משנת ארץ ישראל על משנה נדרים יא:י

1תשע נערות נדריהן קיימין – שאין לאיש זכות הפרה לנדר, והאישה עצמאית. למשנה פתיחה מספרית. פרקים רבים מתחילים בפתיחות מספריות, וכן משניות רבות, ועסקנו בכך לעיל (פ"ג מ"א). לעתים המספר הוא בעל ערך סמלי (שלושה, ארבעה, חמישה או עשרה), אבל במקרה זה המספר נראה מקרי, פשוט סיכום מספרי של המקרים. התלמוד אומר שלמעשה כל המקרים הם שניים בלבד, יתומה ובוגרת, או אולי שלושה, כפי שננתח להלן. אבל התלמוד הירושלמי מסביר: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים" (מב ע"ד), כלומר לחדד את האבחנות. זו דוגמה ברורה לכך שהמשנה לא נערכה בצמצום, ואין מקום לחפש (ולמצוא) בכל משפט חידוש הלכתי 57 על כך ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . התירוץ "לחדד את התלמידים" מופיע פעמים נוספות במקורות. בספרות התנאים הוא בא להסביר מדוע אמר התנא דבר של תימא, כדי "לזרז את התלמידים" או "לחזק את התלמידים" 58 תוס', אהלות פט"ז ה"ח, עמ' 614; פרה פ"ד ה"ז, עמ' 633; ספרי במדבר, קכז, עמ' 151. . בתלמוד הבבלי בא המונח להסביר מדוע אמר התנא דבר שאינו נכון, כלומר מטרתו לבטל את האמירה של התנא או החכם הקודם 59 בבלי, עירובין יג ע"א; נזיר נט ע"ב; זבחים יג ע"א. . בירושלמי הוא מופיע רק בסוגייתנו. השימוש בו אינו הולם את שימושו במקורות התנאיים או בתלמוד הבבלי, שכן אין הוא בא להסביר מדוע נקט התנא עמדה שאינה "נכונה" אלא מדוע נקט לשון מיותרת. מעבר לכך, לא מן הנמנע שיש במשפט השפעה של התלמוד הבבלי שבו המונח מופיע פעמים מספר; השפעה דומה זיהינו בפירושנו למשנה ז לעיל, ולא כאן המקום להרחיב בכך.

2עניין זה של רשימות מספריות נדון כמה פעמים בפירושנו והגענו למסקנה, בין השאר על סמך משנתנו, שבדרך כלל הפתיחה המספרית מאוחרת, אם כי לעתים רחוקות היא קדומה כמו במשנת נגעים (פ"א מ"א).

3וזו רשימת המקרים שבמשנה:

4[1] בוגרת [ והיא ] – נוסף בשוליים, יתומה – ברוב עדי הנוסח "בוגרת והיא יתומה", ולהלן נראה שגם סתם בוגרת היא עצמאית. אבל בכתב יד קופמן המקורי (לפני התיקון) "בוגרת ויתומה". כך ב- א, ב, נ, ן, ן2, ת, ואילו ב- ל, פ "בוגרת היא ויתומה". [2] נערה בוגרת [ והיא ] יתומה – נוסף בשוליים. בגרסה זו, או בגרסה הדומה "נערה והיא בוגרת", ב- מ, ף10, ר, ד, ז, כ, ל, נ, פ, ג8, ט, וביתר עדי הנוסח: "נערה ובגרה".

