משנת ארץ ישראל על משנה נדרים יא:ו

2אמרה קונם תאינים וענבים [ אלו ] – נמחק בידי המעתיק וחסר גם ב-נ, אך קיים בכל יתר עדי הנוסח. המשפט שלם בלא מילה זו.

3שני – "שאני" או "שאינני", כמו במשנה הראשונה במסכת, טועמת – עד כאן לשון הנדר שלה, קיים על התאינים כולן קיים – אם אמר במפורש שנדר התאנים קיים, קיים בכך את כל הנדר.

4הפר לתאינים אינו מופר עד שיפר אף לענבים – אם הפר לתאנים הנדר עדיין קיים וההפרה אינה תופסת, כלומר גם תאנים אסור לה לאכול. המדובר בנדר אחד המורכב משני חלקים. קיום חלק ממנו הוא כקיום כל הנדר, ברם הפרת חצי מהנדר משאירה על כנה את שני החצאים. מבחינת לשון המשנה ניתן היה להבין שאם הפר חצי מהנדר אותו חצי מופר ורק החצי השני קיים. אבל בתוספתא ברור כפירוש הראשון, ואין ליצור מחלוקות אלא אם משתמע במפורש שיש מחלוקת בנושא.

5לעיל שנינו שנדר שהותר מקצתו הותר כולו (פ"ט מ"ז), וראינו כי זו משנת רבי עקיבא, אבל משנה ראשונה הייתה שבנדר כזה בטל רק החלק שהותר. שם התחבטנו האם הדעה החולקת היא אותה "משנה ראשונה" שבוטלה, או שמא נותרו תנאים (רבי נתן) המצדדים בדעת המשנה הראשונה. משנתנו היא כמשנה הראשונה. אפשר לכאורה לחלק ולומר ששם מדובר בהיתר חכם, ולא בהפרה, בבחינת "נדר שהופר חלקו לא הופר כולו" אבל "נדר שהותר מקצתו הותר כולו". אבחנה כזאת אפשרית, אך דחוקה. זאת ועוד, להלן נראה שהמדרש אינו מקבלה, וסביר שאכן לפנינו משנה המהלכת כ"משנה הראשונה", ואולי דעת אותה "משנה ראשונה" נותרה כעמדה אחת במחלוקת 35 לעתים עמדה מנוסחת כ"משנה ראשונה" והיא לא בטלה אלא נותרה כעמדה במחלוקת. כזאת היא גם הדעה שארוסה רשאית לקיים יחסי אישות עם בעלה (כתובות פ"א מ"ה, וראו פירושנו לה). מסתבר כי אכן זו הדעה הקדומה יחסית, אך הגדרתה כ"ראשונה" אינה אומרת אלא שיש שנסוגו ממנה, ואין להסיק מכאן שהיא נעלמה כעמדה הלכתית. .

6בתוספתא: "[1] נדרה 'מן התאנים וענבים', הפר לתאנים ולא הפר לענבים, אסורה לוכל בתאנים וענבים. [2] הפר לענבים ולא הפר לתאנים, אסורה לוכל בענבים ותאנים. [3] היפר לתאנים וחשיכה, אסורה לוכל תאנים וענבים. [4] היפר לענבים וחשיכה, אסורה לוכל ענבים ותאנים. [5] אמרה 'קונם תאינה שני טועמת, ועוד ענבים שני טועמת', הרי אילו שני נדרים, מיפר אי זה מהן שירצה ומקים אי זה מהן שירצה, שנאמר אישה יקימנו לזו ואישה יפירנו לזו" (פ"ז ה"ד). שתי ההלכות הראשונות זהות זו לזו, וזהות למשנה, והן שתי דוגמאות לאותה הלכה. ההלכה השלישית מדגימה אותו עיקרון על מצב שבו פקעה זכותו להפר (שעבר היום), שאם הפר רק חצי מהנדר אין ההפרה תקפה ועליה לשמור על הנדר.

7לפי התוספתא נדר שהופר מקצתו הופר כולו. אבל בכתב יד ערפורט הגרסה בדין הראשון היא "הפר לתאנים יחזור ויפר לענבים", וכן בהמשך. אם כן, ההפרה תקפה רק על החצי שהופר.

