משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ו:ה

1שלושה מינים אסורים בנזיר הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן – ראו דיוננו בפתיחה למשנה הקודמת ולמשנה א. משנתנו היא מעין המשך לדיון של משנה א, וצורתה כמשנת השוואה, "חומר". 69 משנה להלן פ"ט מ"א; חגיגה פ"ג מ"א; נדרים פ"ב מ"ב; בבא קמא פ"ח מ"ב, ורבות אחרות. טיפוס משנה זה אופייני יותר לניסוח הדברים בברייתא שבתוספתא, וייתכן שיש לצרף משניות כאלה ל"משניות תוספתא". 70 לדיון במשנה כתוספתא ראו וויס, משנה תוספתא. מכל מקום, "חומר ב... מאשר ב..." היא שיטת עריכה, ולעתים ערוכים קבצים שלמים בסגנון זה.

2חומר בטומאה ובתיגלחת מביוצא מן הגפן שהטומאה והתגלחת סותרים והיוצא מן הגפן אינו סותר – משנתנו לפי פשוטה מסכמת את מ"א ומ"ב שאינן מזכירות כלל סתירה הנגרמת על ידי שתיית יין. עתה מתברר שהיעדר זה מתוכנן, ואכן השותה יין עובר על לא תעשה, אך אינו סותר את נזירותו.

3חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתיגלחת שהיוצא מן הגפן [ ש ] לא הותר בכלל – לתוספתא הסבר למשנתנו: "כיצד לא הותר מכלל יוצא מן הגפן? נזיר ששתה יין של תרומה, ושל מעשר שיני, שבועה שלא ישתה יין ושתה – חייב על כל אחת ואחת" (פ"ד ה"ד). כלומר, שום מצב מיוחד אינו מתיר לנזיר לשתות, לא חובת קודשים ולא שבועה שקיבל על עצמו בשעה שהיה מחויב לנזירות. הירושלמי רואה בכך למעשה מצווה, ומצווה אינה מתירה לנזיר לשתות יין (ירושלמי נה ע"ב). דיון קצר זה מצטרף לדיונים ארוכים יותר על הנודר לעבור על מצווה והנשבע לעבור על מצווה; 71 ראו דיוננו במשנת שבועות פ"ג מ"ו ומ"ח; תוספתא נדרים פ"א ה"ה; שבועות פ"ד ה"ב. לנושא זה הוקדשו סדרת משניות וברייתות. העמדה הקנונית הייתה שהנודר על מצווה נדרו תופס והנשבע עליה שבועתו בטלה. ברם, בדיוננו מצאנו את כל העמדות האפשריות: שבשניהם הנדר והשבועה תופסים, שבשניהם הנדר והשבועה בטלים, או שהשבועה לעבור על מצווה חלשה יותר, או שהיא רק שבועת שווא (ומחלוקת על עצמתה של שבועת שווא). נמצאנו למדים שכל הדעות מופיעות. הדיון בנזיר, כצפוי, פשוט הרבה יותר וחד־משמעי. נזירות דוחה מצוות הקשורות ליין. לא זו בלבד שהדיון מצומצם, אלא שאין במשנה דיון בהשלכותיו. כיצד ינהג כהן נזיר שקיבל תרומה, כיצד נוהג הנזיר בקידוש ובהבדלה וכו' (לעומת זאת בתוספתא פ"ד ה"ד נזכרה שתיית יין תרומה ובתלמוד ג ע"ב-ד ע"א נזכר עניין הקידוש וההבדלה).

4הטומאה והתיגלחת הותרו בתיגלחת מצוה ובמת מצוה – נוסח הדפוס שלפנינו (לא בכל הדפוסים): "הטומאה והתגלחת הותרו מכללן; היוצא מן הגפן הותר בתגלחת מצוה ובמת מצוה". כלומר, מבנה מקביל יותר לחלקה הראשון של המשנה, ולאחר מכן גם פירוט. אף כאן לתוספתא מהלך דומה: "כיצד הותר בתגלחת מצוה? מצורע מוחלט הרי זה מגלח. אין צריך לומר בתגלחת צרעתו, אלא ליתן סימן בנתקו אם פשה אם לא פשה, בין שניטמא הוא ובין שטימאוהו אחרים, בין בשוגג בין במזיד, ובין באונס ובין ברצון – סותר את הכל, וחייב בקרבן. בין שנתגלח הוא ובין שגילחוהו אחרים, בין בשוגג בין במזיד ובין באונס ובין ברצון – סותר שלשים יום" (תוספתא פ"ד ה"ד). נזיר מצורע חייב להתגלח בין לטהרתו ובין לבדיקה (וכך גם הירושלמי, שם). כאן המצווה דוחה את הנזירות. אבל אין מדובר במצוות רגילות. קבורת מת מצווה נחשבה למצווה גדולה הדוחה (מן התורה) גם טהרת כהן, ותגלחת מצורע גם היא חובה אישית ראשונית. כלומר, ההבדל המשפטי הוא בין טומאה ותגלחת לבין שתיית יין, אבל ההבדל המעשי הוא במשמעות המצווה.

