משנת ארץ ישראל על משנה נדרים יא:ב

2אילו – בחלק מעדי הנוסח "ואילו", כמו במשנה א לעיל, הם נידרי עינוי נפש – משפט זה הוא המשך דברי רבי יוסי המסביר מהם נדרי עינוי נפש לשיטתו. מסתבר שחכמים (תנא קמא) של המשנה הקודמת יודו לו, ולשיטתם יש להרחיב את המינוח גם על נדרים מעין אלו שבמשנה הקודמת.

3אמרה ק [ ו ] נם פירות העולם עלי הרי זה יפר – כיוון שאי אכילה של פֵרות יש בה עינוי נפש. הבבלי מסביר: "אם ארחץ. היכי קאמר? אילימא דאמרה קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, למה לה הפרה? לא תרחץ ולא ליתסרן פירות עולם אלו עלה! ועוד, בהא לימא רבי יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש? דלמא רחצה ואיתסרו פירות עולם עלה" (עט ע"ב). ניכר שהבבלי מחבר את שתי המשניות לנדר אחד. ברם, כפשוטם אלו נדרים נפרדים, הנדר שלא ארחץ נדון במשנה הקודמת, והנדר שלא אוכל פרות אלו הוא נדר נפרד.

4פרות המדינה זו עלי – בלשון תנאים "מדינה" היא עיר גדולה (כרך) 10 ראו בהרחבה בפירושנו לגיטין פ"א מ"א. , יביא לה ממדינה אחרת – המשנה משקפת אפשרות של מעבר סחורות מיישוב ליישוב, ואין זה עינוי נפש. אדרבה, הבעל לא רק שאסור לו להפר נדר זה אלא שעליו להתאמץ ולקנות לה אוכל ממרחק.

5פירות החנווני זה עליי אינו יכול להפר – משום שבעיירה יש חנויות מספר וניתן לקנות את הפרות מחנות אחרת. המשנה משקפת עיירה שיש בה סחר חופשי וחנויות רבות.

6אם לא היתה פרנסתו אלא ממנו – אם הבעל קונה את כל פרותיו מחנווני מסוים, או שיש בעיר רק חנות אחת, הרי זה יחזור יפר – מותר לבעל להפר. המינוח "יחזור יפר" מופיע רק בכתב היד, וביתר עדי הנוסח "יפר" בלבד. "יחזור" בא, אפוא, להדגשה בלבד.

7דברי רבי יוסה – כפי שהסברנו לעיל כאן גם רבי יוסי יודה שאם אין מקור אחר לפרות אלו נדרי עינוי נפש.

8בירושלמי מתנהל דיון נוסף: "שמואל אמר אמרה 'קונם פירות העולם עלי' והיו שם צבורים בסידקי, יקח לה מהן 11 רשאי להפר את הנדר, כיוון שיש בכך עינוי נפש. . רבי שמעון בן לקיש אמר: 'קונם פירות בני זו המדינה עלי' והיו שם אכסנאין מוכרין, יקח מהן 12 הנדר אינו כולל "אכסנאין", כלומר אורחים (סוחרים) שבאו לעיר. . כתיב 'וכל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש', כגון 'פילפל שאני טֹעמת', 'קלוסקין שאני טועמת', לא סוף דבר שיש מאותו המין אלא אפילו אין בו מאותו המין. שמא יביא לה אחר מאותו המין? רבי יוחנן בשם רבי ינאי, היו לפניו שתי חתיכות אחת יפה ואחת רעה, נתנה עיניה ביפה ונדרה מן הרעה, הרי זה יפר" (מב ע"ג). משפט אחרון זה מופיע כברייתא עצמאית בתוספתא (פ"ז ה"ב). בדברים אלו כלולה הרחבה רבה של המונח "עינוי נפש", הוא מקיף אף טִרדה, אף שאיננה עינוי ממש. פלפל הוא מוצר נדיר שלא כל אדם משתמש בו, ועל כן היה מקום לסבור שהימנעות ממנו אינה בבחינת עינוי. בריייתות אלו מרחיבות את המונח "עינוי נפש" על כל קושי קל שלה, ולמעשה מאפשרות הפרה של כל נדר.

