משנת ארץ ישראל על משנה נדרים יא:א

2אילו – בעדי נוסח רבים "ואילו". וי"ו זו אינה וי"ו החיבור, ובאה להדגשה. פרקים רבים מתחילים במילה "ואלו", ואין בכך ייחוד.

3נדרים שהוא מפר – עד עתה ניתן היה להבין שהבעל (והאב) מפרים כל נדר, עתה באה המשנה לצמצם מרחב זה.

4נדרים שיש בהן עינוי נפש – רק נדרים כאלה ניתן להפר. מהמשנה לא ברור האם אלו נדרים שיש בהם עינוי נפש של האישה והבעל אמור להגן עליה מעצמה, או שמא יש בהם הקרנה של עינוי לבעל והבעל מגן על עצמו. הירושלמי למשנה זו דן בכך: "מפני מה הוא מיפר? חברייא אמרי מפני נדרי עינוי נפש שלה. רבי זעירא ורבי הילא תריהון אמרין מפני נדרי עינוי נפש שלו" (מב ע"ג). אם כן, השאלה היא האם ההפרה באה להגן עליה מעצמה או להגן על נוחות החיים של הבעל. לשאלה זו נשוב בהמשך ונראה שברוב העדויות משמע שעינוי הנפש הוא של אחד מהם, או שלו או שלה, ושניהם נחשבים ל"עינוי נפש".

5אם ארחץ אם לא ארחץ – הנדר הוא שלא תתרחץ (אם ארחץ) או שאם תעשה כך וכך תעניש עצמה ולא תתרחץ 1 אפשטיין, מבוא, עמ' 584, והוא הפירוש הפשוט. שני התלמודים התחבטו בפירוש מתוך שהבינו ששני הנדרים זהים, או שהיא נודרת בלשון שבועה, "אתרחץ" ו"לא אתרחץ", ואז יש לשאול מה אכפת לנו שתתרחץ (ירו', מב ע"א), וראו בבלי, עט ע"ב. אלבק הציע שיש בנדר תנאי כפול: אם יקרה כך – ארחץ, ואם לא – לא ארחץ, ובירושלמי צירוף של הנדרים: "אם ארחץ לא אתקשט, אם אתקשט לא ארחץ". משנה זו מצטרפת לראיות שתנאים לא הקפידו על ניסוח נדר לפי גדריו ההלכתיים והניסוח הוא עממי וכללי, וראו פירושנו לפ"א מ"א, ובמבוא. ; אם אתקשט ואם לא אתקשט – שלא תתקשט, או שאם תפעל כך וכך לא תתקשט.

6אמר רבי יוסי אין אילו נדרי עינוי נפש – לפי המשנה נראה שכל התנאים מסכימים עם ההלכה הקדומה שנדרי עינוי נפש ניתן להפר. המחלוקת היא על היקף הגדרה זו. אבל התוספתא מוסיפה אבחנה נוספת של "נדרים שבינו לבינה", כלומר נדרים הנוגעים לתחומים שבין בני הזוג: "כל דבר שיש בו עינוי נפש, בין בינו לבינה או בינה לבין אחרים, יפר. דבר שאין עינוי נפש, בינו לבינה יפר בינה לבין אחרים לא יפר. כיצד, אמרה קונם שני עושה לפי אבא, לפי אביך, לפי אחי, לפי אחיך, שני מטילה לבקרך, אין יכול להפר, מפני שבינה לבין אחרים. שלא אכחול, ושלא אפקוס, ושלא אתקשט, ושלא אשמש לך מטתי, הרי זה יפר, מפני שבינו לבינה" (תוס', פ"ז ה"א). אם כן, שני תנאים הם: בינו לבינה ועינוי נפש, וכל אחד מהם הוא עילה להפרה, כעולה מהטבלה.

