לעניין זה של כדרך המתנדבים.

4ברייתא נוספת מצרפת את הנדר עם נדר נזירות: “הרי עלי לגלח חצי נזיר, וחזר ואמר הריני נזיר, אם גלח לעצמו לא יצא. אילו קרבנות שהיזיר עליהן לא אמר כלום. שנאמר: ‘קרבנו לה' ‘ (במדבר ו', יד) על נזרו, ולא נזרו על קרבנו" (תוספתא פ"ב ה"ו), ובירושלמי משמו של רבי חייה: “תני רבי חייה: הרי עלי לגלח חצי וחזר ואמר הריני נזיר, אם גילח יום שלשים יצא" (נב ע"א). הברייתא ללא ספק מדגישה את סדר הנדרים: תחילה ההתחייבות לסייע בידי נזיר אחר, ולאחר מכן נדר נזירות עצמי. מנוסח ברייתא זה מסיק רבי חיננא (בירושלמי שם) שלוש מסקנות לענייננו: (1) “אם גילח לעצמו יצא", מסקנה העומדת בניגוד למשנה, אלא אם נטען שסדר הנדר ההפוך משנה את המסקנה ההלכתית: “אמר ר' יוסה מתניתא אמרה כן הריני נזיר ועלי לגלח נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואמר ועלי לגלח נזיר אם היו פיקחין מגלחין זה את זה הא לעצמן לא מפני שאמר הריני נזיר ועלי לגלח נזיר אבל אמר הרי עלי לגלח חצי נזיר וחזר ואמר הריני נזיר אם גילח לעצמו יצא". ייתכן שנוסח המסקנה הזה משובש ויש לקרותו כתוספתא: “הרי עלי לגלח חצי נזיר וחזר ואמר: הריני נזיר, אם גלח לעצמו לא יצא" (תוספתא פ"ב ה"ו). (2) “שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות ליזור". 62 ככל הנראה תלוי בחלקה השני של הברייתא בתוספתא פ"ב ה"ו. (3) “שאדם קובע לחבירו קרבן נזירות שלא מדעתו, אבל אינו מפרישו אלא מדעתו" 63 כנראה בהקשר זה תוספתא פ"ב ה"ז. (ירושלמי שם). שתי המסקנות האחרונות חוזרות ומדגישות את אווירת הצוותא שבנדרי נזירות, כמו גם את הצורך של נזירים עניים בסיוע בסיום הליך הנזירות בירושלים.

5המשנה ומקבילותיה מניחות שאי אפשר להתנדב לגלח חצי נזיר. השאלה היא האם תפיסה זו נובעת מדקדוק הלשון. שכן המשמעות היא גילוח שלם של חצי נזיר, ואין ברייה שהיא חצי נזיר, אבל אילו נדר בלשון “אשלם חצי גילוח של נזיר" היה הנדר תקף כלשונו, או שמא התפיסה היא הלכתית, שקרבנות הנזיר הן יחידה אחת וכל חלקי המכלול תלויים זה בזה. כדברי המשנה: “שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה... שני מינים שבנזיר שלשה שבפרה ארבעה שבתודה ארבעה שבלולב ארבעה שבמצורע מעכבין זה את זה" (מנחות פ"ג מ"ו). בתלמוד (יב ע"א) מבהיר רבא שלפי ר"מ מפני שפתח ואמר “הרי עלי" התחייב בנזיר שלם, ואמנם אם אמר “חצי קרבנות נזיר עלי" מביא חצי קרבנות הנזיר, גם לפי רבי מאיר. במנחות מקבילה למשנתנו ובה מדובר במי שנדר מנחה בכמות שאיננה אפשרית מבחינה הלכתית (חצי עישרון או עישרון וחצי, או פגם אחר במנחה – מנחות פי"ב מ"ג). את משנת מנחות קרוב לפרש לפי האפשרות השנייה שהצענו, שכן לא נזכרת שם כלל אפשרות של הצטרפות למנחתו של אחד. אלא שחצי עישרון איננו קיים מבחינה הלכתית, וכן לא חצי נזיר.