משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ו:ד
משנת ארץ ישראל על משנה נזיר · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Nazir 6:4
Open in the reader →1משנה ד מחולקת בכ"י קופמן לשלוש משניות: הראשונה עוסקת בשתיית יין, השנייה בטומאת מת והשלישית באיסור תגלחת. סדר הדברים שונה מנוסח הדפוס. שלישיית האיסורים בנזיר מופיעה במשנה פעמים מספר, ורק במשנתנו שונה הסדר במסורת כתבי היד. בפ"א מ"ב, בפ"ב מ"ד ובפ"ד מ"ג הרשימה פותחת באיסורי הגפן, או היין. סדר הדברים בפ"ו (פרקנו) שונה, ובמשניות אחרות (מ"א ומ"ה) והיין מופיע אחרון: טומאה, תגלחת ויין (מ"א; מ"ה). אך בכתב יד קופמן למשנתנו הסדר שונה. יין, טומאה, גילוח. נוסח הדפוס למשנה ד שלפנינו מתאים לסדר הדברים בפרקים הקודמים, וכ"י קופמן משמר, או מעצב, טיפוס מיוחד לפ"ו שלפנינו. כפי שראינו במשנה הקודמת יש בפרק חזרות על נושאים שעלו בפרקים אחרים; ייתכן שפ"ו מקורו אכן מעריכה אחרת, ואף סדר הדברים שלו שונה.
2נזיר שהיה שותה ביין 63 במרבית עדי הנוסח: "יין", אם כי זה הנוסח בפ"ג מ"ד, "והיתה שותה ביין", וכן במשנה מכות פ"ג מ"ז, גם בכ"י קופמן, ובציטוט המשנה בירושלמי פ"ב מ"ד, נב ע"א, אם כי הדפוס קורא "יין". כך גם בפ"ח מ"ב, בכ"י קופמן: "ביין", והירושלמי גורס כמוהו. הנוסח מתחלף, ושניהם מצויים בכה"י. כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת
3היה מיטמא למיתים כל היום וגו' אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת
4היה מגליח כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תגלח אל תגלח והוא מגלח חייב על כל אחת ואחת – למשנתנו מקבילה במשנה מכות פ"ג מ"ז-מ"ח. סדר הדברים שם דומה לכ"י קופמן במשנתנו. שם נמצאים הדברים במסגרת פרק שלם, מ"ה-מ"ח, העוסק במצוות לא תעשה (איסורי קרחה, פאה, כתובת קעקע, נזיר, כלאיים) וההשלכות ההלכתיות של ההתראה. הדברים מנוסחים גם בתוספתא: "רבי אלעזר אומר: נזיר שהניח פיו על פי חבית של יין ושתאה כולה בהתראה אחת, אינו חייב אלא אחת. מתרין בו ושותה מתרין בו ושותה, חייב על כל אחת ואחת. וכן היה רבי אלעזר אומר: נטל אשכול ואכלו בהתראה אחת, אינו חייב אלא אחת, מתרין בו ואכל מתרין בו ואכל, חייב על כל אחת ואחת" (פ"ד ה"ב, וכן: בבלי קידושין עז ע"ב; חולין פב ע"ב). וככלל עקרוני: "נזיר שאכל מכל האסורין לו, ושתה מכל האסורין לו, בהתראה אחת, אינו חייב אלא אחת. מתרין בו ואכל, מתרין בו ושתה, חייב על כל אחת ואחת" (תוספתא פ"ד ה"א). ההתראה והמודעות לעבֵרה מהווים מרכיב מרכזי בקביעת ערכו של החטא. הירושלמי מוסיף שההתראה חייבת להיות חלק מן המעשה ואיננה לימוד עקרוני, התראה כללית או אזהרה: "היו לפניו צלוחיות שתים, אחת של מים ואחת של יין, נטל ושתה אותה של מים, אמרו לו: הוי יודע משאת שותה של מים את שותה של יין ויש בה עשרה זתים, ואתה מתחייב עשרה מלקיות, אינו מקבל התרייה בדעת הזאת. אבל אם היתה צלוחית אחת של יין והתחיל לשתות בה, אמרו לו: תהא יודע אם תשתה את כולה יש בה עשרה זתים ותתחייב עשרה מלקיות – מקבל התרייה בדעת הזאת" (נה ע"ב).