5התוספתא מוסיפה גם את ההבחנה שבמשנה בין טומאה לתגלחת לגבי הסתירה. כפי שראינו לעיל זו מחלוקת רבי אליעזר ותנא קמא שמזוהה כמחלוקת בית הלל ובית שמאי. הסיפא במשנתנו היא כדעת בית שמאי, והרישא כבית הלל. 72 ראו דיוננו בפ"ג כולו, ובעיקר מ"ג; מ"ו.

6התוספתא מוסיפה הבחנה נוספת בין שלושת האיסורים: "חומר בתגלחת שהתגלחת אין לה שיעור ועשה בו את המגלח כמתגלח מה שאין כן בשתיהם" (פ"ד ה"ד). "המגלח כמתגלח" הוא ניסוח אחר ל"בין שגילח את עצמו ובין שגילחוהו אחרים", ואולי אף אונס ורצון, וכבר עמדנו לעיל (פ"ג מ"ו) על אפשרות שאחרים יגלחוהו. וכן הבחנה נוספת: "חומר בתגלחת שהתגלחת אין לה שיעור (כמו שאמרה המשנה: "נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהוא חייב")", ואילו לטומאה ולשתיית יין יש שיעור.

7לאחר ההשוואה בין שלושת האיסורים עוברת המשנה להשוות בין תגלחת וטומאה: חומר בטומאה מבתגלחת שהטומאה סותרת את הכל וחייבין עליה קרבן ותגלחת אינה סותרת אלא עד שלושים יום ואין חייבין עליה קרבן – המשנה מבחינה בין תגלחת וטומאה, ודין תגלחת קרוב יותר לשיטת בית שמאי בסתירה. 73 ההלכה הוכרעה על פי רוב כבית הלל, אך קיימות משניות רבות כבית שמאי. לדיון ראו: ספראי, הכרעה כבית הלל. ניתן גם לטעון שמעבר למחלוקת בית הלל ובית שמאי קיימת גם הבחנה בין טיפוסי חומרה באיסורי הנזיר, ואלה אינם תלויים בהכרח באותה מחלוקת. 74 כך עולה מן השיח המדרשי להלכה זו, ספרי במדבר לא, מהד' הורוויץ עמ' 37-36.

8ניתן לסכם את הדיון במשנה ובתוספתא בטבלה:

9כזכור (פ"ג מ"ד) נחלקו תנא קמא ורבי אליעזר האם בנזירות ארוכה, שנטמא בסופה סותר שלושים יום או את כולה. ההבחנה שבמשנה בין טומאה לתגלחת היא במידה מסוימת מעין עמדת ביניים בין שתי הדעות שבמשנה שם. עם זאת, ההבדלים בין המינים שנזכרים במשנה לא צוינו במדרש ספרי זוטא והוא אמנם מבחין בין טומאה הסותרת נזירות לטומאה שאינה סותרת כבמשנה להלן (פ"ז מ"ג): "יכול שהוא סותר בכל אלו? תלמוד לומר: 'כי טמא נזרו' (במדבר ו', יב) – טומאה סותרת אין כל אלו סותרים" "כל אלו" אינם גילוח ויין, אלא הטומאות הנזכרות לפני כן (דם רביעית, רובע עצמות, מגע שפוד, ימי חלוטו של מצורע). אם כן רק טומאה מובהקת גורמת לסתירת הנזירות, וכל יתר הטומאות מאחרות אותו (מעכבות אותו) 75 אם היה נזיר טמא בטומאות אלו, יתחיל את הנזירות רק לאחר שנטהר. אבל לא סותרות, בדומה למשנה פ"ז מ"ג (ספרי זוטא ו' יב, מהד' הורוויץ עמ' 243), וכפי שנראה להלן דיון זה עדיין אינו ממצה את מלוא הבעיה ותנאים הגבילו את הסתירה בדרכים נוספות. 76 ראו דיוננו בפ"ז מ"ג.