7אילו נדרים הוא מפר לה

8אם כן, לבעל שתי זכויות: האחת להציל את אשתו מעצמה ו"לחסוך" ממנה עינוי נפש, והאחרת למנוע ממנו עגמת נפש בשל נזקים הנגרמים לו, כלומר להגן על עצמו. בהגדרה זו נכללת התנהגות אישית אינטימית המפריעה לבן הזוג, כגון רחצה והתקשטות. כפי שנראה ממשנה ג, גם משנתנו מודה בקיומו של מרכיב "בינו לבינה", ונשוב לכך בפירושנו שם, ושם נבאר גם את דברי התוספתא בנושא. כאמור, זו הייתה גם מחלוקת האמוראים בירושלמי.

9פרקנו עוסק בנדרים שאישה מטילה על עצמה. המקבילה המרכזית לפרק זה היא פרק ז בכתובות הדן בנדרים שהבעל מטיל על אשתו. מסתבר ומתברר ששני הפרקים מונעים על ידי אותם העקרונות, ואותן הדוגמאות. בשלב זה נשתמש במקבילות שם לעיון בפרטי הפרק, ואת התמונה הכוללת נביא ונסכם בסופו של הפירוש לפרק.

10צורכי האישה: רחצה, הנעלה, קישוט

11אין ספק שאישה בת זמננו הייתה מגדירה רחצה כצורך שההתנזרות ממנו היא עינוי לאישה, לבעלה ואף לאחרים. בירושלמי לפרק ז בכתובות (ה"ד) התלמוד מוסיף נדר אחר בעל אופי דומה של עינוי: "אמר רבי זעירא תני תמן הדירה 'שלא תרחצי במרחץ', בכרכים שבת אחד ובכפרים שתי שבתות, 'שלא תנעלי מנעל', בכפרים שלשה חדשים ובכרכים מעת לעת" (לא ע"ב). גם בהלכות אלו בא לביטוי הנוהג החברתי. בכרך, הוא עיר הפוליס המיוונת, מגיעה אישה לבית מרחץ פעם בשבוע, ומעבר לכך איסור הרחצה הוא עינוי נפש. בכפרים מגיע האישה לבית מרחץ פעם בשבועיים. "כפר" בהקשר זה אינו בהכרח כפר קטן אלא כל יישוב שאינו פוליס 2 לדיון על המונחים "כרך" ו"כפר" ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 48-30; 67-64; הקהילה, עמ' 40-29. בעיר היהודית היו בתי מרחץ, ראו ספראי, הקהילה, עמ' 170-166, וראו הדר, בתי מרחץ. . ואכן בעיירות היהודיות היו בתי מרחץ, אם כי גדולים פחות מאלו שבעיר הפוליס (איורים 89, 90). בחפירות ארכאולוגיות נתגלו בתי מרחץ בערי הפוליס ובבתי אחוזה, ומעט בתי מרחץ גם במעט יישובים כפריים, כגון ברמה שבגליל, באום ריחן שבשומרון, בעין גדי 3 ייתכן שהמחנה שירת יחידה צבאית שחנתה במקום במאה השנייה. ברם, בית המרחץ אינו בתחומי המחנה הצבאי. , בכפר נחום, בנערן שבגולן 4 ראו הדר, בתי מרחץ, עמ' 74-13. ובבקעה אל ערביה שבמישור החוף, במגדל ובאב אל טואל 5 בדיחי ובושנינו, בקה אל ע'רביה; חדשות ארכיאולוגיות, 104 (תשנ"ז), עמ' 38-32; מד, עמ' 7; צה, עמ' 51. . במקורות אנו שומעים על בית מרחץ בעיירה כפרית כבני ברק (תוס', שבת פ"ג ה"ג), בכבול (ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד), בחורן (שם פ"ג ה"ג, ו ע"א), ועדויות רבות עוסקות בהווי בו ובהלכות השונות, וניכר שחכמים סברו שבית המרחץ הוא "שלהם", כלומר זה המופעל על ידי קהילה יהודית, ולא רק על ידי גויים בעיר הפוליס. כן אנו שומעים על התביעה שבכל יישוב יהודי יהיה בית מרחץ 6 ירו', קידושין פ"ד ה"א, סו ע"ד; בבלי, סנהדרין יז ע"ב; תנא דבי אליהו, פרק דרך ארץ א, עמ' 13, ועוד. .