9הסברנו את שתי המשניות כאילו חכמים ורבי יוסי מסכימים בעיקרון ההלכתי, אבל נחלקים ביישומו (האם רחצה וקישוט הם עינוי נפש?). כך משתמע מפשט המשנה, וכך אף מפרש רבי הילא בירושלמי (מב ע"ג). אבל רבי זעירא מפרש שחכמים ורבי יוסי נחלקים בהלכה העקרונית. חכמים אומרים שנדרי עינוי נפש יפר, כגון רחצה וקישוט, ואילו רבי יוסי אומר שנדרים שבינו לבינה יפר. רחצה וקישוט הן דוגמאות המוסכמות על הכול. הווה אומר, ההלכה הקדומה אמרה שאם נדרה שלא לרחוץ או לא להתקשט מותר לו להפר את נדרה. חכמי דור אושא מכירים הלכה זו, אך מנסים לנסח כלל ולמצוא שיטה משפטית שתקבע אילו נדרים הוא רשאי להפר. רבי יוסי וחכמים מציעים הגדרות שונות. עריכת המשנה משקפת כבר ניסיון להציג מערכת משפטית שיש בה היגיון עקיב. זאת ועוד; התוספתא משקפת שלב נוסף שבו חכם אלמוני מכיל את שתי ההגדרות השונות ובונה משתיהן מערכת משפטית, כפי שהצגנו בטבלה לעיל. ניסוח כזה של המחלוקת יש גם במדרש ספרי: "[1] 'כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש' למה נאמר? לפי שהוא אומר 'והפר את נדרה אשר עליה', שומע אני בין נדרים שיש בהן ענוי נפש בין נדרים שאין בהם ענוי נפש? תלמוד לומר 'כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש אישה יקימנו ואישה יפירנו'. [2] לא אמרתי אלא נדרים שיש בהם ענוי נפש. אין לי אלא נדרים שיש בהן ענוי נפש, נדרים שהם בינו לבינה מנין? תלמוד לומר 'אלה החקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו'. שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש ובין שאין בהן ענוי נפש, תלמוד לומר 'כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש'. ומה זה נדר שאינו מתחלל אלא על פי אחרים הוא מפר, כך כל נדר שאינו מתחלל אלא על פי אחרים הוא מיפר, דברי רבי יאשיה 13 הדרשה מצויה בירושלמי מב ע"ג, אך ללא דברי רבי יונתן שבהמשך. . [3] רבי יונתן אומר מצינו נדר שאינו מתחלל על ידי אחרים אלא בו, הרי הוא מפר. כאיזה צד, אמרה 'קונם פירות העולם עלי' הרי זה יפר. 'קונם פירות מדינה זו עלי' יביא לה מן מדינה אחרת. 'פירות חנוני זה עלי' אין יכול להפר. אלא מה זה נדר שאין מתחלל ע"י אחרים אלא בו הוא מפר" (ספרי במדבר, קנה, עמ' 206). רבי יאשיה [2-1] משלב את משנתנו [1] ואת התוספתא ומביא דרשה שלפיה נדרשים אחד משני תנאים, או "עינוי נפש" או "בינו לבינה". רבי יונתן סבור שהבעל מפר רק נדרים שבינו לבינה, ולנדרים שבינה לבין אחרים הוא קורא: "מתחלל על ידי אחרים". לדעתו עינוי נפש אינו עילה להפרת הנדר, אלא רק "בינו לבינה". משנה ב שלנו מובאת על ידי רבי יונתן כדוגמה לנדרים ש"בינה לבינו" ויפר, או "בינה לבין אחרים" ולא יפר 14 הסבר זה מובא בשם ברייתא אנונימית גם בבבלי, פא ע"ב. . זהו למעשה הסברו של רבי זעירא בירושלמי.

10במשנת נגעים שנינו: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, רבי מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו. כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו, רבי יהודה אומר אף לא נדרי אשתו שבינה לבין אחרים..." (פ"ב מ"ה) 15 והשוו תוס', נגעים פ"א ה"י, עמ' 618. . המשנה סתומה, ואינה מזכירה נדרים שאין בהם עינוי נפש. אפשר לפרשה בהתאם למשנתנו שנדר בינה לבין אחרים שאין בו עינוי נפש לא יפר, אבל כפשוטה היא בשיטת רבי יונתן ורבי זעירא, ורבי יהודה כרבי יוסי שאינו מתחשב בעינוי נפש כעילה להפרת הנדר.

11אם כן, לפי רבי זעירא בירושלמי ורבי יונתן במדרש, ארבעה שלבים בהתפתחות ההלכה:

12א. קביעת ההלכה התקדימית שמותר לו להפר נדר "שלא ארחץ" או "שלא אתקשט".