10מצוות הקבורה

11"מת מצווה" הוא רעיון שחז"ל הקפידו לטפח אותו עד למאוד. הרעיון הבסיסי הוא שיש חובה לקבור את האדם. אמנם אין בתורה מצווה מפורשת כזאת אך משתמע מהתורה ומספרי הנ"ך שהעם היהודי נהג לקבור את מתיו בכבוד ובהדגשה. זאת לעומת מנהגי העמים בסביבה שקברו את המת בשוחה חפורה ללא סימון וללא הדר. ובניגוד לעמים אחרים ששרפו את הגופה. הקבורה מוטלת בדרך כלל על המשפחה. 77 ראו בהרחבה בפירושנו לכתובות פ"ד מ"ד. הלכות מת מצווה מנסחות את הדרך לקיים את המצווה כאשר המשפחה איננה יכולה לעשות זאת מסיבות כלשהן.

12מצוות קבורה היא מצווה מיוחדת. אין ספק שהאבות נהגו לקבור וראו בכך חשיבות רבה. אברהם קבר את שרה, ויעקב את רחל ואת לאה אשתו. הוא גם ביקש מבנו יוסף שיקבור אותו. לאברהם מבטיח ה' קבור מסודרת. קבורה היא הסיום הראוי והטוב לאדם. "וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה" (בראשית ט"ו, טו).

13בעל ספר קהלת מדבר על גורלו של אדם שלא הצליח במעשיו "אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה וְשָׁנִים רַבּוֹת יִחְיֶה וְרַב שֶׁיִּהְיוּ יְמֵי שָׁנָיו וְנַפְשׁוֹ לֹא תִשְׂבַּע מִן הַטּוֹבָה. וְגַם קְבוּרָה לֹא הָיְתָה לּוֹ אָמַרְתִּי טוֹב מִמֶּנּוּ הַנָּפֶל" (קהלת ו', ג). מי שנכשל "קבורה לא היתה לו", לאדם רגיל יש קבורה.

14קברי המשפחה נזכרים בסדרת מקורות ארוכה. עם זאת בשום מקום לא כתוב שאדם חייב להיקבר. אמנם נאמר בתורה: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי". ועל כך שנינו: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין - תלמוד לומר כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה" (סנהדרין מו ע"ב). אבל הפרשה לא באה להודיע על חובת קבורה אלא על איסור הלנת מת תלוי. ואכן גם הגמרא איננה רואה בכך אלא רמז לחובת קבורה. אבל במדרש תנאים דברים כ"א כג נאמר במפורש: "כי קבור תקברנו"- מצות עשה. וכן נאמר במדרש ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רכא, עמ' 254: "מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תלין נבלתו על העץ... כי קבור תקברנו, מצות עשה". עם זה, יש רמזים לכך שנוהג הקרימציה (שרפת גופה) היה מוכר ומקובל. ירמיהו מבטיח לצדקיה שאם יתנהג כראוי "בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם יְה' (ירמיה לד ה). ניתן כמובן לפרש שהשרפה הנזכרת איננה שרפת הגוף אלא שרפת חפצים שהייתה מקובלת בעולם הקדום, גם ההלכה המאוחרת מכירה את הנוהג אם כי מסתייגת ממנו (מסכת שמחות פ"ט הכ"ג ועוד).

15כמו כן לא נאמר במקרא כיצד יש לקבור את המת. נרמז שאת הקבר חוצבים: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת. מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ" (ישעיהו כ"ב, טו-טז). נראה שישעיהו מתנגד לחציבת קבר מפואר, יתר על המידה, ולא נגד עצם הקבורה. אבל לא נאמר מהי צורת הקבר הרצוי. גם לא נכתב כיצד חייבים לטפל בגוויה. לכל היותר שומעים אנו אגב על נוהגים שונים, אך לא על מצוות מחייבות. לכל מערך המצוות המוכר לנו כיום אין רמז במקרא. גם בתקופת המשנה והתלמוד הנחיות כאלו כמעט ואינן ניתנות, אם כי בעקיפין ניתן ללמוד על הנוהג המקובל. כך למשל שומעים אנו על ליקוט עצמות ועל הפסקתו של הנוהג. מקורות חז"ל משקפים את השינוי, אך אין בהם אישור לשנות את הנוהג, וודאי שלא הנחיה כיצד לנהוג. גם לא נאמר שהנוהג הוא הלכה, וששינויה מחייב הסבר וסמכות.

16כיום נוהגים בישראל הלכות טהרת המת, שאינם כמובן 'טהרה' הלכתית, אלא רחצה טקסית. לא מצאנו הוראות שייסדו חובה זו. על קיומה לראשונה ניתן ללמוד משרידי קברות יהודיים בלוד ששם נמצאה בריכה רדודה בזיקה לקברות יהודיים. לעומת זאת יש הנחיות לגבי טבילה לטהרה של המת או המיתה, אך זו פעולה אחרת, שגם היא בעייתית, מוזרה מבחינה הלכתית־טכנית, 78 הרי המת לא 'נטהר' ברחצה, וגם לא בטבילה. אך התפשטה כמנהג מחייב.

