משנת ארץ ישראל על משנה נדרים י:א

2המשנה פותחת בנושא חדש של הפרת נדרים. הפרת נדרים היא זכותם של האב בזמנו ושל הבעל בשעתו להפר את נדרי האישה. בניגוד להיתר נדרים הדורש שיקול דעת, נימוק והחלטה של חכם, הרי שהפרת הנדר שמורה לבעל ו/או לאב ללא נימוק, אך תוך יום משעת הנדר. דיני הפרת נדרים מפורשים במקרא: "1א. ואשה כי תדר נדר לה' ואסרה אסר בבית אביה בנעריה. ושמע אביה את נדרה ואסרה אשר אסרה על נפשה והחריש לה אביה וקמו כל נדריה וכל אסר אשר אסרה על נפשה יקום. 1ב. ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה' יסלח לה כי הניא אביה אתה. 2א. ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה. ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה ואסרה אשר אסרה על נפשה יקמו. 2ב. ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר את נדרה אשר עליה ואת מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה וה' יסלח לה" (במדבר ל ד-ט). הפסוקים כתובים במבנה סימטרי. לאב זכות הפרה בנעוריה בית אביה, ולבעל בבית בעלה. מבנה הנישואים של חז"ל יצר מצב חדש של נישואים חלקיים, האירוסין. לפי המנהג המקובל בגליל נשארה המאורסת בבית אביה עד הנישואין, בעלה לא חייב היה במזונותיה ולא נהנה ממעשה ידיה, וכמובן גם לא קיים עמה יחסי אישות. ביהודה היה הנוהג שונה בפרט אחד, הבעל קיים עם אשתו יחסי אישות מפעם לפעם, אך עדיין היא נותרה בבית אביה 1 על כך ראו במבוא למסכת כתובות ובמבוא למסכת קידושין. . המנהג הגלילי נזכר כמנהג סתם, ועל המנהג ביהודה אנו שומעים רק ממקורות בודדים. המשנה שלפנינו מייצגת ומשקפת את המנהג הגלילי. איננו יודעים בוודאות האם למנהג יהודה היו השלכות גם בתחום הנדרים, אך להלן נעלה הצעה כזאת.

3מכל מקום, לפי המנהג הגלילי לאביה ולבעלה זכויות דומות. שניהם רשאים להפר "ביום שמעם" ללא כל נימוק נוסף. הבעל מפר כאשר היא בביתו, והאב בביתו. אין במקרא תשובות לשאלות מה הדין במקרה שהאישה כבר איננה נערה בתקופת האירוסין (נישואי בוגרת).

4נערה מאורסה – לפי ההגדרה ההלכתית נערה כפופה לבעלה והיא בת פחות משתים עשרה. כפי שראינו בכמה משניות גבול הבגרות (13 בזכרים ו-12 בנקבות) נקבע רק בתקופת האמוראים. בתקופת התנאים היה הגבול גמיש ותלוי בהתפתחות הנער/ה ובטיב המצווה. אבל לגבי נדרים וזכויות הקניין נקבע הגיל הזה (13-12) כגיל קבוע 2 ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א; תרומות פ"א מ"ג; גילת, פרקים, עמ' 31-19. . המשנה מניחה שהאב מפר את נדרי בתו כשהיא נערה, אך לא כשהיא בוגרת (להלן מ"ג), וכשהיא קטנה מבת אחת עשרה אין נדריה קיימים כלל משום שאינה בוגרת דיה לנדור. "נערה" שנדריה נבדקים ומופרים היא בת אחת עשרה עד שתים עשרה בלבד (נידה פ"ו מ"ה).