13ב. ניסוח הכלל המשפטי על ידי תנאי דור אושא, כל אחד ניסח כלל אחר.

14ג. ניסוח המשנה ככלל שממנו נלמדים הפרטים.

15ד. ניסוח התוספתא הקולט את שני הכללים של בעלי המחלוקת ומנסח מערכת כללית לכידה.

16במקרה זה אי אפשר להוכיח מה הייתה התפתחות ההלכה, האם כרבי זעירא או כרבי הילא. מבחינת הטקסט של המשנה נראה שהפירוש הראשון "נכון", כלומר לכך התכוונה המשנה בניסוחה. המשפט "אלו הם נדרי עינוי נפש אמרה קונם פירות אלו עלי" מתבאר כהלכה רק לפירוש זה. לפי הפירוש של רבי זעירא צריך היה להיות "אלו נדרים שהם בינה לבין אחרים...". גם המשך המשנה מתאים יותר להסבר הראשון. רבי זעירא מציע הסבר בניגוד לפשט לשון המשנה, וסביר שהייתה לו מסורת לכך. רבי זעירא משקף, אפוא, לא פרשנות למשנה אלא כנראה את ה"ארכאולוגיה" של התפתחות ההלכה, וכיצד צמחה. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שבדרך כלל צמחו ההלכות מתוך דרכי ההתנהגות שנקבעו, באופן תקדימי, ברחוב, ומאוחר יותר ניסחו תנאים את המקרים והתקדימים לכלל משפטי. לפנינו מקרה נדיר המדגים את דרך ההתפתחות, ואנו מעריכים ששחזורו של רבי זעירא משקף את הכרונולוגיה של התפתחות ההלכה. הערכה זו מבוססת על הבנתנו הכללית את התפתחות ההלכה הקדומה, אך מעבר לכך היא מבוססת גם על השוואת דברי רבי יוסי שבמשנתנו לדבריו במשנת כתובות (פ"ז מ"ג). שם רבי יוסי אמנם "מקל" בחשיבות הרחצה, אך גם הוא רואה בנדר על רחצה משום עינוי נפש. אלא שלדעתו עינוי הנפש חריף פחות וחל רק באיסור רחצה ארוך טווח, כפי שהבאנו. זאת ועוד; לעיל הבאנו את שאלת הירושלמי על סתירה בדברי רבי יוסי. במשנה א הוא טוען שרחצה אינה צורך נפש, ובמקום אחר הוא סבור שכביסה ורחצה הן צורך חברתי חיוני. הירושלמי תירץ בדרכו, וברור שהניח שאת משנתנו יש לפרש כפירוש הראשון של רבי הילא. אבל לפי הפירוש השני (של רבי זעירא) השאלה אינה שאלה, שכן גם במשנתנו מסכים רבי יוסי שרחצה היא עינוי נפש, אלא שלדעתו עינוי נפש אינו סיבה להפרת נדר אלא רק אם הוא "בינו לבינה".

17התוספתא מוסיפה דוגמאות נוספות למשנה: "[1] אמרה 'קונם פירות ארץ ישראל עלי', אם יש לו בהן חלק יפר, אם לאו יביא לה משאר ארצות. [2] אמרה 'קונם פירות הפרכיא זו עלי', אם יש לו בהן חלק יפר, ואם לאו יביא לה מהפרכיא אחרת. [3] אמרה 'קונם פירות מדינה זו עלי', אם יש לו בהן חלק יפר, ואם לא יביא ממדינה אחרת. [4] אמרה 'קונם פירות חנוני זה עלי', אם יש שם חנות אחרת לא יפר, ואם לאו יפר 16 בספרי זוטא, ל ו, עמ' 237, מיוחסת מימרה זו לרבי יהודה, ושם גם מקבילה כללית למשנה. . [5] רבי יוסה אומר אפילו היו שם מאה חנויות, הואיל ולא היתה פרנסתו אלא הימנה, הרי זה יפר, מפני שבינו לבינה" (פ"ז ה"ג). התוספתא מוסיפה שני עקרונות: האחד שיש לתת עדיפות לפרות מייצור עצמי, "אם יש לו בהן חלק יפר". כאן ברור שהברייתא מגנה על האינטרסים של הבעל. הרי לאישה אין זה משנה אם הבעל יקנה לה פרות או יביאם מגנו, אך מבחינת הבעל יש חשיבות כלכלית לדבר. משנתנו משקפת מצב שבו יש סחר חופשי אך עדיין יש עדיפות לייצור עצמי של החקלאי. עוד נוספה בתוספתא "החמרה" של רבי יוסי האומר שגם אם יש לבעל סיבה קלושה להתעקש על קנייה מחנווני מסוים מקנה לו הדבר זכות להפר, אך לא בגלל עינוי נפש, שכן רבי יוסי אינו מכיר בנימוק זה, אלא משום שזה "בינו לבינה".

