משנת ארץ ישראל על משנה נזיר ו:ז

1גם משנה זו מבארת למעשה מונח שנקטה בו המשנה בפ"ד מ"ה, כלומר מעין תוספתא למשנה הקודמת: 93 לדיון במשנה כתוספתא ראו וויס, משנה תוספתא. תיגלחת הטהרה כיצד היה מביא שלוש בהמות חטאת ועולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגליח עליהם דברי רבי יהודה – בתורה נאמר: "וזאת תורת הנזיר ביום מלֹאת ימי נזרו יביא אֹתו אל פתח אהל מועד. והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעֹלה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. וסל מצות סֹלת חלֹת בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משֻחים בשמן ומנחתם ונסכיהם... וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו... והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קֹדש הוא לכהן על חזה התנופה ועל שוק התרומה ואחר ישתה הנזיר יין" (במדבר ו', יג-כ). בתום ימי הנזירות הנזיר מביא שלוש בהמות: כבש לעולה, כבשה לחטאת ואיל לשלמים. לאחר מכן הוא מתגלח, הכהן מרים תנופה, ולאחר מכן הוא רשאי לשתות יין – ימי נזירותו הושלמו ונסתיימו. יש להניח שבהזדמנות זו שתה הנזיר יין כמעמד טקסי, אם כי אין לכך רמז במקורות. לדברי רבי יהודה סדר הקרבנות שונה, והוא לפי הכתוב במקרא: "והקריב הכהן לפני ה' ועשה את 1. חטאתו ואת 2. עלתו. ואת האיל יעשה 3. זבח שלמים לה' על סל המצות ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו". וכן נאמר באופן כללי (פסחים נט ע"א): "והתניא: והקריב את אשר לחטאת ראשונה - מה תלמוד לומר? אם ללמד שתהא קודמת לעולה - הרי כבר נאמר ואת השני יעשה עלה כמשפט. אלא: זה בנה אב לכל חטאות, שיהו קודמות לכל עולות הבאות עמהן". להלן נדון בנימוק המדרשי לדעת רבי יהודה.

2רבי יהודה במשנתנו מקדים את החטאת, ועל דבריו מוסיף רבי אלעזר: רבי אלעזר אומר לא היה מגליח 94 מגליח משמעו גילח, כשם שמשליח, משמעו שלח, מתקיע תקע, וכן הלאה. ראו גולינקין, מתקיע. אבל בעברית המאוחרת וכך בעדי נוסח פחות קדומים "מגלח". אלא על החטאת - התגלחת נעשית, כאמור, באמצע הקרבת הקורבנות. רבי אלעזר דורש שתבוצע בעת הקרבת החטאת. אפשר שרבי יהודה מדבר באופן כללי ורבי אלעזר דורש פירוט יותר מדוקדק, או שרבי יהודה דורש שהתגלחת תהיה על קרבן השלמים (בעת הקרבתו) ורבי אלעזר דורש שהקרבן יהיה בעת הקרבת החטאת.

3שחטאת קודמת בכל מקום ואם גילח על אחת משלשתן יצא – מכיוון שהחטאת קודמת יש לראותה גם כמרכיב הקובע, ולכן מיד לאחר קרבן החטאת, הראשון בין הקרבנות, אם כי מגמה זו אינה הלכה מחייבת לחלוטין. 95 ייתכן שמן הדברים משתמע הלחץ שחש הנזיר לסיים ולעבור לחיי שגרה ללא נזירות.

4לאחר מכן ממשיך הנזיר בטקסי הסיום, שהם הקרבנות הנוספים והטקסים הנלווים אליהם (הנפה זריקת דם וכן הלאה). אם רבי יהודה התכוון בדבריו לסדר הקרבנות הרי שהנימוק המובא הוא גם לדבריו. ואז צריך לפסק את המשנה כך "לא היה מגליח אלא על החטאת". והמשפט "שחטאת קודמת..." שייך לגוף המשנה ואיננו המשך דברי רבי אלעזר, אלא הוא דעת הכול. ואם רבי יהודה לא עסק כלל בסדר הקרבנות הרי שמשפט זה הוא לדעת רבי אלעזר. הירושלמי (נה ע"ב-ע"ג) סובר שהמשפט הזה הוא דעת הכל כהסבר הראשון.