5אביה ובעלה מפירים נדריה – האב מפר את נדריה משום שהדבר כתוב בתורה במפורש, ובעלה מפר אותם משום שהיא נחשבת כבר כנשואה. המשנה מאפשרת, אפוא, מצב מסובך שבו לשני אנשים הזכות להפר את הנדרים, וממילא תתעורר השאלה מה קורה אם אחד הפר והשני נמנע, או שהשני קיים את הנדר. הירושלמי מסתמך על דרשת הכתוב המאפשרת מצב כזה (מא ע"ד). אלא שההלכה אינה כה פשוטה וכה מוחלטת. במשנת כתובות (פ"ד מ"ד ומ"ה) נמנות זכויות האב והבעל, ביניהן גם הפרת הנדרים, ושם שנינו: "לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין" (כתובות פ"ד מ"ה). התלמודים שם התחבטו האם מסירתה לנישואין היא נישואין ממש או כניסה לחופה (ירו', כח ע"ד; בבלי, מח ע"ב), אך לכל הדעות בהיותה ארוסה כל הזכויות הן לאב. הבבלי אף מדגיש שמשנה זו היא בניגוד לדעות שהארוסה אוכלת בתרומה. זאת ועוד, בירושלמי שם יש מחלוקת האם מדובר בירושתה או בהפרת נדריה. מכל מקום, זכות האב מוחלפת על ידי זכות הבעל, ואין חפיפה בין השתיים. אין מנוס מהמסקנה ששתי המשניות סותרות זו את זו. רבי אלעזר שהסביר את משנת כתובות בירושת האישה (ירו', כתובות כח ע"ד) עשוי לתרץ את הסתירה בכך שמשנת כתובות עוסקת בירושה ומשנתנו בהפרת נדרים; ריש לקיש שהסביר את משנת כתובות בנדרים אינו יכול להיאחז אפילו בתירוץ זה, אך כפשוטן המשניות סותרות.

6ברם, בעיוננו במשנה בכתובות ראינו כי אין לפרשה כקביעה שזכות הבעל מחליפה את זכות האב. כפי שהסברנו המשנה שם אינה עוסקת כלל בחובת מזונות לאישה, ואף לא בהתרת נדריה. הרי המשנה הבאה שם קבעה שאב אינו חייב כלל במזונות האישה, וממילא המשפט "ברשות האב" לא בא לקבוע את חובת המזונות וכן לא המשכו "עד שתכנס לרשות הבעל". המשנה "לעולם היא ברשות האב" אינה קשורה כלל לקודמתה. כל שבאה המשנה לקבוע הוא את הגבול הכללי בין רשות האב (לעניינים המנויים במשנה הקודמת) לרשות הבעל. זאת ועוד, המשפט הראשון במשנה שם בא להקדים את זה שלאחריו. המשפט שאחריו דן מתי בדיוק עוברת האישה לבעל, ומתברר שהמעבר חל עוד לפני הנישואים, ברגע שהיא נמסרה לשלוחי הבעל ויצאה לדרך. כל שבאה המשנה לומר הוא שרשות האב היא עד שנמסרה לשלוחים, והמשפט "לעולם..." הוא הקדמה לו. כמובן אם האישה כבר בוגרת אין היא ברשות האב כלל, ולא בכך עוסקת המשנה.

7לפי הסבר זה תוסר הסתירה בין משנתנו למשנת כתובות מצד אחד, ובין משנת כתובות למשניות המתירות לארוסה לאכול בתרומה.

8היפר האב ולא היפר הבעל היפר הבעל ולא היפר האב אינו מופר – לשם הפרת הנדר נדרשת הסכמה של שני הצדדים להפרה.

9אין צורך לומר שיקם אחד מהן – אם אחד מהם שתק הנדר קיים, וקל וחומר אם אחד מהם אישר את הנדר. המינוח "אין צורך לומר" הוא מונח המופיע במשניות אחדות 3 כגון שביעית פ"ד מ"א; פ"ח מ"א; תרומות פ"ח מ"ד, ועוד. . המונח נוצר כנראה בספרות מדרשי ההלכה כמינוח לפסוק מיותר, וממנו התגלגל למשנה.