משנת ארץ ישראל על משנה נדרים י:ו

1שומרת יבם – שומרת יבם היא אלמנה הממתינה להחלטתו של אחי בעלה האם לייבמה או "לחלוץ לה". היא נחשבת לנשואה באופן חלקי, שכן אסור לה להינשא לאדם מהשוק, והיא עדיין חלק ממשפחת בעלה המנוח, אך אין היא נשואה ממש. מעמד זה של "שומרת יבם" אינו מוגבל בזמן, ולאחים הזכות להתמהמה כאוות נפשם. מכל מקום, ההלכה תבעה שאלמנה לא תינשא (או תחלוץ) לפני שיעברו שלושה חודשים שבהם יתברר אם היא בהיריון.

2בין ליבם אחד – כשלבעל המנוח רק אח אחד, וברור שחובת הייבום (או החליצה) עליו, בין לשני יבמים – כשלבעל המנוח שני אחים, וממילא לא ברור מי מהם ייבם או יחלוץ. זיקת הנישואין שלה חלשה יותר, שכן אין לה זיקה לבעל ספציפי אלא לשניים.

3רבי אליעזר אומר יפר – אמנם זיקת הנישואין חלשה, אבל חובת המזונות ברורה, האישה אוכלת מזונות מרכוש בעלה, שהוא למעשה רכושם של האחים (או האח) העומדים לרשת את אחיהם. "שומרת יבם... מה היא למזונות? כל זמן שנתחייב הבעל היבמין חייבין. לא נתחייב הבעל אין היבמין חייבין. הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו. רבי יהודה אומר בין כך ובין כך אם יש שם אב הנכסין של אב, אם אין שם אב נכסין של אחין" (תוס', יבמות פ"ו ה"ג; כתובות פ"ה ה"ב). אמנם החמירו ואין שומרת היבם זכאית לאכול בתרומה (משנה, יבמות פ"ז מ"ד; פ"ט מ"ד), אך האחים חייבים במזונותיה. לפי רבי אליעזר זיקת מזונות זו מעניקה ליבם זכות להפרת נדריה. אין בדברי רבי אליעזר התייחסות לשאלה כיצד "יחלקו" שני שומרי היבמה את ה"זכות" שנפלה בחלקם. מכל מקום, רבי אליעזר סבור שחובת המזונות יוצרת זכות הפרת נדר, כפי ששנינו במשנה הקודמת.

4רבי יהושע אומר לאחד אבל לא לשנים – אם נפלה לפני יבם אחד זיקת הנישואין אליו איתנה, אך אם נפלה לפני שניים זיקת הנישואין של כל אחד מהם חלשה יותר.

5רבי עקיבה אומר לא לאחד ולא לשנים – חוב המזונות הוא חוב כספי, ואיננו מעניק זכויות של בעל נשוי. נראה שרבי עקיבא בשיטת חכמים במשנה הקודמת שחובת מזונות אינה יוצרת זכות להפר נדרים, והבעל זוכה בכך רק כשתיכנס לרשותו ממש. רבי יהושע מקבל את גישתו העקרונית של רבי אליעזר, וחלוק עליו רק כשיש שני יבמים. את הדעות השונות סיכמנו בטבלה.

6שומרת יבם

7מבין שלוש הדעות דעתו של רבי עקיבא היא המשפטית ביותר, וזו של רבי יהושע הגמישה והמעשית ביותר. מבחינה משפטית אין הבדל בין יבם אחד לשניים, בשני המקרים אין אלו נישואים גמורים, אך יש זיקת נישואים. דעתו של רבי עקיבא מוצדקת מבחינה משפטית משום שאין אלו נישואים, האלמנה אינה מצויה בחסותו של היבם, מעשה ידיה שייך למי שמספק לה מזונות, אך ירושתה ומציאתה שלה (תוס', יבמות וכתובות שם ושם). יתר על כן, אם היא אלמנה מאירוסין אין לה מזונות, ומכל מקום אין היא אוכלת בתרומה. על כן מובן מדוע אין ליבם זכות להפר את נדריה. מעבר לכך, הזכות להפרת הנדרים נובעת מהצורך בשלמות המשפחה, ואלמנה זו חיה לעצמה. לעומת זאת רבי יהושע רואה לפניו את הצד המעשי. אם יש רק יבם אחד קרבתו לאלמנה גדולה ואחריותו המעשית רבה, גם אם אין לכך ביטוי משפטי מלא. רבי אליעזר ורבי יהושע משדרים תחושה חזקה שהאישה תתייבם בידי אחד האחים ומרמזים שאופציית החליצה דחויה. בפועל כמובן אופציה זו קיימת, אך פסק ההלכה משדר לשומעיו מסר ברור שהאלמנה איננה אדם עצמאי אלא אישה נשואה, אף שנישואיה טרם הושלמו, ולרבי אליעזר אפילו טרם התבררו.