17יחד עם כל זאת אין ספק שהיה נוהג קבורה קבוע. נוהגים מקובלים אינם חידוש יהודי. לכל עם ולכל תרבות דרכים קבועות לטיפול במת ולנוהגי אבל. לעתים יוצרת החברה שתי דרכים או יותר, אך כל שיטה קבועה ומגובשת. בדרך כלל מקובל להניח שחברה מעצבת את הקבורה לפי צורת החיים שלה. הגדרה זו בלתי מדויקת בעליל. נכון יהיה יותר לומר שהחברה מעצבת את הקבורה לפי האידיאלים שלה, גם אם אינם מוגשמים במציאות.

18הקבורה הצבאית, בת זמננו, תשמש לנו כדוגמה. הצבא עצמו הוא ארגון היררכי. יש מפקדים ויש מצייתים, אבל הקבורה שוויונית כמעט לגמרי, מסיבות אידאיות וערכיות. לאחרונה שומעים אנו על רצונם של יחידים לפרוץ שוויון זה. זה בהחלט מסממני התקופה, שכמובן לא עלינו לדון בו כאן.

19בתקופת המקרא ובתקופה הפרסית צורתו של הקבר קבועה. הקבר הוא פיר (בדרך כלל מלבני), ממנו מתפתחת מערה תת קרקעית שהכניסה אליה מהפיר, וחסומה בדלת (אבן מלבנית) מהדלת נכנסים לחדר וממנו, לעתים, לחדרים נוספים. מסביב לחדר נחצבה בדפנות מעין מדרגה ובה חצובות שקתות להנחת הגופה. לאחר תקופת מה לוקטו העצמות והונחו בכוך שנחצב בקרקעית החדר. שיטה זו מכונה ליקוט עצמות (איור 32), שיטה זו נהגה גם בתקופת בית שני.

20מצוות קבורה מותירה שרידים ארכיאולוגיים. לפיכך ניתן לבדוק באיזו מידה נשמרה לפי מספר הקברות. כיצד סופרים קברות? הרי מספר החפירות תלוי בכל מיני נסיבות מקריות, כמות התושבים, צורת הקבורה (מידת ההישרדות שלה) ושאלות דומות נוספות. לאחרונה הוצעה השיטה. לא לספור סתם את מספר הקברים בכל תקופה. אלא את מספר הקברים בתקופה יחסית למספר השרידים הארכיאולוגיים שנמצאו מאותה תקופה. בצורה כזאת ניתן להגדיר מה מקומה של הקבורה בתרבות ובדת של התקופה. ההנחה היא שכל אדם נקבר בדרך כלשהי. אבל לעתים הוא נקבר בשוחה רדודה באדמה, וקבורה כזאת איננה מותירה שרידים. לעתים נקבר המת בצורה מכובדת יותר בסלע חצוב, או במערה חצובה. לפיכך המירב שניתן להסיק מהבדיקה היא מידת הבולטות החברתית שמייחסת החברה בכללותה לטיפול במת. עוד לפני שנפרט צריך לזכור שבשנים האחרונות ממעטות החפירות בקברים בארץ. במיוחד באזורים מסוימים. אבל המדובר בחפירות מעטות מכל התקופות בלי הבחנה. כך שצמצום החפירות איננו משפיע על ההתפלגות התקופתית. בידי המחקר מאות רבות של קברות מכל התקופות כך שהנתון הסטטיסטי לא נפגע. הוא רק מחייב שקדנות באיסוף.

21המקורות הספרותיים של התקופה מעידים על חשיבותה של הקבורה בחברה היהודית. חשיבות זו התבטאה בטיפוח טקסי קבורה ובהלכות הרבות הקשורות אליה. 79 רובין, קץ החיים. בספרות מופיעים ביטויים רבים לחשיבות הקבורה, כמו: "מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר..."; 80 ספרי דברים פיסקא רכא כג, מהד' פינקלשטיין עמ' 254; מדרש תנאים דברים כ"א כג, מהד' הופמן עמ' 132; סנהדרין מו ע"ב; שמחות פי"א ה"א, עמ' 186, ומקורות רבים נוספים. "הבעל... וחייב במזונותיה בפרקונה ובקבורתה" (כתובות פ"ד מ"ד, ומקבילות רבות).

