משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ג:ג

1מ"ג בוחנת את חלותו של יום השלושים מזווית הלכתית שונה במקצת. בבבלי משניות אלו (א-ג) מוצגות כמשנה אחת (טז ע"א), וכן הן יחידה לוגית אחת.

2מי שאמר הריני נזיר ניטמא יום שלושים סתר את הכל – כאמור מקצת היום אינו ככולו, והוא נתפש כמי שלא מילא את התחייבותו. המשנה מבוססת על ההנחה שסתם נזירות היא שלושים יום מלאים (כמו במשנה א) ולכן אם היום טרם נגמר בטהרה, הנזירות כולה נפסלת (סותר את הכול).

3ורבי אליעזר 13 תוספתא פ"ב הי"ב: "רבי יהודה אומר משם רבי ליעזר...", וכבר עמד אפשטיין על הקשר ההדוק בין משנת רבי יהודה ומשנת רבי אליעזר, ראו מבוא לנוסח המשנה, עמ' 133; 138; 196; 248; 295; 733; 1143; ובמיוחד עמ' 838, בפירושו לחולין פ"ג מ"ג. אומר לא סתר אלא שבעה – גם רבי אליעזר סבור שהטומאה מחייבת השלמת נזירות, אך לא נזירות מלאה אלא שבוע ימים בלבד, וזה קרוב לשיטה המיוחסת לרבי עקיבא שיש נזירות לימים (ואין על כך חולק מפורש). 14 ראו פירושנו לפ"א מ"ד. אך כנראה רבי אליעזר סבור שמספר ימים מינימילי הוא שבעה. להלן נבדוק את נימוקו של רבי אליעזר. בפ"ו מי"א מובאת מסורת חולקת בדבר עמדתו של רבי אליעזר: "מי שנזרק עליו אחד מן הדמים וניטמא, רבי אליעזר אומר: סותר את הכל". התלמודים מבחינים בסתירה: "מחלפא שיטתיה דרבי אליעזר" (ירושלמי פ"ו הי"א, נה ע"ג), והבבלי אף מנסה לתרצה (מז ע"א). דיינו בציון המסורות השונות בהקשרים השונים שאין הכרח לתאמן.

4המחלוקת כאן קרובה למחלוקת בית הלל ובית שמאי במ"ו בהמשך: "מי שנזר נזירות מרובה, הישלים את נזירותו ואחר כך בא לארץ – בית שמיי אומרים נזיר שלושים יום, ובית הלל אומרים נזיר כתחילה". בית שמאי סבורים שיש להוסיף יחידה קצרה של נזירות, 15 דומה שכך פירש הבבלי, טז ע"ב. חודש בתמורה לנזירויות מספר. לדעת רבי אליעזר, תלמידם וממשיכם של בית שמאי, יש להחזיר שבוע בתמורה לחודש ואילו בית הלל מחייבים לחזור על הנזירות כולה מתחילה, כלומר סותר את הכול. 16 נשוב לדיון זה בהמשך במ"ו. בית הלל הם בוודאי כמשנתנו - סותר את הכל, ולדעתנו רבי אליעזר מהלך בדרכו של בית שמאי שדי בהשלמה חלקית. אם כי ניתן לטעון שבית שמאי יסכימו שנזירות מינימלית היא חודש. ולכן גם בנזירות של שלושים יום סותר את הכול. מכיוון שרבי אליעזר מהלך בדרך כלל בשיטת בית שמאי, נראה לנו להציע שגם במקרה שלנו כך הדבר. חודש הנזירות שהאיש שמר אינו נעלם. הקודש נשאר ויש לו השפעה, על כן עליו רק להשלים נזירות מינימלית. בית הלל סבורים שכל ימי הקודש ששמר עליהם למעשה אינם קיימים כלל. 17 ראו על כך בהרחבה במבוא למסכת קידושין.

5הירושלמי (נב ע"ג) תמה על נזירות שבעה זו ומחפש אותה בהשוואה למצורע או לנזיר טמא שטומאתו שבעה ימים, תשובה הלכתית ספרותית שאינה הכרחית. אך אם נהלך בדרכו מן הראוי להזכיר את הסוגיה העוסקת בעיצוב של שבוע טומאה, טהרה ופרישות: "אמר רבי יוסי: היא הטהרה הנוהגת לדורות. 18 בכ"י חילוף, במקום "לדורות" כתוב "בדורות", והחילוף אינו משנה את המשמעות. מכאן אמרו: זב ז', זבה ז', נדה ז', מצורע ז', טמא מת ז', אבל ז', משתה ז'. זב ז' מנין שנאמר וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים (ויקרא ט"ו, יג). זבה ז' מנין שנאמר ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים (שם שם כח). נדה ז' מנין שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה (שם שם יט). מצורע ז' מנין שנאמר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים (שם י"ד, ח). טמא מת ז' מנין [שנאמר] וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת וגו' (במדבר י"ט, טז). אבל ז' מנין שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים (בראשית נ', י). משתה ז' מנין שנאמר מלא שבוע זאת וגו' (שם כט כז)" (אבות דרבי נתן נו"ב פ"א, מהד' שכטר עמ' 1). 19 וכן פרקי דרבי אליעזר (היגר – "חורב" פרק נב). בדפוס נוסח מקוצר הכולל זב, זבה, טמא מת ומצורע בלבד (פרקי דרבי אליעזר, סוף נד, קכח ע"א-ע"ב). שבעה ימים הם, אפוא, יחידה מינימלית.