5נערה שלא בגרה [ והיא ] – נוסף בשוליים, יתומה – גם כאן חילופי נוסח "והיא יתומה" ו"יתומה", אך דומה שאין הבדל ביניהם. [3] בוגרת ומת אביה 60 אין הכוונה שבוגרת שאביה חי רשאי הוא להפר את נדריה, וכפי שנראה להלן לא בכל שורה יש חידוש, וראו פירושנו לקידושין פ"ג מ"א. . [4] נערה בוגרת ומת אביה – היא יתומה ובוגרת כאחת. [5] נערה שלא בגרה ומת אביה – יתומה קטנה. [6] נערה שמת אביה משמת אביה בגרה . [7] בוגרת ואביה קיים . [8] נערה בוגרת ואביה קיים . [9] רבי מאיר – אבל בכל יתר עדי הנוסח, כולל סוגיית הירושלמי, "יהודה", אומר אף המשיא את בתו קטנה וניתאלמנה או ניתגרשה וחזרה אצלו עדיין היא נערה – המניין של תשע הוא לשיטת תנא קמא. המילה "אף" קשה. היא קיימת כמעט בכל עדי הנוסח (חוץ מ- א שהוא כתב יד טוב ממוסקבה), אך לפי ניסוחה היא באה להוסיף, אבל לפי רבי יהודה (מאיר) קטנה שהתאלמנה אינה נכללת ברשימה, ולכן לא מתאים להביא דין זה בלשון "אף". זאת ועוד, לפי הנוסח שלפנינו על סמך מה נאמר שקטנה שהתגרשה (או התאלמנה) נדריה קיימים? שתי אפשרויות יש לתיקון הנוסח במשנה. או שיש למחוק את המילית "אף", ואכן מילית זו קמה ונופלת רבות בחילופי הנוסח במשנה, ולעתים קרובות לא באה לניגוד אלא להדגשה, או שתנא קמא סבור שרק שמונה נשים נדריהן קיימין, ורבי מאיר (או רבי יהודה לפי רוב עדי הנוסח) סבור שגם קטנה שהתגרשה שייכת לרשימה זו. לפי הצעה זו יש לתקן ולמחוק את המילים "עדיין היא נערה". להצעה זו יתרון, שכן ניסוח הדברים "עדיין היא נערה" קשה, וצריך היה לומר נדריה "אינם קיימים" (או "נדריה מופרים"). הסגנון "עדיין היא נערה" אינו הולם את משנתנו, ולפי ההשערה המועלית היא נפתרת ומובנת כתיקון נוסח. מכל מקום, הירושלמי (להלן) סבור שרבי יהודה הוא הסבור שקטנה שהתגרשה נדריה קיימים, ואם כן או שיש לגרוס במשנה רבי מאיר, ורבי יהודה הוא תנא קמא (כבכתב יד קופמן), או שאכן רבי יהודה הוא אבי המשפט המסתייג שבסוף המשנה, והוא אכן סבור שקטנה שהתאלמנה נדריה קיימים, כמו ההשערה השנייה שהעלינו. מכל מקום, לבבלי הייתה גרסה ברורה: "אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי יהודה; אבל חכמים אומרים, שלש נערות נדריהן קיימין: בוגרת, ויתומה, ויתומה בחיי האב" (פט ע"א). אם כן, המשפט המסתייג הוא דברי חכמים, וגוף המשנה המונה רק שמונה נערות הוא שיטת רבי יהודה.

6כאמור, הירושלמי הדגיש שלמעשה שניים או שלושה כללים כאן: "אמר רבי יוחנן שתים הן ולמה תנינן תשע בשביל לחדד את התלמידים, וכרבי יודה שלש" (מב ע"ד). הכללים הם:

71. יתומה שאביה מת (ואין זה משנה מתי מת).

82. בוגרת, אף אם אביה חי (מס' 7).

93. אלמנה (גרושה) בחיי אביה (קטנה או נערה שהתאלמנה או התגרשה). זהו המקרה התשיעי.

10אין ספק שהמשנה מנוסחת בכבדות, שהרי ניסוח של שניים או שלושה כללים, כפי שהתלמוד מציע, פשוט וברור יותר. מעבר לכך, במשנה הקודמת כלל אחר, מקיף יותר: "כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת". ניסוח המקרים מתעלם מניסוחו של הכלל, וברור שלאחר שהכלל נוסח כבר אין טעם ברשימת המקרים. אין זאת אלא שהרשימה לא נוצרה כיחידה אחת, אלא להפך, כל מקרה נדון לגופו ובהקשר מקרי כלשהו (כאשר התרחש). רק בשלב מאוחר יותר נערכה המשנה. הכלל ההלכתי שהתלמוד רומז אליו נוסח ונקבע מאוחר עוד יותר, לאחר עריכת המשנה. שכן כאשר הכלל קיים, המשנה מנוסחת בכבדות ויש בה ייתורים. קשה להאמין שאילו היה הכלל ברור הייתה המשנה בוחרת בניסוח כה "כבד", וההסבר שהעורך רצה "לחדד את התלמידים" איננו היסטורי.