22חכמים אינם אומרים זאת במפורש, אך הם העדיפו קבורת מת בחציבה. ביטוי לכך יש בהלכת "בית הפרס". בית הפרס הוא שדה שיש בו ספק טומאה. המקרה הרגיל הוא שאדם חרש שדה שהיה בו קבר, והחשש הוא שהעצמות התפזרו לכל עבר ולכן השדה טמא (אהלות פי"ז מ"א; ספרי זוטא י"ט טז, מהד' הורוויץ עמ' 313). לכאורה ההלכה על בית הפרס היא "טכנית", ונובעת מספק טומאה בשל פיזור העצמות. ברם, מברייתא אחרת ניתן להסיק שאין כאן מחלוקת "טכנית" אלא דרכם של חכמים להטיף לשמירת שלמות הקבר, ואולי גם לקבורה מסודרת במערות חצובות: "השותפין, והאריסין, האפיטרופין, אין עושין בית הפרס. החורש מתוך שלו, או מתוך של חברו שלו, עושה בית הפרס, ושל חברו אין עושה בית הפרס. אבל עולה הוא כמדת הפרס" (תוספתא אהלות פי"ז ה"ד, מהד' צוקרמאנדל עמ' 615). בית הפרס מוגדר רק כשאדם חרש את שלו, אבל אין אדם עושה בית פרס לזולתו, ואפילו לא שותף או אריס שחרש בשדה בעל הבית. ברור שאם האריס או השותף חרשו העצמות התפזרו באותה מידה, ומכאן שהגזרה אינה נובעת מהחשש לפיזור העצמות אלא נתלית בה. להערכתנו האיסור החמור נובע מרצונם של חכמים לוודא שאדם ייקבר בקבר חצוב ומסומן. יש בהלכת בית הפרס משום איום שאם הקבר לא יהיה מסומן יהפוך, לאחר שיחרש, כל השדה לטמא. דבר זה לא יקרה במערת קבורה, או אפילו בשוקת חצובה. זו דרכם של חכמים לכוון את הציבור לקבורה מסודרת, מבלי לקבוע כהלכה את העיקרון גופו שקבר צריך להיות חצוב. הקבר "כשר" כמעט בכל מקרה, אך קבר שאינו ראוי גורם לנזק.

23לחשיבות הקבורה בחברה היהודית (ובהלכה) ביטוי ארכיאולוגי ברור. במחקר אחר הוכח שכמות הקברים מהתקופה הרומית עולה בהרבה על כל כמות הקברים מתקופות אחרות, כולל על זו של התקופה הביזנטית, זאת אף שכמות אתרי היישוב מהתקופה הביזנטית גדולה יותר. באותו מחקר נבדקו דרכים שונות להערכת הממצא וכימותו, ובכולן נחשפה אותה תופעה (איור 33).

24יישובים וקברים בתקופה הפרסית־ביזנטית כאחוז מתוך מספרם בתקופות המאוחרות (פרסית עד ערבית קדומה)

25המחברים מסיקים שריבוי הקבורה קשור ליישוב היהודי מכמה סיבות:

261. תולדות הקבורה מתאימות לתולדות היישוב היהודי.

272. ראשיתו של תהליך עליית חשיבות הקבורה ניכרת במרחב ירושלים. אזור זה נסקר באופן שיטתי, והסקרים והחפירות סוכמו בספרם של קלונר וזיסו ובסקר ירושלים. 81 קלונר וזיסו, קבורה; קלונר, סקר ירושלים. מריכוז הנתונים עולה כי ריבוי הקברים החל לפני התקופה החשמונאית והפך לדומיננטי בתקופה החשמונאית. לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 חלה ירידה דרמטית במספר הקברים. הזיקה בין תולדות היישוב היהודי בעיר לבין מספר הקברים ברורה. כל זאת אף שבמעט קברים התגלה המשך קבורה גם מעט לאחר שנת 70. 82 קלונר וזיסו, שם, עמ' 69-68.

28ממצאי סקר ירושלים

29גם באזור יהודה הגידול במספר מערות הקבורה מתחיל בתקופה ההלניסטית. ייתכן שראשיתו בשלהי התקופה ההלניסטית, אבל בשלב זה, ובמצב הנתונים שבידינו, אין לכך ביטוי כמותי ברור. עיקר העלייה היא בתקופה החשמונאית. בגליל התחתון מתחיל הגידול מאוחר יותר, בתקופה הרומית, ובתקופה הביזנטית יש לו ביטוי חלקי ומועט יותר.

303. בתקופה הרומית עדים אנו לזינוק גדול בבולטותה של הקבורה בארץ ישראל.