6המשנה, ועמה הברייתא בתוספתא, מציינות כאמור גם את הטיפוס השני של הנדר, נזירות שנידרה לזמן מוגבל.

7הריני נזיר שלושים יום ניטמא יום שלושים סתר את הכל – ובהתחייבות של ימים כל יום מחויב ואין מחלוקת. כך גם בתוספתא פ"ז הי"ב. לפי המשנה במקרה זה רבי אליעזר איננו חולק, 20 כך גם בבלי טז ע"ב, לדעתו רבי אליעזר לא חולק. הסיבה שהצענו היא לדעתנו הצעת הבבלי, אך המשפט בבבלי מעט סתום. ראו תוספות שם "לא פליג ר"א דאמר שלימים" וכן פירוש הרא"ש ה ע"א ועוד. שכן היחידה של הנזירות היא שלושים יום, וטרם הסתיימו שלושים יום אלו. מסתבר שמי שאומר שבדיעבד ניתן לגלח ביום שלושים (לעיל משנה ב) יסבור שגם כאן בדיעבד יצא ידי חובת נזירות (גם כאן וגם ברישא). בדוחק יש אפשרות לפרש שהעורך מציג רק את דברי חכמים. ורבי אליעזר יחלוק גם על כך.

8משנתנו מדגישה שנטמא ביום שלושים. לשם מה הדגשה זו. שתי פרשנויות אפשריות:

9א. ההדגשה שהטומאה היא ביום שלושים נחוצה לדעת חכמים. שאין מקצת היום ככולו. אבל אם נטמא ביום עשרים ותשעה ודאי סותר את הכול. לדעת רבי אליעזר יום עשרים ותשעה כיום שלושים וסותר רק שבעה.

10ב. אם נטמא ביום עשרים ותשעה לדעת חכמים סותר את הכול. גם רבי אליעזר יסכים לכך שכן כל ההקלה שהוא מציע היא בגלל שהנזיר כבר הגיע ליום השלושים, ובעצם נזירותו הסתיימה בהצלחה. כך מבינה התוספתא במפורש. התוספתא מציעה את המחלוקת במשנתנו 21 את דברי רבי אליעזר מוסר תלמידו רבי יהודה. כלשונה ומוסיפה:

11נוסח התוספתא (פ"ב הי"ג)

12בכתב יד וינה (ובדפוס) תמיד "לספור" ובכתב יד ערפורט "לסתור", והורביץ מציע לגרוס תמיד "לספור".

13לכאורה, "יום שראוי להביא בו קרבן" הוא יום סיום הנזירות (נזיר למאה יום שנטמא יום מאה, נזיר שלושים שנטמא יום שלושים), לכן "אין לו לספור", אבל בעצם מיותר לכתוב זאת.

14לפי הצעת הורביץ-ליברמן: "אין ראוי להביא בו קרבן" – באמצע נזירותו.

15"יש לו לסתור" - מכיוון שנטמא לכל הדעות סותר את נזירותו, והמחלוקת (ר"א וחכמים) היא כמה ימים הוא סותר. לכן המשפט ואין לו לסתור (ערפורט ב) בלתי אפשרי.

16"יש לו לספור" – היינו שימי הנזירות טרם הסתיימו, כלומר הגדרה זו היא ההפך מ"ראוי להביא קרבן". לפיכך, נוסח כתב יד וינה ("לספור") הוא בוודאי משובש.

17הנוסח שמציע ליברמן בעקבות הורביץ עונה על כל הבעיות, ומתאים לתפישה שהצגנו בקטע הקודם.

18הקושי שלנו לקבל את ההצעה הפשוטה של ליברמן־הורביץ נובע מסיבה מתודולוגית. הפתרון "יפה מדי". כאשר נוסח התוספתא נראה משובש, הפתרון איננו לתקנו לפי ההלכה. הרי אם כך אנו משכתבים את התוספתא לפי הידוע לנו, ולא מאזינים למה שנאמר בה. אין הכוונה שאין בתוספתא (או בכל טקסט אחר) שיבושי העתקה. אלא שמסוכן לשחזר את הנוסח הנכון לפי מה שאנו מצפים לו. יש להניח שמעתיק לא היה משבש נוסח תקין, לכיוון נוסח תמוה. אלא ההפך.

19לכן אנו מציעים משמעות אחרת מהמקובל, למונח "יום שראוי להביא בו קרבן".