11אשר למקרה התשיעי, האמוראים מכנים מקרה כזה "יתומה בחיי אביה" (ספרי במדבר, קנד, עמ' 205; בבלי, פט ע"א). המונח עצמו עוסק בדיני נישואין, שקטנה שהתגרשה או התאלמנה אין לאביה זכות לקדשה בשנית (משנה, יבמות פי"ג מ"ו). הזהות בין נישואין לנדרים אינה מובנת מאליה, אך מופיעה כבר במדרש התנאים ובתלמוד הבבלי. בירושלמי אין לו הד, אך ייתכן שרק במקרה לא נדונו הלכות אלו בתלמוד הירושלמי. הדין עצמו שנוי, כאמור, במחלוקת. לעיל (פ"י מ"א) נקבע שלאב זכות הפרה אם מת הבעל. אפשר שמשנה זו היא לשיטת תנא קמא אצלנו, או ששם מדובר במוות מאירוסין בלבד, ומשנתנו באלמנה (או בגרושה) מנישואין. פרשנות כזאת מצויה במדרש התנאים לפסוק "ונדר אלמנה וגרושה", והמדרש מדגיש שמדובר בנדר אלמנה מנישואין, שכן אלמנה מאירוסין אביה מפר נדריה (ספרי במדבר, קנד, עמ' 204).

12העיקרון הוא שהנערה עצמאית כיתומה אף שאביה חי. למעשה זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל כפי שהיא מנוסחת בירושלמי 61 משנה, יבמות פי"ג מ"א; ירו', שם יג ע"ד; בבלי, נידה מ ע"א. . לדעת בית הלל יש עדיין לאב זכויות מלאות על הבת, גם להשיאה בשנית אף שהיא קטנה, ולדעת בית שמאי פקעה זכותו של האב להשיאה. כפי שנראה שם גם בית הלל (או חכמים) אימצו חלק משיטת בית שמאי, באמרם "קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב" (משנה, יבמות פי"ג מ"ו).

13במדרש התנאים שנינו: " 'ואם בית אישה נדרה' זו נשואה. או אינו אלא ארוסה? כשהוא אומר ואם היו תהיה לאיש הרי ארוסה אמורה, ומה ת"ל 'ואם בית אשה נדרה'? זו נשואה דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר זו יתומה בחיי האב" (ספרי במדבר, קנד, עמ' 205). הפסוק עוסק באישה שבעלה מפר את נדריה, ורבי ישמעאל מדגיש שהמדובר בנשואה, שכן ארוסה בעלה ואביה מתירים נדריה, ואילו רבי עקיבא אומר שמדובר ביתומה בחיי אביה. כלומר, הפסוק מדבר על קטנה שנישאה והתגרשה ועדיין לאביה זכות הפרת הנדרים.

14אם כן, לפנינו שתי שיטות. לדעת בית הלל לאב זכות על בתו הקטנה גם לאחר גירושיה. הוא רשאי להשיאה, ולדעת רבי עקיבא רשאי להתיר את נדריה. סביר להניח שזו שיטת רבי מאיר, תלמידו המובהק של רבי עקיבא. לדעת בית שמאי אין אביה רשאי להשיאה בשנית אם היא מיאנה, וודאי שאין הוא רשאי להשיאה אם התאלמנה מנישואין, שכן לפי בית שמאי אין מיאון אלא מאירוסין (יבמות פי"ג מ"א), וממילא כל מיאון הוא באירוסין. כבר אז אסור לאביה להשיאה בשנית, וקל וחומר לאחר נישואין וגירושין (או מיתת הבעל). בשיטת בית שמאי מהלך רבי אליעזר (משנה, יבמות פי"ג מ"ו), וכאמור גם חכמים קיבלו מרכיב אחד משיטת בית שמאי שם 62 התלמודים מנסים לעמעם את הקשר בין רבי אליעזר לבית שמאי, כדי שלא להעמיד סתם משנה (יבמות פי"ג מ"ו) כבית שמאי. ברם, אנו ראינו שלעתים קרובות נסתמו משניות כבית שמאי, או שמרכיבים משיטת בית שמאי חדרו להלכה. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, ופירושנו לסוכה פ"א מ"א ומשניות אחרות. . בשיטת בית שמאי ורבי אליעזר מהלך גם האומר ש"יתומה בחיי אביה" עצמאית גם לגבי נדרים. מן הסתם רבי יהודה, שהוא תלמידו של רבי אליעזר, הוא המהלך בשיטתו. אם כן, לשיטת רבי יהודה "יתומה בחיי אביה" היא אחת מתשע הנערות שנדריהן קיימים, ולרבי מאיר לאביה זכות ההפרה. אם הגרסה המקורית במשנתנו היא כמו זו שלפנינו, הרי שהתוספת "המשיא את בתו קטנה..." היא דעת רבי מאיר (כמו בכתב יד קופמן והירושלמי), וגוף המשנה כרבי יהודה שיתומה בחיי אביה עצמאית. או שמא בתוספת יש לגרוס "רבי יהודה אף המשיא את בתו קטנה", וגוף המשנה כרבי מאיר הסובר שיתומה בחיי אביה אינה עצמאית.

15תשע נערות