משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ב:א

2ואילו מותרין – זו כותרת המאוחרת לפרק גופו, ועל כן בהמשך נאמר שכל המנוי להלן "מותר".

3חולין שאוכל לך – במשנה ג בפרק הקודם נדון דינו של הנודר בלשון "לא חולין לא אוכל לך", והרי הנדר שבמשנתנו הוא הנדר ההפוך, ואינו לשון נדר מקובלת. המשנה אינה מסבירה את ההבדל בין הנוסחאות: "לא חולין" (או "לחולין"), שהוא לשון נדר, לבין "חולין ש-", שאינו לשון נדר. הבבלי מסביר: "לא לחולין ליהוי אלא קרבן" (יג ע"ב), אבל הנוסחה "חולין שאוכל" משמעה שהאוכל הוא חולין ומותר. רבינא מפרש שכביכול יש לגרוס במשנה "כחולין", וכן בהמשך. לפי דרכנו אין לחפש הסבר פילולוגי או תאולוגי. ההבדל בין הנוסחאות הוא שימושן בשפת היום-יום, ובלשון זו אין בני אדם רגילים לנדור.

4כבשר חזיר – אוכל זה אסור עליי כאילו היה בשר חזיר. אין זו לשון נדר. השואל ישאל מדוע נאמר בפרק הקודם ש"לא כשר" הוא לשון נדר, ואילו "כחזיר" אינו נדר ומותר? מדוע "נותר" או "פיגול" הן לשונות נדר, אבל "טרפה" שבהמשך אינה נדר? התשובה הפשוטה היא, שוב, שאין בדבר היגיון אלא שזו לשון העם, ואין אדם נודר בלשון כזאת. הבבלי מנסה לקבוע הגדרה שיטתית משפטית, "עד שידור בדבר הנדור" (יד ע"א), כלומר בדבר שאיסורו נובע מהנדר, ולא במה שאסור מהתורה. הסבר זה הפך לאבן פינה בפרשנות המסורתית העוקבת אחר הבבלי. ברם, ההסבר מסביר אולי חלק קטן מהמקרים, אך עדיין אינו מסביר מה בין "עבודה זרה" לבין "נותר", הרי שניהם אסורים מהתורה, ואילו הנודר כ"בשר חזיר" הרי זה מותר, והנודר ב"נותר" הרי זה נדר. זאת ועוד, לעיל ראינו שאם נדר ממצווה שבתורה הנדר תקף, ואמנם עליו לקיים את המצווה אך גם ייחשב כמי שעבר על נדרו. אם כן, נדר בדבר האסור תקף לכל דבר. הירושלמי אינו מעלה הסבר זה, והמונח "דבר הנדור" אינו מצוי בו.

5כעבודה זרה כנבילות כטריפות כשקצין כרמשין – כל אלו אינם לשונות נדר אף על פי שתוכנם מהווה הכרזה על התרחקות ואיסור אכילה.

6לדעתנו ההבדל הוא בעיקרו פסיכולוגי, בין נדר בדבר משוקץ, שאינו תקף, לבין נדר בדבר מצווה, שתקף. בלשון הירושלמי: "אין אדם אוסר עליו דבר אלא שהוא לה' " (לז ע"ב). אבל אפילו הסבר זה אינו שיטתי. בפרק הקודם פגשנו את "כנדרי רשעים" (מ"ב), שהוא לשון נדר, אף שהנודר אינו רומז לדבר מצווה. גם "לא כשר" אינו דבר מצווה, והנדר תקף (לעיל פ"א מ"ג). כל הסבר כזה מסביר מרכיב חלקי מכלל לשונות הנדר. בפועל, אין כאן שיטה משפטית אלא תיאור של לשון הדיבור. התלמוד מנסה לצקת כללים משפטיים אחידים, אך קשה להתאימם לכל הדוגמאות התנאיות. אפשר שאכן גם כוונת הבבלי להסבר שהעלינו, ו"דבר הנדור" פירושו לשון נדר מקובלת, אם כי לא כך הבינו המפרשים, ואף המשך הסוגיה (יד ע"א) מאשר את פירושם. כפי שראינו, התלמודים מנסים לעצב את כל לשונות הנדר במסגרת משפטית. זו דרכם, וכך הם מעבדים את ההלכות התקדימיות שהיו לפניהם, ובדרך כלל כך הם גם קיבלו את ההחלטות בבית המדרש, ועסקנו בכך במבוא.