12התלמודים עוד שואלים על עמדתו של רבי יוסי שבמקום אחר קבע שכביסה היא בבחינת חיי נפש, ואף רחצה היא בבחינת חיי נפש (ירו', מב ע"ג; בבלי, פ ע"ב). כפשוטם אין הנושאים זהים אך עולה הקושי, שהרי רבי יוסי מכיר ברחצה כצורך חברתי חשוב. להלן נראה שאכן יש הסבר אחר לדברי רבי יוסי.

13הנוהג הרווח אצל נשים להתקשט עולה בבירור ממשנתנו. גם משנת כתובות משקפת אותה מציאות, וכן שנינו: "המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין, יוציא ויתן כתובה. רבי יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום" (פ"ז מ"ג). ההבדל בין התנאים הוא שלדעת רבי יוסי איסור קצר טווח על התקשטות הוא בגדר הסביר, בפוליס מהלכות נשים תמיד מקושטות ולכן איסור על התקשטות יותר מחודש הוא עינוי נפש, ואילו בכפר כל הגבלת זמן סבירה ובלבד שלא יהיה זה נדר קבוע ולעולם.

14הירושלמי מוסיף: "כיני מתניתא בעניות שלא נתן קיצבה" (לא ע"ב), והרי זו ממש לשון המשנה. "כיני מתניתא" הוא מונח להבאת פירוש או נוסח אחר, וקשה, שהרי זה מה שכתוב במשנתנו. נראה, אפוא, שלפני הירושלמי הייתה מונחת גרסה אחרת, אולי ללא דברי רבי יוסי. לאחר מכן מביא התלמוד את דברי עולא בר ישמעאל שאם נתן קִצבה, אפילו עשר שנים – אין זו עילה לגירושין. למעשה יש בכך חזרה מדברי המשנה בדרך של "פרשנות יוצרת". עוד מוסיף שם אמורא אחר שכל זאת רק "מחוץ לרגל", אבל הטלת נדר האוסר על התקשטות ברגל הוא עילה לגירושין. הרגל היה, אפוא, הזדמנות לאישה לצאת מביתה ולהתקשט. הבבלי חוזר על עיקרי הדברים אך בדרך של קושיה ותירוץ: "וכמה קצבה? אמר רב יהודה אמר שמואל יב חדש, רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן עשר שנים, רב חסדא אמר אבימי רגל" (כתובות עא ע"ב). ניכר שלשני התלמודים אותם חומרים הלכתיים (בבבלי תוספת קטנה שאינה בירושלמי), אך שמות המוסרים שונים וסידור הדברים שונה, ולא נרחיב בכך.

15בתוספתא חוזרת ההלכה עם תוספות: "הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין, אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, אפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה. רבי יוסה אומר בעניות שלא נתן קצבה, ובעשירות שלשים יום" (כתובות פ"ז ה"ג). התקשטות וענידת תכשיטים נתפסת בדיוק כמו סעודה וכל פגיעה בה היא עילה לגירושין, אפילו אם בפועל זו פגיעה מינימלית למדי. במשנה הקודמת שנתה התוספתא גישה מחמירה זו ביחס לנדר האוסר על אכילת מזון.

16המשנה חושפת את הנורמה של התקשטות בחברה היהודית, ומשקפת אותה. במקורות שמענו על סוגים שונים של תכשיטים 7 ראו למשל פירושנו לשבת פ"ו מ"א-מ"ז. . ברור ממקורות אלו שהתקשטות האישה הייתה נפוצה, אבל לא שמענו עד כמה רווח היה הנוהג להתקשט. בפסיפסים כל הנשים עונדות כמובן תכשיטים, אך עדיין איננו יודעים מה הייתה הנורמה המקובלת.