18מתי רשאי הבעל להפר

19כזכור, לפי רבי זעירא כל אלו דוגמאות לנדר שבינה לבין אחרים, והבעל רשאי להפר כל אימת שהנדר מהווה פגיעה בו. ודאי שלשון המשנה והתוספתא מעידות שכל הוויכוח הוא על עניין "עינוי הנפש" בלבד, אבל מבחינת התוכן ההסבר האלטרנטיבי (שהשאלה היא על נדרים שבינה לבינו או בינה לבין אחרים) סביר ביותר, ואולי אף עדיף.

20במקבילה למשנתנו בכתובות שנינו: "המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות, יוציא ויתן כתובה. רבי יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה, ובכהנת שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה" (פ"ז מ"ב). אם כן אי אכילת פרי, ואפילו פרי ספציפי ובלתי חשוב, היא עילה לביטול הנישואים (שכן את הנדר אי אפשר להפר כיוון שהוא נדר שלו). בתוספתא שם נאמר: "עד שלשים יום יעמיד פרנס, ובכהנת שלשה חדשים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בישראל..." וכו', כמו במשנה (כתובות פ"ז ה"א). דנו בכך בפירושנו למשנת כתובות. מעניין שבשתי המשניות מעורב רבי יוסי, ויש להבין שתנא קמא במשנתנו ובמשנת כתובות הוא רבי מאיר.

21גישה אחרת יש בתוספתא נזיר: "האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא היפר לה, רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הוא נותן אצבע בין שיניה, אם רצה להיפר היפר, אם אמר אי איפשי באשה נזירה יוציא ויתן כתובה. רבי יוסי ורבי שמעון 17 בבבלי, כתובות עא ע"א, רבי אליעזר, וכך בכל עדי הנוסח. אומרים היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם רצה הבעל להפר אינו יכול. אם אמר אי איפשי באשה נזירה תצא שלא בכתובה" (פ"ג הי"ב-הי"ג). "אצבע בין שיניה" היא ביטוי לכך שהאחריות עליו, הוא הכניס את האצבע בין שיניה והנשיכה שהוא מקבל היא על אחריותו. לפי רבי מאיר ורבי יהודה זכותו להפר את הנדר, ואם לא עשה כן אינו יכול לגרשה. לפי רבי יוסי ורבי שמעון היא נטלה את האחריות על מעשיה והבעל אינו יכול להפר לה, ממילא אם הוא רוצה בכך זו עילה לגרשה, וממילא נשאלת השאלה למה אין הבעל יכול להפר את נדרה. אפשר לתרץ שעבר יום מאז שנדרה, אבל אם זה כך הרי שהבעל החליט שלא להפר את הנדר ולא ברור למה היא תיחשב כמי שנתנה אצבע בין שיניה, הרי האחריות עליו. פשוט יותר להסביר שזהו נדר שאינו בר הפרה, משום שאינו בינה לבינו. אמנם נזירות היא ודאי "עינוי נפש", שאינה מסתפרת ואינה שותה יין, אך לא בינו לבינה. כל זאת לפי ההנחה שלרבי יוסי "עינוי נפש" אינו סיבה להפרה (בניגוד למשנה ולתוספתא).