8המשך המשנה כולל את הוויכוח בין החכמים. ויכוחים מעין אלו נדירים. בדרך כלל הטיעונים מופיעים בתלמוד והם מאוחרים לדיון התנאי, אך לעתים שימרו המקורות התנאיים את הוויכוח, וכך מתאפשרת לנו הצצה לעולם השיקולים הקדום 20 ויכוחים דומים ראו למשל בפסחים פ"ו מ"ב ומ"ד; פרה פ"א מ"א (רבי אליעזר ורבי יהושע); מכשירין פ"ו מ"ח (רבי עקיבא וחכמים); ידים פ"ג מ"א (רבי עקיבא וחכמים); ידים פ"ד מ"ג ועוד, וראו דיוננו במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

9אמר רבי אליעזר מה אם אשה שקנה הוא לעצמו הרי הוא מפר נדריה – ארוסה ונשואה הבעל מפר נדריה, אשה שקנו לו שמים אינו דין שיפר נדריה – זיקתו של הבעל לאלמנה חייבת הייבום גדולה יותר מזיקת נישואים, שכן זו זיקה של מצווה וחיוב דתי.

10אמר לו רבי עקיבה לא אם אמרת באשה שקנה הוא לעצמו – ארוסה ונשואה רגילות, שאן – הכתיב הרגיל הוא "אין", לאחרים בה רשות תאמר באשה שקנו לו שמים – יבמה, שיש לאחרים בה רשות – רבי אליעזר מתבונן בבעיה ב"משקפיים" של מצווה, זיקה יוצרת זכות הפרת נדרים וזיקת מצווה גדולה מזיקה רצונית, ואילו רבי עקיבא מתבונן בעיניים מעשיות. הארוסה חלוטה לבעל, ואילו היבמה איננה שלו עדיין 21 לגישה קרובה של בית שמאי ראו יבמות פי"ג מ"א. .

11אמר לו רבי יהושע עקיבה דבריך בשני יבמים מה אתה משיב ליבם – בשוליים "על", כלומר על יבם, אחד – רבי יהושע "מושך" לשיטתו. הוא מבין שהטיעון "יש לאחרים בה רשות" חל על האח השני המועמד לייבם, וממילא ביבם אחד אין הוא חל. אלא שרבי עקיבא התכוון במילים אלו לאפשרות שהיבם יחליט לחלוץ לה והיא תותר לרבים.

12אמר לו – רבי עקיבא, אין היבמה גמורה לאישה כשם שהארוסה גמורה לאישה – היבמה אינה חלוטה משום שנדרש עדיין מעשה ייבום, בניגוד לאירוסין. מן הסתם רבי עקיבא משקף את הנורמה ביהודה שהאירוסין הקנו לבעל זכות ליחסי אישות והארוסה "גמורה" לבעלה.

13המשנה ערוכה לשיטתו של רבי עקיבא. לא רק שהוא "מנצח" בוויכוח, אלא שטיעונו של רבי אליעזר מכוון רק נגד רבי עקיבא, וכך הוא מעניק מרכזיות לדעה זו. רבי עקיבא היה תלמיד של רבי אליעזר ורבי יהושע, אך היה צעיר מרבותיו רק במעט, ומצינו אותו מתווכח בהלכה עם כל אחד מהם ועם שניהם 22 תיאור ציורי של התלמיד המעז פנים להתווכח עם רבותיו יש בירו', פסחים פ"ו ה"ג, לב ע"ג. .

14המקבילות

15בתוספתא חוזרות העמדות והוויכוח מפורט וממושך יותר: "א. אמר רבי לעזר, ומה אם אשה שאין לבה (לי בה) חלק עד שלא באת לרשותי, משבאת לרשותי ניגמרה לי, אשה שיש לי בה חלק עד שלא באת לרשותי, משבאת לרשותי אינו דין שנגמרה לי? ב. אמר לו רבי עקיבא, לא! אם אמרת באשה שאין לי בה חלק עד שלא באת לרשותי, משבאת לרשותי נגמרה לי, שכשם שאין לי בה חלק כך אין לאחרים בה חלק, תאמר באשה שיש לי בה חלק עד שלא באת לרשותי, ומשבאת לרשותי נגמרה לי, שכשם שיש לי בה חלק כך יש לאחרים בה חלק. ג. אמר לו רבי יהושע, עקיבא, דבריך בין שני יבמין, מה אתה משיב על יבם אחד? אמר לו, כשם שלא חלקת לנו בין יבם אחד לבין שני יבמין, בין שעשה בה מאמר ובין שלא עשה בה מאמר, כך בנדרים ובשבועות לא תחלוק. ד. אמר לו הבל! אילו הייתה בימי רבי לעזר בן ערך והשבת תשובה זו..." (תוס', פ"ו ה"ה-ה"ו; ירו', מב ע"א; בבלי, עד ע"א-ע"ב). המשך הדיון שבתוספתא שייך למשנה הבאה, ונביאו להלן.