8בירושלמי: "[1] אית תניי תני יקימינו ממינו ויפירנו ממינו, [2] אית תניי תני יקימינו כולו יפירינו כולו, [3] אית תניי תני יקימינו ממינו ויפירנו כולו, [4] ואית תניי תני יקימנו כולו ויפירנו ממינו. מתניתא כמאן דאמר יקימינו ממינו ויפרנו כולו [דעה 3]. דתני קיים לתאינים קיים לכולו, הפר לתאינים אינו מופר עד שיפר אף לענבים" (מב ע"ד).

9הירושלמי מתמצת את הוויכוח ההלכתי דרך שני מונחים: "ממנו", כלומר שאפשר להפר (או לקיים) חצי מהנדר, ו"כולו", שהפרה (או קיום) תקפים רק אם הפר (או קיים) את כל הנדר. אם הפר רק חלק מהנדר נותרו שתי אפשרויות: או שההפרה אינה תקפה והנדר כולו קיים, או שההפרה תקפה. אם כן, ארבע דעות הן:

101. ניתן לקיים חצי נדר ולהפר חצי נדר (אותו חצי מופר והחצי השני מקוים), זו גם עמדת התוספתא לפי כתב יד ערפורט.

112. לא ניתן לקיים חצי נדר, ולא להפר חצי נדר, ההפרה או הקיום בטלים והנדר נותר על כנו.

123. מותר לקיים חצי נדר, אך לשם הפרה יש להפר את כולו.

134. לא ניתן לקיים חצי נדר, אך ניתן להפר חצי נדר. יש להניח שאם קיים רק חצי נדר הקיום בטל, כלומר הנדר קיים כאילו הבעל לא התייחס אליו (ונשמרת לו זכות ההפרה בו ביום).

14המשנה והתוספתא (לפי כתב יד וינה) הן כדעה השלישית. משנת רבי עקיבא (לעיל פ"ט מ"ו) היא כדעה חמישית שנדר שהותר מקצתו הותר כולו. דעה זו הפוכה מדעה 2. בעלי דעה 2 סבורים שנדר שהותר מקצתו התרתו בטלה, ורבי עקיבא סבור שההתרה תקפה וכל הנדר בטל. הירושלמי מציג את הדעות במינוח "אית תניי תני"; בדרך כלל במינוח זה מוצגות גרסאות שונות למשנה, אך כאן אלו דעות שונות במסגרת מדרש הלכה שאיננו במשנה, מחלוקת לכל דבר 36 אפשטיין, מבוא, עמ' 137-76, ואין הוא דן ב"אית תניי תני" שאינו על המשנה. .

15למעשה, שתי שאלות הלכתיות לפנינו. האחת היא מה דין הפרה לחצאין, ושלוש אפשרויות הן: 1. אפשר להפר חצי נדר, 2. אי אפשר להפר רק לחצאין ונדר שהופר חלקו הופר כולו, 3. אי אפשר להפר לחצאין ונדר שהופר חלקו הפרתו בטלה. השאלה השנייה היא האם דין התרה כדין הפרה וכדין הקמה.

16במדרש שנויה משנתנו במחלוקת. משנתנו כרבי ישמעאל, ורבי עקיבא אומר: "קיים לתאנים ולא קיים לענבים או קיים לענבים ולא קיים לתאנים. הפר לענבים ולא הפר לתאנים או הפר לתאנים ולא הפר לענבים – יכול כולו מופר? תלמוד לומר 'אשה יקימנו' – ממנו, 'ואשה יפירנו' – ממנו" (ספרי במדבר, קנה, עמ' 207). אם כן, רבי עקיבא במדרש כדעה הראשונה. מדרש זה מצוטט בבבלי, ואף הוא מסיק שמשנתנו כרבי ישמעאל (פז ע"ב). ברור שהירושלמי, אף שאינו מצטט את המדרש, עוקב אחר המינוח שבו, אלא שמוסיף עוד שתי דעות.