20אנו מציעים שיום שראוי להביא בו קרבן הוא יום שלושים אפילו כאשר הנזירות ארוכה יותר (שבעים, מאה, שנה וכו'). יום השלושים איננו היום בו אותו נזיר צריך להביא קרבן, אלא יום שרגילים להביא בו קרבן נזיר, משום שסתם נזירות שלושים יום, וסתירה מירבית, לפי רבי אליעזר, היא של שלושים יום. מעתה ייתכן מצב שנטמא ביום שראוי להביא בו קרבן ויש לו לספור. למשל, בנזיר ארבעים יום שנטמא ביום שלושים. סותר שלושים זו דעת רבי ליעזר במשנה. לדעת חכמים סותר הכל.

21הסבר מחודש זה כאמור נובע מהתוספתא מתאים ללשונה כפי שהיא לפנינו, וכמובן ההלכה לא קיבלה את ההגדרה. ההגדרה בברייתא "זה הכלל" שונה משל יתר המקורות, עריכה אחרת מבחינה הלכתית.

22מעתה נוסח כתב יד וינה (ליברמן) ברור. א. הרישא מדברת במי שנטמא סתם בסוף תקופה של ימי נזירות, ויש לו עוד ימי נזירות כלומר הוא נזר לתקופה ארוכה, ונטמא ביום השלושים. כמובן אם הנזירות תסתיים כהלכה, היא תסתיים רק בעוד שבעים ימים, אך היום עצמו ראוי ומסוגל להבאת קרבן. ב. אבל יחידה של שלושים יום שלמה שלא נפגעה על ידי טומאה נחשבת לו במסגרת סך כל נזירותו. כלומר מי שנזר למאה יום, ונטמא יום שישים, סותר שלושים יום, והשלושים הראשונים נזקפים לזכותו. כלומר נזירות ארוכה נתפשת כסדרה של יחידות כל אחת של שלושים יום מלאים. הוא הדין ביום שישים הוא כפולה של שלושים, והוא מסיים יחידה של שלושים, הוא הדין ליום תשעים, מאה עשרים וכו'. לפיכך ואם נטמא ביום שישים ושנים, או ביום 93, יסתור הכול? כפי שכבר כתבנו בכתבנו "יום שלושים" איננו מדייקים. זו הגדרה כללית. לפי משנה א יום הקרבן הוא יום שלושים ואחת וראינו בכך מעט שינויים. כוונתנו היא ליום שבו מביאים את הקרבן לפי ההלכה, ותו לא.

23בסיפא מי שנטמא אי שם באמצע הנזירות, סותר שבעה ימים (ועל כך חכמים של המשנה חולקים). עד כאן כפירוש הראשון שהצענו למשנה. אבל יש בתוספתא חידוש גדול שלא שמענו עד עתה עליו (המשפט שסימנו כ־2).

24לפי נוסח כתב יד ערפורט ברישא מדובר במי שנטמא בסוף טומאתו. א. צריך לסתור. ב. סותר שלושים יום. זה ניסוח קשה וכבד, אבל אפשרי. בסיפא מי שנטמא סתם באמצע ימי הנזירות, לא סותר שלושים יום, אלא רק שבעה (וכמובן ימי הטומאה עצמם לא נספרים).

25בשני הנוסחים קשיים לשוניים. ואולי צריך להרכיב נוסח אקלקטי: "זה הכלל שרבי יהודה אומר משום רבי ליעזר: 1. כל שניטמא ביום שראוי להביא בו קרבן. יש לו א. לסתור!, ב. סותר שלשים יום. 2. וכל שניטמא ביום שאין ראוי להביא בו קרבן, א. ויש [יש] 24 האות וי"ו רק להדגשה. לו לסתור. ב. לא סותר אלא שבעה", כפירוש השני ללא החידוש התמוה שהצענו לרישא. הנוסח נקי אך כמובן שאין לו ראיה. הדיון מסתעף גם למשנה להלן פ"ו מ"ב ששם מדובר על נזיר שנטמא בעל כרחו, ולא נאמר שמדובר ביום השלושים בדווקא, ודעת רבי אליעזר לא נזכרה. וממילא השאלה היא האם דעתו נשמטה, או שמא אם נטמא ביום עשרים ותשע גם לדעתו סותר את הכל.

26האפשרויות הפרשניות למשנתנו אינן רק פרשנות, אלא נועדות לעצם דעתו של רבי אליעזר. האם לדעתו מלכתחילה ניתן לנדור נזירות לשבעה ימים (בלבד), 25 ואולי גם לשמונה או תשעה ימים. או שמא לגם לדעתו נזירתו היא שלושים יום לפחות, אך במקרה כזה די בתוספת שבעה ימים. ובכלל מה פירוש אינו סותר אלא שבעה. הרי הוא נדר סתם "אהיה מנזיר" וממילא היה כבר נזיר שבעה ימים ונזירותו הושלמה 26 כך תוספות ו ע"א ד"ה 'נטמא'. נחזור לכך להלן פ"ו מ"ב.