16הטיעון הראשון קרוב לזה של המשנה, אלא שנעדר ממנו ההיבט ה"דתי" ובמקומו בא המרכיב ה"כרונולוגי". ארוסה היא אישה שלפני האירוסין לא היה לי בה חלק ולאחר קניין האירוסין לבעל זכות הפרת נדרים, ויבמה היא אישה שיש לבעל בה חלק עוד לפני שעשה מעשה כלשהו, ולכן זכותו להפרה גדולה יותר. טיעון זה מתעלם מכך שמעשה האירוסין יש בו מעשה גמור, ואילו הייבום אינו גמור. בטיעון אחרון זה משתמש רבי עקיבא (ב) והוא זהה לטיעונו שבמשנה. טיעונו של רבי יהושע זהה לזה שבמשנה (ג), אלא שתשובתו של רבי עקיבא שונה. בתוספתא הוא טוען שאין לחלק בין יבם אחד לשניים, כשם שאין לחלק בין יבם שעשה מאמר, כלומר שביטא את רצונו לשאת את האישה 23 "עשה בה מאמר" הוא הצהרה שאחריה אמור היבם לבעול את יבמתו (אלמנת אחיו) ללא מעמד נוסף. ראו פירושנו ליבמות פ"ה מ"ב. , לבין יבם שטרם עשה מאמר. בניגוד למשנה זהו טיעון מכניסטי ולא הגיוני, הוא אינו מתאים אלא לשיטת רבי יהושע, שהרי לרבי אליעזר בשני המקרים יפר. זאת ועוד; איננו יודעים מה באמת אומר רבי יהושע במקרה שלאלמנה שני יבמים והבכור שביניהם עשה בה מאמר, האומנם עדיין יסבור שאין לבכור זכות הפרת נדרים? תשובתו של רבי יהושע קשה להבנה. רבי אלעזר בן ערך הוא זה האומר שהמאמר קונה קניין גמור 24 ירו', קידושין פ"א ה"א, נח ע"ד; יבמות פ"ב ה"א, ג ע"ג; פ"ג ה"ד, ד ע"ד; פ"ה ה"א, ו ע"ג; פ"ו ה"ד, ז ע"ג; בבלי, יבמות נא ע"ב; כט ע"ב. עמדת רבי אלעזר בן ערך קרובה לדעתם של בית שמאי בנושא (בבלי, יבמות יח ע"א), והבבלי מונה עוד חכמים הסבורים כן (שם, נח ע"א). עמדותיו של רבי אלעזר בן ערך קרובות לאלו של בית שמאי גם בנושאים נוספים, ראו למשל פירושנו לתרומות פ"ד מ"ה. רבי אלעזר בן ערך הנזכר היה מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, והוא פרש מבית המדרש. הוא נזכר כחכם מופלא, אך גם מגנים את מעשהו כשנטש את בית המדרש. באופן טבעי רק מעט מתורתו נותר, שכן נטש את ההשתתפות הפעילה בחיי בית המדרש. המקורות שהעלינו משקפים מקרה נדיר שבו השתמר משהו מתורתו. חשוב לציין שהוא מקורב לבית שמאי, אך אינו זהה להם. כך גם בכמה מקורות נוספים בנושאים אחרים. הוא מפלס דרך לעצמו, אם כי הוא מושפע מבית שמאי וקרוב אליו. אולי אפיין קו זה את תורתו והוא תוצאה של עזיבת בית המדרש, או אולי גם אחת מסיבותיה? העמדה ההלכתית שהמאמר הוא קניין גמור אינה מופיעה במקורות תנאיים, אדרבה, המשנה (יבמות פ"ו מ"ד) והתוספתא (שם פ"ח ה"ג) מתנסחות בבירור שאין המאמר קניין גמור. אלא שכפי שהראינו במשנה שם יש החולקים על עמדה זו. אמנם המידע על כך אמוראי בלבד, אבל התוספתא מעידה שעמדה זו הייתה מוכרת גם בימי התנאים, ורק מקרה הוא שנשמטה. זאת ועוד; לא מן הנמנע שיהושע בן גמלא שנשא את יבמתו נהג לפי הכלל שהמאמר קניין גמור הוא. במחקר מקובל שעמדה שאין לה אלא עדות אמוראית יש לייחסה לימי האמוראים, אך המקרה שלפנינו מוכיח שלעתים יש להסתייג מהנחה שרירותית כזאת. במקרה זה שפע העדויות האמוראיות, ואחידותן, הן עדות לכך שהדעה היא תנאית מובהקת, והתוספתא היא ראיה לכך. . מעתיקי הירושלמי למשנתנו גרסו שאלעזר בן ערך אמר "אין המאמר קונה ביבמה", וכנראה הבינו שרבי יהושע מקבל את דברי רבי עקיבא ואומר שאכן רבי אלעזר בן ערך קבע שאין להבחין בין עשה מאמר לבין לא עשה מאמר. "הבל" כאן הוא במשמעות של "אמת" 25 למשמעות זו ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה למשנתנו, עמ' 486-485. .