31ברור כי ייחודה של התקופה הרומית, ובולטותה של הקבורה בה, נעוצות בהתייחסות בני התקופה כלפי המת (או המוות), וכרוכות בעיקר בשינויים באידאולוגיה (דת). חשיבותן הסטטיסטית של הקבורות מלמדת כי מדובר בתופעה נפוצה ביותר, וכי אין מדובר רק בקבורות עילית, שהרי כאלו לא היו צפויות להשפיע בצורה כה ברורה על הסטטיסטיקה הכללית. אנו מסיקים שהגורם ה"אחראי" לריבוי הקברים ולעלייה בחשיבות הקבורה הוא הגורם היהודי. טיעון זה יוכח להלן. הגידול במספר מערות הקבורה נובע גם משינוי בשיטת הקבורה. בתקופה החשמונאית קברו את המתים במערות בקבורה זמנית, ואחר התייבשותו של הגוף ליקטו את העצמות למאסיפה שנחצבה בקרקעית המערה. במאסיפה נאספו עצמותיהם של מתים רבים מכל תקופות השימוש במערה. בארבעת הדורות האחרונים של ימי הבית שני שונתה השיטה, והעצמות הוטמנו בגלוסקמאות אישיות שחייבו חציבת מערות רבות יותר. לאחר החורבן דעכה שיטת ליקוט העצמות, והמתים הונחו כל אחד בכוך בפני עצמו. בנוסף לכך גם רווחו קברי שוקת פשוטים או זוגיים שבהם הונחה בכל מקמר גופה אחת. נתונים אלו ידועים במחקר, ואין בהם חדש. 83 קלונר וזיסו, קבורה; ויס, הקבורה בגליל; אבני, קבורה. מן הראוי להעיר שלמרות העושר הספרותי של התקופה אין בה הסבר לשינויים בשיטות הקבורה, אם כי זו משתקפת במקורות. בזמנו הציע רחמני שהקבורה האישית נובעת משינוי אידאולוגי ואמונה בתחיית המתים, אמונה שחייבה שמירת הגוף המת. הצעה זו זכתה לתפוצה רבה במחקר, אך למעשה איננה אלא השערה שאין לה כל עדות מסייעת.

32אין כל נתון שיצביע על כך שקדמונינו קישרו בין שני מרכיבים אלו. אדרבה, דומה שגם הם ידעו שהגוף מתכלה בקבר וקבורה בכוך עצמאי אינה מבטיחה שמירת הגוף. זאת ועוד, הצדוקים לא האמינו בתחיית המתים 84 רגב, הצדוקים, עמ' 22. והפרושים דגלו בה, ואף על פי כן הקפידו שתי הקבוצות על ליקוט עצמות וקברו באותה שיטה. על כן יש לחפש את ההסבר לשינוי השיטה במרכיבים חברתיים, עליית חשיבותו של היחיד, גידול בעצמת המשפחה ומורשתה והרצון להנציח את המת.

33אם כן, היישוב היהודי הוא הגורם העיקרי "האחראי" לעלייה הדרמטית בחשיבות הקבורה. גישה חברתית זו היא שגרמה לשינוי הארכאולוגי ולעמדות ההלכתיות שתיארנו.

34בגרף המוצג הגידול בתקופה ההלניסטית צנוע. ברם בעצם כולו מתחולל בתקופה החשמונאית (164-63 לפני הספירה) בתקופה זו חל גידול מרשים ביותר במספר מערות הקבר, מ־17 מערות בתקופה הקדם חשמונאית ל־155 מערות בתקופה החשמונאית. רוב המערות מהתקופה ההלניסטית בארץ הן בעצם מהתקופה החשמונאית, כך שאחוז הקברות מתקופה זו מזנק. הזינוק ממשיך בתקופה הרומית ולאחריה מתחילה ירידה דרמטית במספר הקברות ובעיקר בבולטות התופעה.

35בולטות הקבורה עולה כמובן גם במקורות היהודיים. דוגמה לכך היא חובת 'מת מצוה': "מצא מת מצוה הרי זה מטפל בו וקוברו. איזהו מת מצוה? כל שהוא צווח ואין בני העיר שומעין קולו, אבל היה צווח ובני העיר שומעין קולו אין זה מת מצוה. רבי אומר לעולם הוא מת מצוה עד שיהא שם כדי נושאי המטה וקובריה, אבל אם יש שם כדי נושאי המטה וקובריה אין זה מת מצוה" (שמחות פ"ד הט"ז, עמ' 123). שלוש הגדרות הן. הראשונה מגדירה מת מצווה כמי שאין בני העיר מטפלים בו, ומשקפת כבר מצב שבו לעתים, או בדרך כלל, לוקחים בני העיר אחריות, מטפלים בקבורה ומסייעים לקרובי המת. הגדרה שנייה מרחיבה את ההגדרה לכל מת שאין לו מלווים רבים. במת כזה מצווה ללוות ולסייע. שתי ההגדרות אינן סותרות אלא משלימות זו את זו.