17בהמשך המדרש נדונה שאלת ההתרה שבה התחבטנו לעיל: "נדרה מן התאנים ומן הענבים [1] ונשאלה לחכם והתיר לה לתאנים, ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים, כולו מותר. [2] אסר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים כולו אסור. [3] הפר לה בעלה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים כולו מופר. [4] קיים לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים כולו קיים. [5] אימתי בזמן שהוא נדר אחד אבל אם אמרה תאנים שאני טועמת ועוד ענבים שאני טועמת ונשאלה לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים. הפר לה בעלה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים. קיים לה לתאנים ולא לענבים, לענבים ולא לתאנים הקיום בקיומו וההפר בהיפרו" (ספרי דברים, שם שם).

18אם כן, לפנינו דעה נוספת. דין אחד להתרת נדרים על ידי חכם [2-1], הפרה [על ידי הבעל – 3] וקיום [4], ובכולם נדר שהותר מקצתו הותר כולו, הופר מקצתו הופר כולו, הוקם מקצתו הוקם כולו.

19המדרש מלמדנו כי אכן יש מחלוקת חכמים בנושא. במשנה דעה אחת [3], במדרש ההלכה שבבבלי הסכמה שהפרה כהתרה, אבל לפי דעה אחת (רבי ישמעאל ורבי עקיבא) בשניהם ניתן להפר (ולקיים) חצי נדר [דעה 1], ולפי חכמים יש להתיר/להקים את הנדר כולו, והפרה/התרה חלקית אינה תקפה [2]. במדרש ספרי מובאת דעה נוספת שהיא העמדה החמישית ברשימתנו, והיא העמדה של משנה אחרונה בפרק ט. בפרק ט יוחסה עמדה זו לרבי עקיבא, וכאמור אצלנו מיוחסת לרבי עקיבא דעה אחרת.

20כל הדיון מופיע במדרש ספרי זוטא בצורה אחרת: "אמר רבי אליעזר בן יעקב פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן ממל מנין שהוא עושה טובה כרעה? אמרו לי מקל וחומר: [1] בזמן שפתח להקים כלו, קיים. להפר כלו, מיפר. [2] כיצד? אמרה 'פת שאני טועמת היום ואני שותה ביין'. למחר אמר 'אין קיים לה' הפר יפירנו, כלו מופר. [3] 'קיים ליך על הפת', יפירנו כלו מופר. 'קיים ליך על הפת ולא קיים ליך על היין', הקם יקימנו כלו קיים 37 צריך להיות "מופר", אחרת ההלכה אינה לכידה. . [4] 'קיים ליך על היין ולא קיים ליך על הפת', כלו מותר, לפי שהוא טובה כרעה. [5] יכול שהוא עושה טובה בפני עצמה ורעה בפני עצמה, מניין שהוא עושה טובה ורעה כאחת? אמרה 'קונם פת שאני טועמת היום ואיני שותה יין ישן מחר', אמר 'אין קיים לה', הפר יפרנו כלו מופר" (ספרי זוטא, ל יד, עמ' 832 38 מחלוקת זו היא פיתוח של המחלוקת בספרא ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה ט ה"ח, נג ע"ב. שם הדיון העקרוני על טובה ורעה, אך הוא מוסב על עצם ההלכה של שבועה (נדר) לעשות טובה (מצווה) או רעה (עברה). ). הקמת הנדר היא "טובה" והפרתו היא "רעה", וטובה כרעה, כלומר בשני המקרים נדר שהופר או שהותר מקצתו הופר/הותר כולו [1]. אם הקים רק חלק, הנדר מופר [4]. נראה שלפנינו דעה שישית; היא דומה לחמישית בכך שנדר שהותר מקצתו הנדר בטל, אך נדר שקוים בחציו כאילו הופר. עמדה זו ייחודית (והיא הפוכה מדעה 4).

21במקורות מופיעות כמעט כל הדעות האפשריות, וניכר שאין מסורת הלכה מגובשת. יתר על כן, מסתבר שמה שבפרק הקודם מוצג כהתפתחות הלכה: "משנה ראשונה" ו"עד שבא רבי עקיבא ולימד", אינו אלא מחלוקת לכל דבר והדעה הראשונה לא בטלה 39 לתופעה זו ראו למשל משנה, עדיות פ"ז מ"ח, לעומת תוס', עדיות פ"ג ה"א, עמ' 459, ומקרים נוספים. .