17אבל שפע המקבילות מלמד שאלעזר בן ערך סבר שמאמר הוא קניין גמור, וממילא חילק בין עשה מאמר ללא עשה מאמר. רבי יהושע מגיב: הבל! כלומר הטיעון אינו טיעון, ובכך מצטרף (לפחות חלקית) לעמדת המתנגדים לבן ערך (וסובר שהמאמר אינו מהווה קניין), או שאומר "חבל" על שאלעזר בן ערך לא שמע את הטיעון המבטל את דבריו. הסבר זה שליברמן מעדיף קשה, שהרי בעצם רבי עקיבא אינו מוסיף מאומה לבירור עניין המאמר. הוא אומר "לא חלק", וחכמים אחרים אומרים "חלק". ייתכן, אפוא, שרבי יהושע מבקר את שיטתו ואומר שרק אלעזר בן ערך (ובית שמאי) אומרים שמאמר קונה, אבל הוא (רבי יהושע) הרי טען שמאמר אינו קונה, וממילא לא חילק בין עשה מאמר ללא עשה מאמר. על כן טיעונו של רבי עקיבא באמת מבטל את טענתו של רבי יהושע.

18יש להעיר שאין קשר ישיר ומלא בין השאלה האם חילק בין "עשה מאמר" ל"לא עשה מאמר" ובין החלוקה בין יבם אחד לשניים. לשיטת רבי יהושע עשיית מאמר אינה קניין גמור, בניגוד ליבם אחד שיש לו זיקה גמורה לאלמנה.

19הבבלי (עד ע"א) הכיר את הדיון על עשיית המאמר והעמיד את רבי אליעזר בשעשה מאמר, וכשיטת בית שמאי. אמנם רבי אליעזר הוא ממשיכם של בית שמאי, ויש היגיון בטענה שהוא מהלך בשיטתם, אך אין סיבה להעמיד את המשנה שלא כפשוטה.

20כל הטיעונים הם בתחום ההיגיון המשפטי. כולם מניחים שיש תקדים מקובל (נדרי ארוסה) ויש דינים מקובלים של יבמה, והשאלה היא למה לדמות את הפרת נדרי היבמה. ראינו מידה מסוימת של נוקשות משפטית בתוספתא, אך עדיין הטיעונים לוגיים. לעומת זאת הוויכוח במשנה הבאה שונה, כפי שנראה. לפנינו, אפוא, מרכיב מוכר בדרכי הטיעון התנאי, התנאים יוצאים מהלכה מוכרת ולומדים בקל וחומר הגיוני את ההלכה במקרה אחר.

21כל הוויכוח מתנהל לפי שיטת חכמים במשנה הקודמת שאין קשר בין חובת המזונות לזכות הפרת נדרים, ורק נישואים ממש מקנים זכות זו. המשנה נערכה על ידי מי שדוגל בשיטתם של חכמים (שהיא גם שיטת רבי עקיבא), וכל הוויכוח מתנהל כאילו ב"מגרש" שלהם. תמונה זו חוזרת בוויכוחים תנאיים נוספים. לעתים לא נועד הוויכוח לשכנע את ה"יריב" בהתאם לשיטתו אלא לחדד את אבחנותיו של הטוען. אין בוויכוח שמירה על "הגינות אינטלקטואלית", אלא כל צד מבהיר את עמדתו 26 ראו לעיל פ"ט מ"א. .

22במשנתנו מחלוקת, ומשנת יבמות פסקה הלכה למעשה כרבי עקיבא: "הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה, כופין אותו שיחלוץ לה. לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה" (משנה, יבמות פי"ג מי"ג). אם נדרה לאחר מות בעלה היא שומרת יבם, ואין מציעים אפשרות של הפרת הנדר. אפשר בדוחק לומר שהיבם אינו רוצה להפר, אך אם הוא מעדיף לחלוץ אין צורך בכל הדיון. עם זאת, אפשר גם להציע שאמנם היבם רוצה לייבם אבל מפחד, פחד מיסטי בלתי מוגדר, מהפרת הנדר ומיצירת מצב שהיא נאלצת לעבור בו על נדרה. בפחדים מעין אלו עסקנו במבוא למסכת. אבל לפי פשוטם של דברים אין היבם יכול להפר, כדעת רבי עקיבא.