22מכל מקום, הירושלמי (כתובות פ"ז ה"ב, לא ע"ב) הבין שהוא הדין בכל נדר שהוא, לאו דווקא בנדר לנזיר. יתר על כן, הירושלמי מוסיף שאפילו לרבי יוסי ורבי שמעון "מודי במקניטה ונדרה", כלומר אם הבעל הקניט אותה ובהשפעתו נדרה, תצא בכתובה, ושוב האפשרות של התרת הנדר אינה מופיעה. כן מסיק הבבלי (כתובות נב ע"א) שממנו עולה שאם היא נדרה ממנו זו עילה לגירושין ולא להפרת הנדר 18 השוו בבלי, כתובות נט ע"א, שם משמע שזכות ההפרה עומדת לו, ומגרשה אם לא הפר לה את נדרה. מכל מקום ההלכה קיימת בכל סוג נדר שהוא. . מכל מקום, אפשרויות הבעל להפרת הנדר מצומצמות הרבה יותר מכפי שמשתמע מהתורה, מהמשנה ומהתוספתא. הירושלמי למשנה האחרונה בפרק (מב ע"ד) מזכיר את הברייתא הזאת ומציע שרבי מאיר ורבי יהודה כמשנה אחרונה שם, שאם נדרה "מכל היהודים" רשאי להפר את חלקו, ורבי שמעון ורבי יוסי כמשנה ראשונה שם שאינו רשאי להפר את חלקו. הירושלמי דוחה, כנראה, הצעת זהות זו. בנדר אחרון זה נדון בסוף הפרק.

23עוד אנו שומעים: "נדרה שלא להניק את בנה, בית שמיי אומרים: שומטת את דדיה מפיו, ובית הלל אומרים: כופה אותה להניק. נתגרשה – אין כופין אותה להניק, אם היה בנה מכירה – נותנין לה שכר ומניקתו, מפני הסכנה" (תוס', כתובות פ"ה ה"ה; ירו, שם פ"ה ה"ו, ל ע"א; בבלי, שם נט ע"ב). לפי בית שמאי הנדר תקף ולפי בית הלל הנדר בטל, ולא מדובר על הפרתו. לפי בית הלל ההנקה היא אחת מחובות האישה, ואם נדרה שלא להניק הנדר בטל. לכאורה שתי שאלות נשאלות: לשיטת בית שמאי למה אינו מפר את הנדר, ולשיטת בית הלל מדוע צריך לכוף עליה, הרי יכול להפר את הנדר. לשיטת בית הלל יש לומר שאכן הוא מפר את הנדר, או שאפילו לא צריך להפר אותו, והכפייה אינה בגלל נדרה אלא כדי להכריחה למלא את חובותיה. אלא שעדיין קשה לשיטת בית שמאי. לכאורה אפשר לתרץ שהבעל שמע ולא הפר, אך אם כך הוא למה לשיטת בית הלל רשאי הוא לכופה, הרי הוא קיים את הנדר? נמצאנו למדים שבית שמאי מצמצמים את זכותו של הבעל להפרת הנדר. מעתה עלינו לשאול, האם שיטת בית שמאי אינה שיטתו של רבי יוסי שרשאי להפר רק נדרים שבינו לבינה, ונדר שלא להניק את בנה אינו בבחינת "בינו לבינה"? במצב המקורות שבידינו קשה לאשש השערה זו. לעיל ראינו שבית שמאי מסתייגים מהפרת נדרים בשבת ודורשים שההפרה תהיה בביטוי שפתיים (פ"י מ"ב), ואולי זו דרכם לבטא הסתייגות מהפרת נדרים בכלל. עמדה כזאת מתאימה לשיטתם שאי אפשר לבטל מעשה קודש (כהרמת תרומה או הקדש) 19 ראו להלן במבוא למסכת קידושין. . אמנם אין הם יכולים להתנגד לפסוקי תורה מפורשים, אך הם מצמצמים אותם. כפי שראינו גם חכמים אחרים נוקטים בעמדות מצמצמות, אך בית שמאי מרחיקים לכת בכך, וכאמור הדבר עולה בקנה אחד עם עמדותיהם הרגילות. להלן (פי"א מ"ח) נפרש כך גם את דעתו של רבי מאיר.

24בתורה ניתנה הזכות לאב ולבעל להפר נדרים. כל הרעיון שלפיו זכות ההפרה מוגבלת לנדרים שיש בהם עינוי נפש ו/או בינו לבינה הוא חידוש של חכמים. ניכר שחכמים אינם מרוצים מפתרון זה של הפרה. יש בו זילות כפולה: מצדו של הבעל הדבר מעיד על זילות בנדר שנטלה האישה על עצמה, ומבחינתה של האישה יוביל הדבר לנדרים ללא נטילת אחריות. על כן צמצמו חכמים את זכות ההפרה. מצד שני הם הרחיבו עד מאוד את המושג "עינוי נפש", ולמעשה החילו אותו על כל מטרד שהוא. כאמור, יש דעות שכל ההפרה נועדה להגן על הבעל, אם כי ראינו גם פרשנות פטרנליסטית, שהבעל מפר את הנדרים ומגן עליה נגד מה שהיא מגדירה כרצונה.