5משנתנו מניחה שנזיר לוקה רק אם התרו בו. ההתראה (התרייה) נזכרת במפורש רק בדיני מיתה, ובמחקר היו טענות שאין היא חלה מחוץ לדיני נפשות, וכמובן לא בדיני ממונות. ממשנתנו משמע שלפחות בדיני נזיר היא חלה. 64 נעסוק בכך במבוא למסכת סנהדרין. וכן בכלאיים לעניין מלקות (מכות פ"ג): "היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת".
6חייב על כל אחת ואחת – כאמור, הדיון אינו רק במעשה אלא בהערכתו כחטא אחד או כסדרה ארוכה של חטאים. חיובי הקרבנות הקשורים בכפרתו הם מדד להערכת החטא וחומרתו. טיפול מעין זה, "חייב על כל אחת ואחת", כבר נידון במשנתנו (מ"א) בשאלה האם אכילה ושתייה מצטרפות כאחת לעניין שיעור. מהמשנה שם נראה שאכילה ושתייה נתפשות כעבֵרה אחת, מן הסתם בתנאי שנעשו יחדיו, או בהפרש זמן זעיר. צירופים כמרכיב לחטא בעל משקל רב יותר נידונים במסכת שבועות (שבועות פ"ג מ"ג; פ"ה מ"ג). אותו טיפוס של דיון מתנהל גם בדיוני "העלם אחד", באיסורי מלאכה בשבת, 65 משנה שבת פ"ח מ"ג; מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל פרשה א, מהד' הורוויץ־רבין עמ' 347; ספרא ויקרא, דיבורא דחובה, פרק א ה"ח, מהד' ווייס כג ע"ג. בשריטה על המת, באיסורי ביאה, 66 משנה כריתות פ"ג מ"ז-מ"י, וראו פירושנו שם; פ"ד מ"ב; תוספתא שבת פ"ח ה"ו; תוספתא מכות פ"ד ה"ט; ספרא ויקרא דיבורא דחובה פרק א ח, מהד' פינקלשטיין טז ע"א. בקדשים וקרבנות 67 ספרא ויקרא דיבורא דחובה פרק יד א, מהד' פינקלשטיין כג ע"ג. או במי ששכח ועבר על איסורי תורה. 68 תוספתא כריתות פ"ב ה"ט, וראו דיוננו לאתר. מכלול הדיון בחיוב נפרד או כולל מצוי בדיונים ומחלוקות, ודומה שיש לציין שההכרעה ביחס להתראה כמחייבת נותנת בפועל משקל רב לצוותא של החוטא וסביבתו, ומעודדת את מקומה של ההתראה במבנה הדתי. הדיון האמוראי מעביר את הדיון בהתראה גם לפ"ג מ"ה, הנודר נזירות בבית הקברות, ובכך מוסיף לעצם הטומאה גם את המרכיב של ההתראה במשנתנו (ירושלמי פ"ג ה"ה, נב ע"ג-ע"ד).
7חובת ההתראה מהווה למעשה הקלה גדולה לנזיר ולכל חוטא אחר. רק אם העבֵרה נעשית בפומבי ובהתרסה היא מחייבת מלקות. החטא הופך מחטא פרטי כזה או אחר לחטא של התרסה פומבית. בדרך זאת מורחבת מצד אחד ומודגשת חובתו של הציבור המזדמן לפקח על היחיד, ומצד שני הפיקוח האמִתי (עונש המלקות) מצטמצם. בהלכות חברה ואורחות ציבור הטלת תפקיד על הציבור כולו מחזקת מאוד את המסר החברתי, אך בפועל גורמת לפיקוח רופף בהרבה, מכיוון שחובת הפעילות היא כללית (סתמית), ואיננה מוטלת על בית הדין, או על גוף מסודר אחר, הרי שבאופן מעשי הפיקוח רופף, אך עדיין קיים.
8איננו יכולים לומר האם בפועל הרבו להתרות או שהציבור התייחס אל החטא כאל בעיה שבין החוטא לבורא עולם. האם מצוות "הוכח תוכיח" נתפסה אכן כנוהג חברתי? נושא זה ממתין עדיין לבירור.