משנת ארץ ישראל על משנה נדרים י:ב

2מת האב לא ניתרוקנה רשות לבעל – אם האב מת לא הועברה זכות הפרת הנדרים לבעל. פירשנו, בעקבות המפרשים, ש"נתרוקנה" משמעה הועברה, וראו בהמשך.

3מת הבעל ניתרוקנה רשות לאב – אם הבעל מת מועברת הזכות לאב, כי שנראה להלן. המשנה אינה מנמקת את הדין המוזר שברישא, וכי מדוע אין הבעל תופס את מקום האב הנעדר? לכאורה היה מקום לפרש ששורשו נעוץ בהבנת הסטטוס של נערה הנישאת. נערה נישאת ברשות אביה, הוא זכאי בנישואיה, הן מבחינה כספית (משנה, כתובות פ"ד מ"ד) ובעיקר מבחינת הסמכות. הנוהג החברתי אִפשר גם לאם ולאחים להשיא את הקטנה (או הנערה), אך נישואים אלו חשופים היו למיאון, כלומר לאפשרות שהנערה שבגרה תסרב להישאר עם בעלה. נישואי קטנה ונערה בהיעדר הסכמת האב לא נתפסו כנישואין מוחלטים, עד שתתבגר ותינשא לכל דבר. על כן בהיעדר האב אין הבעל המיועד (הארוס) מחליף את סמכותו. לפי הסבר זה אין המשנה עוסקת במקרה שהאב אירס את בתו ונפטר לאחר מכן, שכן אם השיא האב את בתו האירוסין תופסים לכל דבר ועניין ואין לה זכות מיאון, אלא רק במקרה שהאירוסין התחוללו לאחר מות האב. ברם, התוספתא מבארת אחרת את המשנה: "אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, בזמן שלא שמע, או ששמע והיפר, או ששמע ושתק, שמע והפר ומת בו ביום. אבל שמע ושתק, שמע וקיים, ומת ביום שלאחריו – אין יכול להפר" (פ"ו ה"ב). אם כן האירוסים נעשו עדיין בחיי הבעל, והאב הפר או לא הפר את הנדר, אך הבעל לא הספיק עדיין להפר את חלקו. כבר אז הנישואים עומדים בספק, והבעל איבד את סמכותו. בירושלמי למשנה הקודמת שנוי במפורש שיתומה שמת אביה בעלה מפר לה. אם כן הבעיה אינה מעמדם החסר של הנישואים, אלא שהבעל אינו יכול להחליף את סמכות האב. האב לא הספיק להפר את הנדר, ואולי לא רצה להפר אותו, ולכן אין מי שעשוי למלא את מקומו. כמובן מדובר בנדרים שנידרו בחיי האב, אבל נדרים שנידרו אחרי מותו הבעל הוא המפר היחיד שלהם.

4בתוספתא יש הרחבה של הדין במשנה ובירור של כל המקרים האפשריים, בניסיון לפתור כל סיטואציה אפשרית נוספת. המקרים ערוכים באותו סגנון, חלקם מוסבים על המשנה הבאה, ונביאם במקומם. אחד המקרים הוא: "שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת (ונתארסה לאחר) יחזור האב ויפר חלקו של בעלה. אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי, בית הלל אומרים אינו יכול להפר" (תוס', פ"ו ה"ג) 4 ירו', מא ע"ד; בבלי, סט ע"א, וראו דיונו של ליברמן בנוסחת הירושלמי וההערה הבאה. , כלומר אין הוא יכול להפר את חלקו של הבעל. בהמשך יגיד רבי נתן דברים אלו גם על משנה ג. המילים "נתארסה לאחר" אינן אלא בכתב יד וינה והן מיותרות, שהרי מקרה זה נדון במשנה הבאה. אם כן, לפי רבי נתן לדעת בית הלל "לא נתרוקנה הרשות לאב", כלומר זכות הפרת הנדרים של הבעל שמת אינה מועברת לאב. משנתנו אפוא כבית שמאי, והיא מצטרפת למשניות רבות שנסתמו כבית שמאי 5 ראו להלן בפירושנו למשנה הבאה. כאמור, בתוספתא מובאים שני מקרים; בין הראשונים היו שניסו לפרש שיש רק מימרה אחת של בית הלל, וספק אם עמדה לפניהם התוספתא או שהכירו את הברייתא מציטוט התלמוד. ליברמן מביא סדרת פירושים הנדחקים בפירוש ומנסים למנוע מצב שבו משנתנו תהיה כבית שמאי. ראשון לפירושים אלו הוא הירושלמי עצמו המתקן "אין צורך להפר", כלומר הנדר מופר מעצמו שהרי הבעל כבר לא קיים. לשם כך הירושלמי מבחין בין "חלקו של האב" ל"חלקו של הבעל", כאילו לכל אחד חלק בנדר, ולאחר מות הבעל האב צריך לחזור ולהפר את חלקו של הבעל בנדר. כל הפירוש של הפרת החלק קשה, ואינו במשנה. זאת ועוד, מהמשך התוספתא ברור ש"אינו מפר" משמעו שהבעל אינו יכול להפר, ולא שהנדר מופר מעצמו. להערכתנו אין צורך בפירושים דחוקים אלו, ואין כל תימא במשנה שנסתמה כדעת בית שמאי. אמנם בדרך כלל המשניות נסתמו כבית הלל, וכך נהגה ההלכה, אבל משניות רבות נסתמו כבית שמאי. ספראי, הכרעה כבית הלל, אסף כמה דוגמאות, ובמהלך פירושנו הוספנו לכך דוגמאות רבות. .