17במקורות חז"ל, ובעיקר במקורות מאוחרים (מסוף תקופת האמוראים ואחריה), אנו פוגשים גם גישה שונה. המשנה במסכת שבת קובעת באילו תכשיטים אישה רשאית לצאת בשבת, וברור שענידת התכשיטים היא נוהג רגיל ומקובל (פ"ו מ"א). אבל גישה אחרת יש במדרש המצטט בפרפרזה את משנת שבת, ומוסיף: "ואם יצתה אינה חייבת חטאת בזמן שיצתה בהן בתוך הבית, אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים. ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים. למה שהעם מסתכלין בה. שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה שאין נותנין פירצה לפני הכשר וביותר לפני הגנב" 8 תנח' בובר, וישלח, יב, עמ' 170; תנח', שם ה; מקבילות במדרש רבי חננאל הסיקילי, מהד' מאן, עמ' פח. . פרשנות מדרשית זו למשנה מנוגדת לפשטה. הדרשן תובע מבנות ישראל שלא להלך עם תכשיטים בכלל, ובשבת בפרט. בשבת אסור לצאת עם תכשיטים אלו בבית, שמא תשכח ותצא לחצר. אבל דומה שלא הנימוק הטכני מהלכות שבת עיקר, אלא ההנמקה מטעמי צניעות. אין צריך לומר שלא זו הייתה הנורמה המקובלת בציבור, ואף חכמים לא תבעו זאת כהלכה כללית. עם זאת הייתה, כנראה, מגמה כזאת שרווחה בעולמם של חכמים, או שהייתה מקובלת על חלקם.

18כאמור, במשנתנו ענידת תכשיטים היא זכות בלתי מעורערת של האישה. עם זאת, ב"סל המצרכים" שאדם צריך לממן לאשתו לא נזכר מימון התכשיטים (לעיל פ"ה מ"ח), ומן הסתם לא היו ההוצאות לקניית תכשיטים מ"התקציב השוטף" אלא בבחינת קניות מיוחדות לאירועים או להזדמנויות חגיגיות.

19משנתנו מבחינה בין עניות לעשירות ומשקפת, כאמור, נוהגים חברתיים. בספרות חז"ל מצינו גם את הדעה שכל בני ישראל בני מלכים הם, וכל הבנות ראויות אפוא לאותו יחס והוקרה. אבל גם חז"ל מבחינים שבפועל נשים חיות ברמת חיים שונה, ואין לדבר על נורמה אחת ומחייבת לכול.

20בתורה ברור שלבעל זכות הפרה, ואין מגבלות על זכות זו. בספרותם של בני הכת ההגבלה היחידה היא שהבעל ידע מה נדרה אשתו. גם פילון אינו מזכיר מגבלות, אם כי בדברי ההנמקה שלו הוא מוסיף שנדרה של האישה ראוי להפרה משום שנידר ללא אחריות מפני ש"מפאת נעוריה אינה יודעת את תקף השבועות...", ומוסיף "וזו נשבעת לא פעם בקלות ראש על דברים שלא יועילו לבעלה" 9 על החוקים, ב 24. . אם הסיבה היא קלות ראשה זו סיבה להפר כל נדר, ואם החשש הוא שנודרת משהו ש"לא יועיל לבעלה" – כלומר שיזיק לו, הרי זו ההגדרה של עינוי נפש. דברי פילון קרובים, אפוא, לאלו שבספרות חז"ל, אך אין הדברים מפורשים כהגדרה להפרה אלא כהנמקה לה. הגבלת ההפרה היא חידושם של חכמים, וראינו כי יש פרשנויות שונות לצמצום זה. יש המרחיבים את עינוי הנפש, ויש המצמצמים אותו לעינוי ממשי בלבד.