36בירושלמי (פ"ז ה"א, נו ע"א): "אי זהו מת מצוה? כל שהוא צווח ואין בני העיר באים. באו בני העיר? הרי זה מושך את ידו. עד היכן? עד כדי נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן. בשאינן צריכין לו, אבל אם היו צריכין לו לא. בד"א בשאינן מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו לא. בד"א בשאין כבודו אבל אם היה כבודו אכן לא". ההגדרה היא ההגדרה הראשונה של מסכת שמחות אך ההמשך משלב את דברי רבי והוא איננו מופיע כחולק אלא כמסביר מהו המונח "צריכים" והרי זה מונח גמיש, ולמעשה המטפל ממשיך לטפל במת, אבל מן הסתם אין הכוונה שמי שאין לו מלווים רבים גם הוא "קונה מקומו" (כלומר שיש לקברו היכן שנמצא). 85 המונח הוא אמוראי בלבד (בבלי עירובין יז ע"א ועוד, בירושלמי נזיר פ"ז ה"א, נו ע"א) אך ההלכה תנאית. מת כזה נקבר, מן הסתם, בקבר משפחה, אלא שאין לו די מלווים כנדרש וכנהוג בלוויה מכובדת. להערכתנו ההגדרה הראשונה היא ההגדרה הקדומה, מת מצווה הוא מי שאין לו קרובים ואין ארגון קהילתי שיטפל בו. במקורות אין עדות להתפתחות הכרונולוגית שאנו מציעים, יש במקורות הגדרות שונות, ואנו מציעים לראות בהם התפתחות כרונולוגית. זאת ועוד. בתקופת התנאים היה הארגון הקהילתי משוכלל, וכאמור הלכות מת מצווה הראשוניות (קונה מקומו) אינן מתאימות למצב זה של מעט מלווים, אלא למצב הראשון, מי שנמצא מת ומוצאו איננו ידוע ואיננו מתושבי המקום.

37כאמור מת מצווה קונה מקומו, עם זאת ניסו חכמים לצמצם את הנזק הכלכלי: "המוציא מת מוטל בסרטיא, מפניהו לימין אסרטיא או לשמאל אסרטיא. שדה בור ושדה ניר, מפניהו לשדה בור. שדה ניר ושדה זרע, מפניהו לשדה ניר. היו שתיהן נירות, שתיהן זרועות, שתיהן בורות – מפניהו לכל רוח שירצה! אמר רב ביבי: הכא במת מוטל על המיצר עסקינן, מתוך שניתנה רשות לפנותו מן המיצר – מפניהו לכל רוח שירצה" (עירובין יז ע"ב).

38חכמים הפליגו בחשיבותה של המצווה עד כדי כך שקבעו שהיא עדיפה על עבודה במקדש ועל תלמוד תורה (מגילה ג ע"ב; יבמות ז ע"א). המבין את חשיבות תלמוד תורה בעולמם של חכמים מבין גם את חשיבות קביעה זו. אגב, המסקנה שקבורת מת מצווה עדיפה מעבודה מבוססת על מעין דרשה למשנה. היא מבוססת על הטיעון שהכהן נטמא למת מצווה, אבל אין בכך כדי להסיק שהקבורה חשובה מעבודה, הרי יש עוד כהנים בעם ישראל. במדרשים אחרים מודגשת חשיבות המצווה פעמים מספר. 86 ויקרא רבה פרשה לד א, מהד' מרגליות עמ' תשעב; מדרש תהילים מא ב, קל ע"א; ספר טוביה, פ"ב ו (ובנוסח הארוך פ"ב ד), ועוד.

39מן הסתם מת מצווה מבטא מצב רווח, שלא היה מי שיטפל במת כל עיקר. כאמור הוא נקבר במקום מותו, ובכך מפקיע את זכות הבעלות המקודשת של בעלי הקרקע. כך יוצא מהסיפור ברבי עקיבא (להלן), וממקורות אחרים. 87 להלן פ"ז מ"א; עירובין יז ע"א; בבא קמא פא ע"א; מגילה ג ע"ב, מדרש שמואל כד ח ועוד הרבה. ועוד. על חשיבות המצווה מעידים גם המקורות החוץ־רבניים. בעל ספר טוביה (א יז) משתבח בקיום המצווה, וכן יוספוס (נגד אפיון, ב 211) ופילון (היפותטיקה 7.7). חז"ל מדגישים שאפילו נזיר ואפילו כהן גדול מחויבים לחלל את קדושתם ולהיטמא כדי לטפל במת מצווה. 88 ספרא אמור פרשה א ה"ג, מהד' ווייס צג ע"ב; ספרי במדבר פיסקא כו, מהד' הורוויץ עמ' 33; ספרי זוטא ו' ז, מהד' הורוויץ עמ' 242; שמחות פ"ד הי"ז, עמ' 123; בבלי מז ע"א; הוריות יג ע"א, ועוד. עדות בעייתית יותר היא העדות שמלינים אותו בבית הכנסת (מגילה כח ע"ב): "מר רב אסי: בית הכנסת שמחשבין בו חשבונות - מלינין בו את המת. - מלינין סלקא דעתך? לא סגי דלאו הכי? אלא: לסוף שילינו בו מת מצוה". הלנת המת בבית הכנסת היא אפוא עונש על זלזול בכבוד בית הכנסת (עשיית 'חשבונות' בו). אבל מהות העונש לא הובהרה. אפשר שרגיל היה להלין את מת המצווה בבית הכנסת, שכן אם לא הספיקו לקוברו בו ביום היה צריך להניח את הגופה במקום ציבורי כלשהו למשך הלילה (מת רגיל מלינים בביתו). והעונש הוא שבעיר זו, שבה מחללים את כבוד בית הכנסת, ילינו מתי מצווה, או שמא אין זה רגיל להלין מת מצווה אבל יהיו בעיר כל כך הרבה מתי מצווה, עד שבדלית ברירה ישתמשו בבית הכנסת לשימוש כזה, אף שבדרך כלל לא נהוג להשתמש בו למטרה זו.

