משנת ארץ ישראל על משנה נדרים י:ז

2המשנה עוסקת בעניין חדש, והיא צמודה למשנה הקודמת רק בגלל תבנית הוויכוח ואופי הטיעונים הזהה בשתי המשניות. כפי שנראה להלן גם במשנה ז המתדיינים הם רבי עקיבא ורבי אליעזר. גם במשנת פסחים פ"ו שתי משניות שמחבר אותן מבנה הוויכוח, כמו אצלנו.

3האומר לאשתו כל הנדרים שתידורי מיכן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום – המדובר בהפרה "מונעת", עוד לפני שהנדר נידר. במשנה הקודמת הועלתה אפשרות הפרה רטרואקטיבית ללא הכרת הנדר. בשיטה זו ממשיכה משנתנו, אך קובעת שאין הקמה מראש של הנדרים.

4הרי הן מופרים – אם הפר אותם מלכתחילה, רבי אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר – הוויכוח הוא על אפשרות של הפרה "מונעת". כפי שאמרנו במשנה הקודמת, במשניות אחרות לא הועלתה אפשרות של הפרת "מנע" וקיים קושי בעצם הרעיון המאפשר הפרה שלא בזיקה לנדר מוגדר ולבירורו.

5אמר רבי אליעזר אם הפר נדרים שבאו [ ל ] כלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור – טיעונו של רבי אליעזר הוא שנדר שננדר חמור יותר מנדר שטרם ננדר, על כן יש הפרה למפרע.

6אמרו לו – בכמה עדי נוסח נוסף "הרי הוא אומר", אישה יקימינו ואישה יפירנו – (במדבר ל יד), את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר לא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר – זהו הטיעון לשיטתם של חכמים והוא מוצג כדרשת כתוב: אין להפר את מה שאין אפשרות להקים. הטיעון המכניסטי ברור, שהרי בראשית המשנה נקבע שאין הקמה למפרע, ואם כן אין גם הפרה למפרע 27 וכן בספרי, קנג, עמ' 204, מוצגת הדרשה כגזרת כתוב ולא כטיעון לוגי. .

7בתוספתא ובתלמודים מובאת ברייתא ארוכה ובה פירוט של הוויכוח. הברייתא בתוספתא קרובה לזו שבירושלמי, ובתלמוד הבבלי היא מפוצלת ובשינויים.

8הברייתא המקבילה

9לכאורה הטיעון הראשון (א) בא להתנגד לכל קל וחומר. משמעותו היא שכשם שהקל וחומר של המקווה פסול, כך פסול כל קל וחומר אחר. זהו טיעון רדיקלי, כמעט "אנרכיסטי", משום שהוא שומט את הקרקע מטיעונים דומים, כולל אלו של רבי אליעזר עצמו במשנה הקודמת ובמשנה זו. האומנם היו תנאים שסברו שאין קיום לטיעון לוגי זה? ואכן, בבבלי מוצעת אפשרות כזאת שחכמים מתנגדים לעצם הקל וחומר (עו ע"ב). ברם, נראה שהטיעון שבמשנה שונה. מקווה מטהר מטומאה, אך אין בו כוח למנוע טומאה. מי שטבל במקווה ולאחר מכן נטמא – אין הטבילה מועילה לו מראש. מניעת טומאה היא כמניעת הנדר, ואין טבילה (או הפרה) מראש. בתלמוד הבבלי (עה ע"ב) "הקל וחומר" אחר, והוא כמעין קומה שנייה לקל וחומר שבתוספתא (ובירושלמי): מקווה מטהר טמאים ואינו מונע טומאה; אדם שאינו מטהר טמאים – ודאי שאינו יכול למנוע טומאה! כאן מניעת הטומאה הופכת לזהה למניעת הנדר. ניסוח הקל וחומר בתלמוד נראה תנייני למקור הארץ-ישראלי, ואין כאן נוסח שונה אלא פיתוח של הקל וחומר.

10הטיעון השני הוא קל וחומר קשה מבחינה לוגית. רבי אליעזר משווה בין נדרים שלו עצמו, שהוא אינו רשאי להפרם בעצמו 28 וצריך התרת חכם, ואין דין התרה, התובעת הנמקה ופתיחה, כדין הפרה שאינה דורשת כל הנמקה. התנגדות להפרת הנדר עצמו ראו נגעים פ"ב מ"ה. , ובין נדרי אשתו, שאותם הוא יכול להפר, והרי את נדרי עצמו הוא רשאי למנוע, מכאן שגם את נדרי אשתו הוא רשאי למנוע. לא נאמר למה מתכוון החכם באמרו שאת נדרי עצמו הוא רשאי להפר בטרם נידרו. ייתכן שהוא מדבר על האפשרות המעשית שלא לנדור, או אולי על התנאי שכל הנדרים שיידור מכאן ולהבא בטלים. אפשרות כזאת של תנאי מונע נזכרת לעיל (פ"ג מ"א), אך שם היא מוגבלת לנדרי זירוזין שמעמדם חלש. חולשתו של קל וחומר זה היא שבשום מקום אין תיעוד לטענה שבעל רשאי להפר מראש את נדריו.

