משנת ארץ ישראל על משנה נדרים יא:ז

2יודע אני שיש נדרים אבל איני יודע שיש מפירים – הבעל לא הפר ביום שמעו ומנמק זאת בכך שידע על הנדר אך לא ידע על אפשרות של הפרה.

3יפר – זה מקרה נדיר שבו אי ידיעת ההלכה נחשבת לעילה משמעותית. במקרה זה היא מזכה את הבעל ב"מועד חוזר" להתרת הנדר. המשנה מתארת תמונת מצב העולה בקנה אחד עם המשתמע מיתר העדויות בספרות חז"ל. פעמים רבות הערנו שהנדרים היו תופעה עממית שחכמים התקשו לנווטה. במשנתנו מדובר על חברה המכירה את מושג הנדר, אך לא הלכות בסיסיות ביותר הקשורות אליו. כפי שהערנו במבוא התרת נדרים היא מושג שטבעו חז"ל, אך הפרת הנדרים המוקנית לבעל כתובה במפורש בתורה, ואף על פי כן מדמה המשנה מקרים שבהם אין הבעל יודע על זכותו או שאינו יודע על היקפה. כמובן ייתכן שהמקרה במשנה תאורטי, אך דומה שהמשנה מכירה מציאות כזאת של אי ידיעה בסיסית ביותר של הכללים ההלכתיים.

4יודיע אני שיש מפירים אבל איני יודע שזה נדר – הבעל יודע שיש מנגנון של הפרה, אבל לא ידע שלשון זו שנקטה האישה היא לשון נדר, רבי מאיר אומר לא יפר – אי ידיעתו אינה מזכה אותו במאומה, וחכמים אומרים יפר – כמו ברישא אי הידיעה מהווה עילה להארכת זמן ההפרה. במדרש מובאת דרשה לביסוס דעתם של חכמים (ספרי זוטא, ל ה, עמ' 219). לפי לשון המשנה רבי מאיר חולק רק על הסיפא, ברם מבחינה רעיונית הסיפא והרישא מציגות בעיות דומות, וסביר שרבי מאיר יחלוק גם על הרישא. בירושלמי מוצע נימוקו הסמוי של רבי מאיר: "אמר רבי זעירא טעמא דרבי מאיר עילה היא רוצה שתדור ויגרשנה, דל כן היה לו לגרשה משעה ראשונה" (מב ע"ד). רבי מאיר אוסר על הבעל להפר כיוון שהיא נודרת על מנת שבעלה יגרשנה. ההנמקה קשה, שהרי אם כך לא צריך לתת לבעל כלל זכות להפר את הנדר. הנימוק הוא כנגד דין הפרה כולו ואומר שאם האישה נדרה ובעלה אינו מרוצה מהנדר – הוא צריך לגרשה ולא להפר את הנדר. הנימוק גם אינו מתאים למשנה. הרי במשנה ההימנעות מהפרת הנדר היא בגלל הטעות שלו, וקשה לייחס את סיבתה לאישה. אפשר שהנימוק מועבר מהלכה אחרת.

5אפשר שדברי רבי מאיר נסובים אכן על עצם הפרת הנדרים. הוא אינו יכול לשלול את חוקיות המוסד של הפרת נדרים הכתוב במקרא, אך הוא מסתייג ממנו ומנסה לצמצמו. לעיל פירשנו כך את עמדת בית שמאי (פי"א מ"ב), ואפשר שגם רבי מאיר מצטרף לעמדה זו. עם זאת, מפליא שהתנא חש בחוסר אונים לבטל הוראה מקראית. בדרך כלל במקרה מעין זה נקטו חכמים בדרך הפרשנות היוצרת וביטלו את הוראת המקרא למעשה. כך עשו לגבי דין מוות ולגבי דין בן סורר ומורה, וכך יכולים היו גם לקבוע שהפרת נדרים היא רק בזמן שהמקדש קיים, או רק אם האישה השתמשה בלשון נדר ולא בלשון אחרת, רק אם הבעל שמע במו אוזניו, והסברים כיוצא באלו 43 בבבלי (פז ע"ב - פח ע"א) מתנהל דיון תמוה על השאלה האם רוצח עיוור נחשב לרוצח בשגגה וגולה לעיר מקלט. הדיון עצמו לגיטימי, ואופייני לספרות חז"ל בכלל ולבבלי בפרט, אך מה לו ולמשנתנו? ייתכן שמאחוריו מסתתר דיון אחר על זכות הפרת נדר של סומא. .

6בנזיר מצויה משנה המנוסחת בצורה כמעט זהה. אך שם מדובר באי ידיעת כללי הנזירות, ואין כל קשר הלכתי בין שתי המשניות. ברם, זהות הסגנון מלמדת על עריכה אחת.