משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ג:ב

1לצד ההלכה בנזירות אחת במ"א, חוזרת המשנה ומבררת את ההלכה בנזירות כפולה. 5 ראו דיוננו בפ"ב מ"ה-מ"ו, שם עסקה המשנה בנדבך המורכב ואילו הנדבך הראשוני הופיע בברייתא בתוספתא. בפרקנו שני הנדבכים הם חלק מן הפרק במשנה, וכפי שנראה להלן לתוספתא נדבך שלישי, מורכב עוד יותר. מי שנזר שתי נזיריות מגליח 6 מגליח הוא מגלח. אין זו שגיאת כתיב, אלא בניין אחר (מפעיל) שמשמעו אצל חז"ל כמו בניין קל. כמו כן: "מתקיע" שמשמעו תוקע (ראש השנה פ"ד מ"ז) ו"מאחיזין" שמשמעו אוחזין (שבת פ"א מי"א), וראה גולינקין, מתקיע. את הראשונה יום שלושים ואחד את השנייה יום ששים ואחד אם גילח את הראשונה יום שלושים מגליח את השנייה יום ששים – רצף של נזירויות, או כלשון הירושלמי "בא להישען" (נב ע"ג). 7 הביטוי הזה נאמר על מקרה שנדר שתי נזירויות ובא לסמוך על הקרבן של הנזירות השנייה. הנתון של רציפות אינו משנה את ההלכה. כפי שראינו, למרות הניסוח ההלכתי האחיד הלכה זו שנויה במחלוקת, ומשנתנו כבית הלל לפי כ"י וינה וכבית שמאי לפי כ"י ערפורט, 8 הירושלמי מזהה את המחלוקת כמחלוקת בר קפרא ורבי יונתן (נב ע"ג). ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא – רצף הנזירויות מאפשר היה לכאורה "הנחה" קלה במספר הימים. כלומר שיום השלושים ישמש לשתי הנזירויות (בבחינת "מקצת היום ככולו" ויום השלושים עולה לכאן ולכאן). הרי לשיטת רבי (פ"א מ"ד) ניתן לספור ימים אחרי נזירות אחת בסיסית, 9 ראו פירושנו לפ"א מ"א. וכיוון שניתן להביא קרבנות ביום העשרים ותשעה (אם כי הדבר שנוי במחלוקת בית שמאי ובית הלל) אזי ניתן להפוך את הנזירות השנייה ליחידה של עשרים ותשעה ימים בלבד.

2זו עידות העיד רבי פפייס על מי שנזר שתי נזיריות שאם גילח את הראשונה יום שלושים מגליח את השנייה יום ששים ואם גילח יום ששים חסר אחד יצא שיום שלושים עולה לו מן המיניין 10 המשנה מובאת במסכת עדויות פ"ז מ"ה. – וכך המשנה גם חוזרת ומאששת בעדות משמו של רבי פפייס שניתן לקצר את המכלול ביום אחד, שכן לכל אחת מן הנזירויות ברצף ניתן לחשב בפועל שלושים יום. הירושלמי מסביר את עדותו של רבי פפיס, כלומר את מ"ב, כמעשה בדיעבד: "יודעין היו שהוא אסור לגלח אלא שהן סבורין אם גילח יום שלשים – לא יצא. בא להעיד, אם גילח יום שלשים – יצא" (נב ע"ג), ובזאת הוא מניח שאין בין מ"א למ"ב מחלוקת אלא הנחה הלכתית שגויה שהעדות מבטלת אותה, ובלשונו "לית היא אלא חדא" (שם). 11 וממשיך לספר שכך נהג בפועל רבי אימי בנסיבות שונות (נב ע"ג). כאמור לעיל גם בתוספתא ראינו שהמחלוקת היא רק על "בדיעבד" (יצא או לא יצא) ולא על המצב לכתחילה.

3רוב ה"עדויות" שבידינו הן מדור יבנה ומרוכזות במסכת עדויות. עת יזכנו החונן לאדם דעת נפרש את מסכת עדויות ונעמוד על טיבה, ונסתפק כאן בתורף הדברים. להערכתנו מסכת עדויות מכנסת את העדויות השונות, אך היא אינה עריכה קדומה או משנה קדומה אלא להפך, עריכה מאוחרת שרוב החומר בה מלוקט מהלכות קדומות שעמדו לפניה, אולי גם ממשניות ערוכות שבמשנתנו. העדויות עצמן הובאו כל אחת בעניינה, חלקן התגלגלו למשנתנו וחלקן נותרו בברייתות השונות.

4בתוספתא (פ"ב הי"א) מובאת ברייתא המרכיבה את שני טיפוסי הנדר; המדובר במי שנזר שתי נזירויות שונות: נזירות סתם, כלומר חודש ימים שהוא שלושים יום, עם נזירות לשלושים יום, לרצף של נזירויות. כלומר, נדבך שלישי במורכבות ההלכתית. הברייתא מבחינה מן הזווית ההלכתית בכרונולוגיה של הנדרים, ולכן היא מחולקת לשני חלקים שווים שהלכתם שונה, ואף כאן מסתבכת המסורת ההלכתית כי כתבי היד מנוגדים זה לזה. נציג אותם בטבלה:

5עדותו של רבי פפיס ומשנתנו והנימוק "עולה במניין", כלומר הזמן מתקזז ברצף הנדרים, תואמת אך לא זהה לחלק הראשון של הברייתא לפי כ"י וינה, ולחלק השני לפי כ"י ערפורט. לא ברור אפוא אם התוספתא חולקת על המשנה.

6ניתן היה לטעון שברייתות מורכבות, כמו גם מחלוקות בהלכה, מעידות על חיות ופעילות ענפה בתחום, כלומר אנשים מרבים לידור, ומרבים לידור שרשרות של נדרים בהקשר ללידה (פ"ב מ"ז-מ"י), אך גם בנסיבות אחרות, והתופעה זימנה לחכמים דיונים מורכבים כפי שהם באים לידי ביטוי בארגון המשנה והתוספתא. מאידך גיסא, המבנה העולה של הדיון ממ"א למ"ב ומשם לתוספתא עשוי לשקף פעילות אינטלקטואלית של חכמים בבית המדרש שאיננה משקפת אלא דיון מופשט. מכל מקום, דומה שמסורת הפסיקה נשתבשה ולא נשתמרה בדורות מאוחרים כיוון שהדיון הפך לדיון ספרותי שאינו מבוסס על אירועים בפועל ומסורת פסיקה חיה. 12 כיוון שמרבית השינויים כרוכים בהוספה והשמטה של המילה "לא" אין ספק שעריכות מאוחרות יצרו מבנים הגיוניים פנימיים, אך ספק אם נשתמרה בידיהם מסורת בטוחה של הפסיקה.