7שאלה נפרדת היא ממתי התפשטה תפיסה זו של האחדה משפטית. אנו מעריכים ששורשיה כבר בשלהי ימי הבית השני, אבל אין כאן הכרעה חד-פעמית אלא תהליך ארוך שבחלקו נמשך עד ימינו. דברי האוונגליון שציטטנו משקפים מודעות מסוימת לתהליך המשפטי והתנגדות לו, או לתוצאותיו, בשם הפרשנות הספונטנית הפשוטה. כנראה הם משקפים כיצד נראה התהליך המשפטי למתבונן הפשוט מבחוץ. עבורו עודף הכללים יוצר חוסר אחידות לוגית. אפשר גם שהביקורת באה מבפנים, נגד מצב זה של קבלת לשון העם, ובשם האחידות המשפטית. אם כן, הרי שהעורך משמש כדובר של הפרושים ושיטת חשיבתם. אלא שהמשנה מבטאת השלמה עם חוסר האחידות המשפטית, והאוונגליון, כמו גם התלמודים, מסרבים להכיר בכך.

8בכמה עדי נוסח נוסף "כעורות לבובין" 1 אינו ב- ב, ג2, ד, ז, כ, ל, נ, ן, ן2, פ, פ1, ת. , וכבר מחקו רבי יהוסף אשכנזי, שכן אינו בכל הספרים. "עורות לבובין" נזכרים בשני הקשרים עיקריים אחרים. המשנה בשבת אומרת ש"זכרים יוצאין לבובין" (פ"ה מ"ב). אנו הקדשנו למונח דיון ארוך, ובסופו הראינו שעורות לבובים נזכרים בהקשר של מנהגי עבודה זרה: "ועורות לבובין רבן שמעון בן גמליאל אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור, משוך מותר" (משנה, עבודה זרה פ"ב מ"ג). ההסבר המלא הוא בתוספתא: "ואילו הן עורות לבובין כל שנקוב כנגד לבו ועשוי כמין ארובה, אבל אם היה משוך מותר" (עבודה זרה פ"ד [ה] ה"ז, עמ' 466). אם כן, מדובר בחפץ של עבודה זרה. נראה שעובדי עבודה זרה נוהגים היו להוציא את הלב מהקרבן ולהקריבו לחוד. לא מן הנמנע שבשר הלב שימש כחפץ המעורר ניחוש ומאפשר לחזות את העתיד. על כל פנים, כדי להוציא את הלב צריך היה לקרוע בעור קרע עגול. חכמים אסרו, כמובן, ליהנות מעור של בהמה שהוקרבה לעבודה זרה. לכן אם הנקב עגול, סימן שהבהמה הוקרבה בטקס של עבודה זרה, אך אם הקרע משוך, כלומר חתך פשוט, סימן שהבהמה נשחטה לצרכים רגילים.

9עורות לבובים אסורים בהנאה, ואסור לכתוב עליהם ספרים ומזוזות. כאן אין מדובר בעורות לבובים ממש אלא בעור שלוקחים מה"בורסינין", כלומר עור רגיל שלוקחים מהבורסי בצורת לב. את העור קשרו כנראה על הזכר ההולך בראש העדר, כסגולה. חז"ל אסרו את השימוש בעורות לבובין, אך משנת שבת מעידה כי היו שנהגו לקשור עור כזה לבהמה כסגולה וכמגן.

10מי שצירף את העורות הלבובין למשנתנו עשה זאת בהשפעת מסכתות עבודה זרה ושבת. שם הם נזכרים יחד עם חפצי עבודה זרה אחרים, ולכן נגררו למשנתנו. אין הם מתאימים לה, שכן משנתנו מדברת על מאכלים ואילו עורות לבובים אינם מאכל.

11כחלת אהרן – האומר "אוכל זה אסור כאילו היה חלה הניתנת לכוהנים". הירושלמי מבחין בין הנוסחה "כתרומת התורה", שהיא לשון נדר, ובין "תרומת אהרן", שאינה לשון נדר (לז ע"ב). אבחנה זו אינה פשט המשנה, ואינה גם פשט המשנה להלן (מ"ד) האומרת שנדר בתרומת הכוהנים אינו אסור. הירושלמי מתרץ, כמובן, סתירה זו, אך בדוחק.