5רבי אלעזר איננו רבי אליעזר 96 בעדי הנוסח שני השמות מתערבים ללא היכר. רבו של רבי יהודה, אלא רבי אלעזר בן פדת בן דורו הצעיר של רבי יהודה. מסתבר גם שההלכה הקדומה (המסורת המקדשית) הייתה פחות מפורטת, ורק בבית המדרש המאוחר נוספו הדקדוקים בסדר הפעולות.

6עוד נוסיף מן ההיבט המעשי. בבית מקדש קטן ואינטימי יכול הנזיר להביא קרבן, לסור לצד (לעזרת נשים) 97 שרפת השֵער נעשתה 'תחת דוד' (להלן משנה ח) בעזרת נשים (מידות פ"ב מ"ה). להתגלח (לא ברור מי גילח את הנזיר) ולחזור לקרבנותיו לפי הסדר. גם בבית מקדש המוני שבו מאות מקריבים בכל יום ניתן לשמור על סדר הבאת הקרבנות הדרוש, אבל קשה יותר לשמור על רצף של טקס והנזיר "ילך לאיבוד" בתוך כלל המקריבים והקרבנות, לכן קשה להפסיק את הקרבנות ולהתגלח.

7העיקרון שהחטאת קודמת עולה גם ממשנת זבחים: "וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו דם חטאת קודם לדם עולה מפני שהוא מרצה. אברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהן כליל לאשים חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות ועל היסוד. אשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים" (פ"י מ"ב). הכלל ש"כל המקודש" מסביר את רוב הקדימויות. אם כי הטיעון שחטאת קודמת נובע מכך ששם הדם "מרצה" מכפר. זה איננו מוסבר בנימוק הקדושה. ואכן במקדש נהגו סדרי קדימויות מדוקדקים (זבחים פרק י') נימוק הקדושה הוא המרכיב המרכזי אך לא היחידי. עם זאת לא ברור כיצד נהג המקדש למעשה. קדימוית ברורות ניתן להפעיל בקרבנות ציבור או ביחיד המביא סדרת קרבנות. הדבר קשה יותר ברבים המביאים כל אחד קרבן אחר. קשה יהא להקפיד שלא יהיה מקרה שעולתו של יחיד תוקרב לאחר השלמים של אדם אחר. ואולי גם לא ניסו לשמור על סדר כזה. בפירושנו לזבחים נצטרך לברר נושא זה.

8העיקרון של הקדימויות חוזר בברייתא נוספת: "רבי אומר: מה תלמוד לומר 'ופר שני בן בקר תקח לחטאת' (במדבר ח', ח)? אם ללמד שהם שנים – הרי כבר נאמר 'ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה' (שם שם יב), יכול תקדים עולה לחטאת בכל מעשה? תלמוד לומר: 'ופר שני בן בקר תקח לחטאת', או פר שני בן בקר תקח לחטאת, יכל תקדים עולה לחטאת בכל מעשה? תלמוד לומר: 'ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה לי"י'. הא כיצד? דם חטאת קודם את דם העולה, מפני שהוא מרצה, איברי עולה קודמין את אימורי חטאת מפני שהן כליל לאישים" (תוספתא פרה פ"א ה"ב, מהד' צוקרמנאנדל עמ' 630; זבחים פט ע"א). 98 בשינויים קלים בספרא דיבורא דחובא פרק ג ה"ג, יז ע"ב. במקרה זה העיקרון הדתי שחטאת קודמת תמיד אינו מופיע. מה שמצוטטים הם שני פסוקים הנראים לכאורה סותרים. העיקרון הדתי שהקדוש קודם איננו נזכר, אך עולה עיקרון דתי אחר, שהמרכיב החשוב יותר מבחינה דתית יוקרב קודם. עיקרון זה הולם בחלקו את העיקרון של המקודש מחבירו קודם. אך לעתים מוצאים אנו ששני העקרונות יובילו לסדר קדימויות שונה.