22עוד בירושלמי: "אמרה: 'קונם תאינה שאיני טועמת ועוד ענב' תפלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבה, דרבי ישמעאל אומר אחר הנדר ורבי עקיבה אומר אחר האיסר" (מב ע"ד). הוויכוח הוא האם נוסחה זו מדברת על נדר (קונם) אחד שיש בו שני חלקים, או על שני איסורים שהאישה נטלה על עצמה (תאנה וענב) 40 המחלוקת מוכרת רק מדברי הירושלמי כאן ולעיל פ"ג ה"ו, לח ע"א. .

23נושא זה של נדר שבטל מקצתו עלה גם לעיל (פ"ג מ"ב), ושם הייתה אחת הפרשנויות שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא סביב שאלה זו. לדעת בית שמאי נדר שבטל מקצתו (משום שהוא נדר טעות) בטל כולו, ולדעת בית הלל חלקו המוטעה בטל והחלק שאינו מוטעה לא בטל. מחלוקת התנאים הקדומים פשוטה יותר מאשר המחלוקת כפי שהיא בברייתות שבירושלמי. שם מצינו ארבע עד שש דעות, ואילו במחלוקת הקדומה שתי דעות בלבד. מכל מקום, לימודו של רבי עקיבא שנדר שבטל מקצתו בטל כולו היא דעת בית הלל, והמשנה האחרונה היא פשוט השתלטות של בית הלל. הברייתות שהבאנו מוכיחות שדעת בית שמאי לא בטלה, והיו חכמים שהילכו בדרך זו. משנתנו מצטרפת, אפוא, למקורות הרבים המעידים שדעת בית שמאי לא תמיד נדחתה. היו שהמשיכו להחזיק בה, והיו שקיבלוה בצורה חלקית בלבד 41 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .

24אמרה קונם תאינה שני טועמת [ וענב שאני טועמת ] – נוסף בידי המעתיק הראשון בשוליים, הרי אלו שני נדרים – אבחנה זו מצויה גם לגבי התרת נדר בסגנון "שני נהנה לזה ולזה" (לעיל פ"ט מ"ז). הוא נחשב כשני נדרים שניתן וצריך להתיר (או להפר או לקיים) כל אחד מהם לחוד. הבבלי (פז ע"א-ע"ב) מקשר את משנתנו לדעתו של רבי שמעון שאין להישבע בסדרות אלא צריך להישבע לכל עניין בנפרד (שבועות פ"ה מ"ג 42 ספרא ויקרא, דיבורא דחובה, פרק יז ה"א, כד ע"א, ושם מצטרף לחולקים רבי עקיבא והוא מבטא אותה עמדה שמבטא תלמידו רבי שמעון; ראו עוד בבלי, קידושין מד ע"א. ), משמע שלדעת רבי אליעזר שם (החולק על רבי שמעון) ניתן להישבע או לנדור "מזה ומזה", ויש לראות בשניהם נדר אחד החל על שני המרכיבים. הזהות בין המשניות אינה מלאה. שם מדובר בשבועה לפי בקשת בעל דין, ובעל דין נפרד רשאי לדרוש שבועה נפרדת, ולפי רבי אליעזר החולק רשאי הנתבע "לחסוך בשבועות" ולהישבע על כל התביעות נגדו בפעם אחת. אין זאת אומרת בהכרח שאותו דין חל על נדרים. יתר על כן, אין להסיק מכאן את המסקנה ההפוכה שאם נדר נדרים מספר יש לראות בהם נדר אחד גם לגבי הפרה (שניתן להפר את שני הנדרים בהפרה אחת). ייתכן, אפוא, שנדר אחד חל על סעיפים מספר אך לעניין הפרה כל אחד מחייב הפרה בפני עצמו.

25השאלה שמעלה משפט זה במשנה היא רחבה ביותר. האם סדרת מעשים מתגבשת למעשה כללי אחד, או שיש לראות בה מעשים נפרדים. כך גם אם עבר סדרת עברות בשבת, האם כל מעשה הוא עברה בפני עצמה ומתי מצטרפים מעשים שונים לעברה אחת (שבת פ"ז מ"א); אם קידש סדרת נשים, האם אלו קידושים נפרדים או קידוש אחד כללי הבטל מגופו, וכן לעניין הפרת נדרים או שבועות.