5בתוספתא (פ"ו ה"ג) מתנהל דיון על מצב שבו האב שמע והפר לה 6 כך בכתב יד ערפורט ובדפוס. בכתב יד וינה בטעות: "ולא הפר". , והברייתא פוסקת "זהו שאמרו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל" 7 וכן בבלי, סט ע"א במפורש. . "זהו שאמרו" הוא בדרך כלל ציטוט של הלכה קדומה אחרת. נמצאנו למדים שהייתה הלכה קדומה בסגנון "מת הבעל נתרוקנה רשות לאב, מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל". זהו סגנון עריכה המעדיף לנסח כלל ולא מקרה פרטי, יתר על כן, הניסוח הוא מעט חידתי. במדרש כבר נעשה שימוש במינוח "מה האב שהרשות מתרוקנת לו..." (ספרי במדבר, קנג, עמ' 203), והמינוח שבמשנה כבר הופך למינוח מקובל וידוע שאפשר לבסס עליו שיקולים נוספים.

6להלן המשנה שונה את הכלל שנערה שהתאלמנה או גורשה יצאה לעצמאות ואין לאביה זכות להפר את נדריה (פי"א מ"י). זו שיטתו של רבי יהודה (בכתב יד קופמן רבי מאיר), ותנא קמא חולק. לכאורה אפשר היה להבין שמשנתנו כתנא קמא. ברם, סביר יותר שדברי רבי יהודה במשנה שם הם באלמנה מנישואין, ומשנתנו רק באלמנה מאירוסין 8 ראו דיוננו להלן פי"א מ"י. . פרשנות כזאת מצויה במדרש התנאים לפסוק "ונדר אלמנה וגרושה", והמדרש מדגיש שמדובר בנדר אלמנה מנישואין, שכן אלמנה מאירוסין אביה מפר נדריה (ספרי במדבר, קנד, עמ' 204). מכל מקום ודאי שמשנתנו עוסקת בארוסה בלבד, שהרי לנשואה אין אביה מפר נדרים. כפי שנראה בפירושנו למשנה להלן בית שמאי הם הסוברים שאין לאב זכות להפר נדרים לקטנה שהתאלמנה. במשנתנו הם אלו המעניקים לאב את הזכות הזאת, על כן יש לפרש שזכות זו עומדת לו באלמנה מאירוסין, ואילו אלמנה מנישואין הרי היא כיתומה בחיי אביה. בית הלל הם הסבורים שלאב זכות להפר נדרים של בתו הקטנה שהתאלמנה, וגם אצלנו זכות זו עומדת לו. אבל אין הוא יכול להפר את חלקו של הבעל, ואם הבעל מת לפני שהפר או קיים את הנדר אין האב יכול למלא את מקומו (לא נתרוקנה רשותו של הבעל).

7גם בהמשך המשנה ניסוחים כוללניים, בעלי אופי חידתי, ולשון שאינה לשון המשנה הרגילה.

