משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ה:ב

1המשנה ממשיכה בשני מקרים נוספים שיש בהם אותה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל.

2דינר זהב שיעלה בידי ראשון הרי הוא הקדש ועלה שלכסף בית שמי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש – מקרה שני: חבית של יין שתעלה בידי ראשונה הרי הוא הקדש ועלת שלשמן בית שמי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש – ויש לראות בדברים המשך ומסורות מקבילות למשנה הקודמת. 3 הבבלי (לא ע"ב), כדרכו, תמה על הדוגמאות השונות ועוסק בצריכותא. הירושלמי בוחן את המחלוקת ביחס לסדרה של משניות אחרות שניתן לעמוד בהן על מהותו של הקדש טעות ולנסות לאבחן עמדות ביחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל.

3"המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי, בית שמאי אומרים מותרן נדבה ובית הלל אומרים מותרן חולין. שאביא מהן לשקלי, שוין שמותרן חולין. אלו לחטאת, שוין שהמותר נדבה. שאביא מהן לחטאת, שוין שהמותר חולין" (שקלים פ"ב מ"ג). בית שמאי רואים בכל המעות הקדשה ולכן מוֹתרן לנדבה. לדעת בית הלל כוונתו של המפריש קובעת את גורל המעות הנותרות, ובלשון המשנה "שקלים יש להם קצבה" (שם מ"ד), ולכן הנותר חולין. כך גם ניתן לנתח את המקרים בהמשכה של המשנה שאין בהם מחלוקת. כשהמעות לא הוגדרו במפורש, כשאינם "בפרוטרוט" כלשון הירושלמי (נג ע"ד; שקלים פ"ב ה"ג, מו ע"ג). כחולין שממנו תוקדש מחצית השקל או אפילו חטאת – גם בית שמאי מסכימים שאינן קודש. וכשהמקדיש מגדיר את המעות לחטאת – גם בית הלל מסכימים שהנותר נשאר בבחינת קודשים – לנדבה. 4 סוגיה דומה בירושלמי שקלים פ"ב ה"ג, מו ע"ג-ע"ד. הירושלמי מעביר את הסוגיה של שקלים לדיון כאן. מחלוקת זו איננה על טעות אלא על חשיבות מונח ה"הקדשה". חשיבותה של סוגיית הירושלמי היא בהבחנה שאכן הפרשנות של המפריש היא שורש המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל.

4מחלוקת בית שמאי ובית הלל אינה מצטמצמת לשאלה הטכנית הפשוטה שלפנינו אלא היא עקרונית ביותר. לבית שמאי תפיסה כללית תאוצנטרית המציבה את האל במרכז וקובעת שכל דבר מיועד לעבודת האל, אלא אם כן הוקדש במיוחד לחולין. על אדם להועיד כל הזמן את עצמו לעבודת אל. כך, למשל, צריך אדם להקדיש מאכל יפה שהוא רואה לשבת, ואם מצא יפה ממנו ייועד היפה יותר לשבת. בית הלל סוברים שהאדם הוא העומד במרכז הבריאה, והוא תכליתה. מי שמצא מאכל יפה רשאי לאכלו מתי שירצה. בית שמאי חושבים שקרבן החגיגה שאוכלים בחג הפסח צריך להיות זול יותר מקרבן העולה לגבוה (רובו נשרף ולא נאכל), ובית הלל סבורים ההפך, שקרבן החגיגה הנאכל צריך להיות יקר יותר. 5 ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"ב, ובמבוא למסכת שבת. המחלוקת מופיעה גם במישור האגדי. עבור בית שמאי השמים נבראו תחילה, ולדעת בית שמאי הארץ נבראה תחילה, וכל צד סבור שמה שנברא תחילה הוא מטרת הבריאה ושיאה (בראשית רבה פרשה טו א, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 13, ומקבילות). כל מחלוקת נראית כאילו היא מחלוקת מקומית. במקרה שלנו המחלוקת היא האם הקדשת הממון לשקלים הייתה על תנאי אם לאו. ברם, צירוף המחלוקות מראה כי אלו שיטות שונות של שני הבתים, שיטות שבמרכזן תפיסה דתית מעמיקה, ויש לה ביטוי בהלכות ואגדות נוספות. 6 ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"ב.

5במבוא למסכת קידושין נרכז סדרת מחלוקות שבאה בהן לידי ביטוי המחלוקת העקרונית בין הבתים. השאלה היא מה דינו של מעשה קודש שנעשה שלא בכוונה נכונה ומתאימה. בית שמאי מדגישים את המעשה. לשיטתם לא ייתכן שמעשה קודש לא יהא תקף, ואילו בית הלל דורשים לא רק כוונה אלא גם דקדוק בפרטים, ואם הכוונה לקויה, או הפרטים הטכניים לא בוצעו כהלכה, המעשה בטל. על כן גם הקדש טעות לבית שמאי הקדש ולבית הלל אינו הקדש. עם זאת אלו שתי מגמות יסוד, ובפועל אפשר שהמחלוקת איננה כה משפטית ואחידה. הדברים תלויים גם בטיב הטעות.