9אל לנו לטעות, אמנם המשנה מדברת בשפת הדרשות אך מגמתה רעיונית. אמנם עיקרון "הקדוש מחבירו" איננו מופיע במפורש. אך סוף המשנה מעיד שהמגמה הרעיונית שלטת.

10בדרשות אחרות. ניכר מתח בין העיקרון הדתי שהקדוש מחבירו קודם לבין המשתמע מלשון הכתוב. "חטאת העוף קודמת כו'. מנא הני מילי? דתנו רבנן 'והקריב את אשר לחטאת ראשונה' - מה תלמוד לומר? שאין תלמוד לומר שתקרב ראשונה, הרי כבר נאמר 'את השני יעשה עולה' 99 נמצאנו למדים שבקן יולדת החטאת קודמת לעולה. זאת בניגוד לעיקרון הדתי 'שהקדוש קודם'. אלא זה בנה אב לכל חטאות שיקדמו לעולה הבאות עמהן. בין חטאת העוף לעולת העוף, בין חטאת בהמה לעולת בהמה, ואפילו חטאת העוף לעולת בהמה. הלכך: חטאת העוף לעולת העוף...מזה בנה אב. תא שמע, רבי אלעזר אומר: כל מקום שנתחלפה חטאת – חטאת קודמת, וכאן (ביולדת) עולה קודמת, כל מקום שבא על חטא – חטאת קודמת, וכאן עולה קודמת, וכל מקום ששנים באים תחת חטאת – חטאת קודמת, וכאן עולה קודמת! אמר רבא: למקראה הקדימה הכתוב" (זבחים צ ע"א). הצעתו של רבא שונה מכל הדיון עד כה, והיא מציעה סדר קדימויות לא לפי הכתוב אלא לפי העיקרון הדתי, סדר הכתובים נדחה מפני העיקרון הדתי. 100 ראו פירושי רש"י ותוספות שם (ד"ה למקראה) שנחלקו אם יש לכך משמעות מעשית. ההסבר של רבא, אם נקבלו כעקרוני, ואם לא, הוא מהפכני ובעצם שומט את הקרקע מכל הדרשות הבנויות על סדר הכתובים. ועל כל פנים אי אפשר לראות בסדר הפסוקים, או בסדר המילים בפסוק, מקור להלכה. גם אם לפנינו חריג הרי שצריך להסיק שסדר הופעה איננו תמיד מחייב. שלא לפי ההיגיון של מידת 'כלל ופרט' למשל. טיעון זה מצטרף לדרכנו שהדרשות אינן המקור להלכה (ראו דברינו במבוא הכללי לפירוש המשניות, ובמבוא למסכת בבא קמא).

11לעומת זאת, בהמשך הפרק שם: "כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות, חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא על ידי הכשר " (זבחים פ"י מ"ה). משנה ה מהלכת בסדר של הפסוק כשהאשם מקביל לקרבן העולה של נזיר. או ליתר דיוק רואה בסדר הפסוק את סדר הקדימויות בהקרבת הקרבנות, 101 נזיר טהור המסיים נזירותו מביא "כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת, וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים (פסוק יד). גם בפסוק העוסק בנזיר הטמא נזכר כבש: "וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם" (פסוק יב). אם כן הכבש של האשם מחליף את כבש העולה של נזיר טהור. העולה ראשונה בפסוק והחטאת (אשם) נמנית שנייה ולאחריה קרבן השלמים.

12אותו המתח שבין התודעה הדתית או המסורת המקדשית, שחטאת קודמת, לבין לשון הכתובים, עולה בדיון לגבי יולדת. בתורה קרבן העולה של היולדת "ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעלה ובן יונה או תר לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן" קודם לקרבן החטאת ואילו לפי המשנה החטאת קודמת. כפי שראינו לעיל עוד מדברי רבא עולה שההחלטה המובהקת להקדים את החטאת אינה עולה בקנה אחד בהכרח עם דברי הכתובים או עם תובנות בסיסיות של קדימות על בסיס שונה. 102 ראו דיוננו במ"י בפרק זה.