8בזה יפה כוח האב מכוח הבעל – שלאב סמכות ללא בעל ואין לבעל סמכות ללא נוכחות האב.

9דבר אחר – "דבר אחר" הוא מונח מתחום המדרש ובא להציע דרשה אחרת לאותו כתוב שדרשו קודם. במובן זה הוא מופיע במדרשים, ובמדרשי הלכה המשובצים במשנה 9 כגון לעיל פ"ג מי"א; ברכות פ"ט מ"ה; סנהדרין פ"ד מ"ה ועוד. "דבר אחר" הוא גם מינוח לניאוף או לחשד בתחום האישות, ראו כתובות פ"ז מ"ה; תוס', פסחים פ"ג הי"ז, ועוד. . אבל בהקשר של משנתנו הוא בא להציע מרכיב הלכתי אחר, מקרה אחר שבו יש לבעל עדיפות ולא לאב. שימוש כזה נדיר בלשון המשנה. במשנה מצינו גם את המינוח במשמעות ביניים של טיעון אחר (לא במסגרת דרשה) 10 כגון משנה, עדיות פ"ו מ"ב; עבודה זרה פ"ג מ"ד; תוס', ברכות פ"א ה"ד. . שימוש הלשון במשנתנו מעיד על עריכה לשונית אחרת של משנת נדרים, עריכה שאינה זרה ללשונן של העריכות הרגילות, אך שונה בפרטים.

10יפה כוח הבעל מכח האב – קודם הדגישה המשנה את עדיפותו של האב, ועתה מרכיב שבו לבעל עדיפות: שהבעל מפר בבגר – בעל מפר את נדרי אשתו בכל גיל שהוא, כולל נדרי בוגרת. הירושלמי אומר שמשנתנו כרבי אליעזר המפרש שהפסוק "ואם היה תהיה לאיש... ושמע אישה ביום שמעו..." (במדבר ל ז-ח) עוסק ב"בוגרת ארוסה". התלמוד הבין, אפוא, את המשפט שהבעל מפר בבוגרת ארוסה. אבל מבחינתה של המשנה כפשוטה ייתכן שהיא עוסקת בבוגרת נשואה, ומשנתנו כדעת הכול 11 הבבלי ע ע"ב מסיק אף הוא שמשנתנו עוסקת בבוגרת ארוסה. ברם הדיוק אינו הכרחי, וניכר שהתלמוד נדחק לפרש את המשנה בבוגרת ארוסה בדווקא. נראה שהבבלי הכיר את מסקנת הירושלמי, או שהיה שותף למידע מוקדם שמשנתנו קרובה לבית שמאי. להלן מ"ה תולה רבי אליעזר את זכות הפרת הנדר בחובת מזונות. לכאורה לפי זה גם אין לבעל זכות הפרת נדרים בבוגרת ארוסה, ולדעת חכמים גם במקרה כזה אין לבעל זכות הפרה עד שתיכנס לרשותו ממש. כאמור, פשוט לפרש את משנתנו בבוגרת לאחר נישואיה, וראו אלבק בהשלמותיו, עמ' 366. . ייתכן שהירושלמי הכיר את הקשר בין משנתנו לשיטת בית שמאי שעליו רמזנו לעיל, והעדיף להעמיד את משנתנו כרבי אליעזר ממשיכם של בית שמאי. ברם, מבחינת פירוש המשנה ניתן כאמור לפרשה כדעת הכול.

11והאב אינו מפר בבגר – האב אינו מפר את נדרי אשתו הבוגרת, שכן הפרת נדרים של הבת היא בנעוריה בלבד.

12המשנה ערוכה בסגנון של כללים: "יפה כח זה מזה"; הניסוח כוללני ויש בו מרכיב של מעין חידה. סגנון עריכה דומה מופיע במשנה ובברייתות לעתים נדירות 12 משנה, כתובות פ"ח מ"ד; מנחות פ"ו מ"ב; תוס', פאה פ"ג ה"ז; כתובות פ"ב ה"א, ועוד. . המשנה כמות שהיא ערוכה לפנינו כיצירה כוללת ערוכה לפי מערכת הקשרים תוכנית ועניינית, ולעתים העריכה מושפעת מהקשרים אסוציאטיביים. אבל בתוך המשנה מובלעות משניות הערוכות בסגנון אחר. "יפה כח" הוא אחד מסגנונות אלו.