6המשניות הבאות עוסקות במצבים דומים ללא מחלוקת, והירושלמי מנסה לאבחן אותן ברוח המחלוקת: "המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה... לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין" (תרומות פ"ג מ"ח). המשנה עוסקת בכוונה ומעשה, כשהמעשה הוא מעשה ההקדשה – פיו. מבחינת התוצאה משנה זו מצטרפת לשיטת בית הלל שההקדש איננו תופס. אך המגמה שונה, ולכן לא ייפלא שנעשים ניסיונות לזהות את המשנה כדעת הכול, או אף כדעת בית שמאי, שהרי אין טעות דומה לכוונה, ומן הסתם לו עסקנו באותו נושא לא היה ניכר כל הבדל, וכך קורא רבי ירמיה את המשנה: "בא לומר חולין ואמר עולה – קדשה" (ירושלמי נג ע"ד). משנה נוספת במנחות: "האומר הרי עלי במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת (איור 21), מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. זו להביא במחבת והביא במרחשת, במרחשת והביא במחבת, הרי זו פסולה. הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, בשני כלים והביא בכלי אחד, מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא. אלו להביא בכלי אחד והביא בשני כלים, בשני כלים והביא בכלי אחד, הרי אלו פסולין. הרי עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד, והביא בשני כלים, אמרו לו בכלי אחד נדרת, הקריבן בכלי אחד, כשרים, ובשני כלים, פסולין. הרי עלי שני עשרונים להביא בשני כלים, והביא בכלי אחד, אמרו לו בשני כלים נדרת, הקריבן בשני כלים כשרים, נתנו בכלי אחד כשתי מנחות שנתערבו" (פי"ב מ"ב, והשוו שם פ"ה מ"ח-מ"ט). גם זו משנה שבה ההקדשה והמעשה אינם זהים. במשנה מוזכרים אירועים שונים, אך מן האירוע הראשון, הפשוט ביותר, ברור שהמנחה שהוגשה לא תאמה את הכוונה של נוסח ההקדשה, ולכן יש להביא מנחה חדשה תואמת, אך כיוון שהביא מנחה נכבדת יותר מן ההקדש אזי שתי המנחות קודש. לכאורה זו מסקנה ברוח בית שמאי (ירושלמי נד ע"ג). 7 הדיון האמוראי בסוגיה מנסה לבחון את האפשרות שמשפט זה יתאים גם לדעת בית הלל, ומשאיר את המסקנה פתוחה. לעומתה בתמורה יש מסקנה ברוח בית הלל: "חומר בקדשים מבתמורה ובתמורה מבקדשים, שהקדשים עושים תמורה ואין תמורה עושה תמורה... רבי יוסי בר רבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים" (תמורה פ"ב מ"ג). אם שוגג איננו כמזיד – ניתן לפטור הקדש טעות ללא קנסות, ואין לראות בטעות הקדש.

7מצינו, אפוא, מגמות שונות בקודשים, ולא ניתן לאסוף אותן תחת כלל אחד מחייב. מן הסתם גם לא נידונו במקומן מתוך מחויבות למחלוקת הבסיס של משנתנו. מאידך גיסא, המחלוקות בין בית הלל ובית שמאי משקפות מגמה ברורה של מחויבות מוחלטת להקדש וקודשים בהליכות בית שמאי, לעומת שקלא וטריא בין קודש, בעלים ונסיבות בהלכות בית הלל. 8 למסקנה דומה ראו דיוננו בפ"ד מ"ה; בן שלום, בית שמאי, עמ' 190-178 ובעיקר 190-189; גילת, רבי אליעזר, עמ' 311. עם זאת, עמדת בית שמאי משקפת הסתייגות משינוי. כל שימוש בלשון נזירות, נדר או הקדש, מחייבת. ממילא הם גם מסייגים את האפשרות להתרת נדרים. ואילו גישת בית הלל, במודע ושלא במודע, מעצבת את הנימוקים המאפשרים התרת נדרים. שכן אם התנאי שבו הנדר תלוי מתבטל, מתבטל גם הנדר (מאפשר התרה). בנושא זה של התרת הנדר ותנאיו נעסוק להלן בראשית פרק ט.

8יסוד נוסף המפריד בין בית שמאי לבית הלל, בסדרת מחלוקות, הוא היחס למעשה קודש. למעשה הקודש כללים הלכתיים, ולדעת בית הלל אם לא נעשה כהלכה, אין ההקדש חל. לדעת בית שמאי ההקדש חל, גם אם הפרטים לא הובהרו או היו שגויים.