40תופעת מתי מצווה הייתה נפוצה בזמן המרידות והמהומות הפוליטיות, לאחר מכן התמעטה באופן טבעי, והירושלמי מעיר שמתי מצווה אינם תופעה תדירה: "סבר רבי זעירא שאין מיתי מצוה מצויין" (ירושלמי פ"ט ה"ג, נז ע"ד).

41המושג של "מת מצווה" מבטא את המסירות והחשיבות שייחסו חכמים, והחברה היהודית בכללה, למצוות קבורת המת. בדרך כלל אמורה הקבורה להתבצע על ידי אנשים הרשאים להיטמא, אבל אם אין כאלה, הרי שהיא דוחה את טהרת הכהנים, את טהרת הנזיר ואת זכויות הקניין הפרטיות. היחס למת מצווה הוא, אפוא, מעין "נייר לקמוס" שעליו ניתן לראות את יחסה של החברה לקבורה בכלל. ואכן, הממצא הארכיאולוגי מעיד שהחברה היהודית בלטה ביחסה למת ובריבוי אתרי הקבורה יחסית למקומם בכלל הממצא הארכיאולוגי. 89 ראו פאוסט וספראי, קבורה.

42נסיים בסיפור המדגים את החשיבות שההלכה והחברה ייחסו למצווה.

43"אמר רבי עקיבא זו היתה תחילת תשמישי לפני חכמים, השכמתי ומצאתי הרוג אחד, והייתי מטפל בו בשלשה תחומי שבת עד שהבאתיו למקום קבורה וקברתיו. וכשבאתי והשערתי דברים לפני חכמים, אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו היית שופך דמים. ודנתי קל וחומר בעצמי, ומה אם עכשיו שנתכוונתי לזכות חטאתי, אילו נתכוונתי למעט על אחת כמה וכמה. וכשהיו אומרים דבר זה לפני רבי עקיבא היה אומר זו היתה תחילת זכותי" (שמחות פ"ד הי"ט, עמ' 125; ירושלמי פ"ז ה"א, נו ע"א). 90 סיפור זה הוא אחת המסורות על רבי עקיבא בצעירותו כשהיה עם הארץ. המסורות אינן זהות, ולא כאן המקום לבירור זה. למת מצווה ראו עוד דיוננו באהלות פט"ז מ"ג. למסורת אחרת של רעיון דומה בפי רבי עקיבא ראו תוספתא פ"ג הי"ד. באגדה המאוחרת מסיים רבי עקיבא את דרכו בדרך דומה. הוא מוצא להורג בבית הסוהר, ואליהו הנביא עצמו קובר אותו, יש בכך מעין סגירת מעגל. רבי עקיבא פעל שלא כדין וקבר את המת במקום מתאים, אבל ההלכה היא שאת המת יש לקבור במקומו. בסיפור יש ביטוי גם ליחסם החם של עמי הארץ למצווה. מעבר לכך, בעצם אין איסור להעביר את המת למקום קבורה אחר; "קונה מקומו" היא זכותו של המת, אך אין איסור להעבירו בהסכמה של קרובי המשפחה למקום אחר. ברם, מת מצווה הוא מי שאין לו קוברים, ומן הסתם גם אין לו קרובים. אמנם דבריו של רבי עקיבא מעידים שההלכה תפסה את הקביעה בצורה אחרת, כאילו יש מצווה לקבור אותו במהירות, אולי אפילו על חשבון ההמתנה שתביא לקבורה מכובדת יותר.