11הקל וחומר של המשנה הוא הגיוני. אם הוא מפר נדרים שבאו לכלל איסור, קל וחומר שיפר נדרים שלא באו לכלל איסור. הטיעון של חכמים בתוספתא זהה לזה שבמשנה: הפרה כהקמה, ומה שאינו רשאי להקים מלכתחילה אינו רשאי להפר. אלא שבמשנה הפסוק הוא הטיעון עצמו, וכן בירושלמי הפסוק מחזק את הטיעון, ובתוספתא הטיעון והפסוק הם נימוקים נפרדים, כל אחד בפני עצמו, הראשון הגיוני והשני דרשה טכנית.

12הפרת נדרים מראש היא נושא הלכתי מרכזי שהיה לאחד הערוצים שדרכו תועל הדיון בתפילת "כל נדרי" הנאמרת בערב יום כיפור. האם תפילה כזאת מועילה, שכן האם ניתן למנוע נדרים על ידי תנאי מקדים? כאמור, ממשנתנו משמע אולי שרבי אליעזר סבור שכן, וחכמים אינם נוקטים עמדה בנושא, אך גם הצענו דרך אחרת להבנת רבי אליעזר 29 ראו על כך בהרחבה בפירושנו לפ"ג מ"א ובמבוא אגב הדיון בתפילת "כל נדרי". .

13במדרש מובאת ברייתא הנוגעת לעניין זה: "אמר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא בתי נודרת מיכן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפר לה, שומע אני יהיה מופר? תלמוד לומר ואם הניא אביה אותה ואם היפר אביה מופר ואם לאו אינו מופר דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו" (ספרי במדבר, קנג, עמ' 205). הברייתא מובאת אף בתלמוד הבבלי בשני הקשרים (עב ע"ב; בבא מציעא צו ע"א), ומצוטטת בספרי זוטא, אך המעתיקים קיצרוה (ספרי זוטא, ל ה, עמ' 326). הוויכוח בברייתא הוא האם לאפיטרופוס זכות הפרה, אבל ברור שאין הבעל רשאי להפר מראש את כל הנדרים וגם האפיטרופוס מפר רק עם שמיעה. השאלה היא האם יש לאפיטרופוס זכות להפר כשליח (לאחר שקיבל הרשאה כללית מהבעל), או שהרשאה כזאת אינה מספקת, אבל משמע שהאב אינו יכול להפר נדרים שיהיו בעתיד.

14במדרש מצוי הוויכוח והטיעונים השונים שבמשנה, אך הם מוצגים בצורה שונה: "אמר רבי אליעזר בן יעקב: פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם, ואת יהושע בן גמלא, מנין שהוא עושה טובה כרעה? אמרנו אמר רבי עקיבא מה אם טובל אני לטומאה שלא באת לזיקתה, אינו דין שאטבול לטומאה שבאת לזיקתה? וכשבאתי אצל רבי יהושע אמר לי הרי זה תשובת צד. ממה שזה חמור, יהא זה קל, וממה שזה קל, יהא זה חמור. אלא הרי זו תשובה לדבר, ומה אם במקום שלא עשה נדרים כשבועת בטוי עשה בו טובה כרעה, שנאמר 'להרע ולהטיב', במקום שעשה נדרים כשבועת בטוי אינו דין שיעשה טובה כרעה? אלא שאמרו 'נדר' לכל נדר, 'שבועה' לכל שבועה, 'אסר' לכל אסר לעשות טובה כרעה" (ספרי זוטא, ל יד, עמ' 328).

15טובה ורעה

16מוקד הדיון הוא האם עושה "טובה" כ"רעה". לפי ההקשר "טובה" היא הקמת הנדר, ו"רעה" היא הפרתו. רבי עקיבא מציע קל וחומר המוצג בצורה משובשת, ויש להשלימו לפי התוספתא. הנוסח הוא: "מה אם אני טובל לטומאה שבאה זיקתה (והטבילה מועילה) אינו דין שאטבול לטומאה שלא באת זיקתה?" (טבילה למניעה). אדם טובל כאשר הוא טמא (טומאה באה לזיקתה), ולפיכך מקל וחומר היה צריך להיות שהטבילה מועילה גם אם טרם נטמא כמניעה לטומאה. למה הקל וחומר איננו תקף? משום שהוא עושה טבילה (שהיא "טובה"), כטומאה (שהיא "רעה"), וכשם שטומאה מזיקה לטהרה כך גם טהרה מועילה לטומאה. רבי יהושע מפריך את הקל וחומר ללא צורך בהיקש של "טובה" ל"רעה". ההמשך משובש, ואין בידנו לפרשו.

17מכל מקום, מתברר שחכמים שבמשנה הם רבי עקיבא כמו במשנה הקודמת. כפי שאמרנו במשנה ד, בני הכת פסקו: "על שבועת האשה אשר אמר לאישה להניא את שבועתה, אל יניא איש שבועה אשר לא ידענה ואל יקימנה וכן המשפט לאביה על משפט הנדבות", אם כן הם מהלכים כחכמים כאן.