12וכתרומתו – כתרומה, מותר – כל אלו אינן לשונות נדר. ייתכן שאין זה נדר משום שחלה ותרומה אינן אסורות באכילה. לכוהן מותר לאכלן, כמו קרבן, ולכן לא היה מקובל להשתמש בהן כלשון נדר. על הלכה אחרונה זו תחזור המשנה להלן (מ"ד). אמנם תרומה אסורה לישראלים, אך אין נודרים בלשון כזאת שכן אין זה איסור מוחלט. כל אלו מותרים, שכן אין אלו לשונות נדר.

13האומר לאשתו הרי את עליי כאימא – אמו של אדם אסורה עליו כדין עריות אחרות. האומר לאשתו שתהא אסורה עליו כאמו – חייב למעשה לגרשה. הכוונה כאן למקרה שהבעל נודר שלא יקיים יחסי אישות עם אשתו. שני התלמודים מכירים ברייתא שנאמר בה "כבשר אימא לא אמר כלום". הירושלמי (לז ע"ב) מבין שהברייתא היא כמשנה, וההבדל בסגנון הנדר ("כאימא" או "כבשר אימא") יוצר את ההבדל בהלכה. הבבלי (יד ע"א) רואה סתירה בין המקורות ומסביר ש"לא אמר כלום" מדין תורה, אבל מדרבנן צריך שאלה, כלומר הנדר חל וצריך התרה, ורבא תירץ שכאן מדובר בבני אדם רגילים וכאן בתלמידי חכמים, ומן הסתם אצל תלמידי חכמים הנדר חל. ההבדל בין התלמודים מדגים עד כמה הפרשנויות תלויות בשפת הנדרים המקובלת. מעבר לכך, הבבלי חושף עמדה שכמעט ואין לה מקבילות ארץ-ישראליות, שעל תלמידי חכמים חלה מערכת הלכתית שונה, ולא נרחיב בכך 2 לזכויות יתר של תלמידי חכמים ראו עוד להלן מ"ה ובבלי, בבא מציעא כג ע"ב; ברכות יט ע"א. לתלמיד חכם יש כמובן גם חובות התנהגות מיוחדות, כגון בבלי, שבת קלט ע"ב. בבבל נהנו תלמידי חכמים גם מהטבות כלכליות, ראו הנספח למסכת פאה. גם במקורות ארץ ישראל דורשים כבוד לתלמידי חכמים (ראו במיוחד ספרי דברים, רכב, עמ' 256), אבל אין תביעה לזכויות יתר הלכתיות. .

14פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכן – עד עתה היו שתי אפשרויות: או שהנדר תקף ואסור, או שאינו נדר ומותר. עתה המשנה מציעה הגדרה חדשה. הנדר למעשה אינו תקף, אבל יש חשש שמא "יקל ראשו" ויתייחס לנדרים בזלזול, לכן "פותחין לו פתח ממקום אחר", כלומר מוצאים לו סיבה להתיר את נדרו. המשנה אינה מעלה את האפשרות שהנדר תקף ואזי הבעל חייב יהא לגרש את אשתו. ברור לה שאין מחייבים גירושין אלא אם כן הנדר תקף באמת. מאידך גיסא, אין היא קובעת גם שהנדר מותר. אין הסבר מדוע רק כאן עולה חשש זה של "קלות ראש" ומדוע אין הוא חל על האומר "כחלת אהרן". שוב נראה שחכמים מתייחסים למציאות המוכרת להם. בסוג נדר כזה היה חשש של קלות ראש שאינו בנדרים אחרים. בכתב יד קופמן נכתב: "יקל את ראשו לכן", ובעדי נוסח רבים "לכך". דין המדיר את אשתו מתשמיש המיטה נדון במסכת כתובות. שם יש מחלוקת בית שמאי ובית הלל לכמה זמן רשאי אדם להדיר את אשתו (פ"ה מ"ו); שם אין מעלים את האפשרות להתיר את הנדר, ואצלנו אין מדברים על הגדרת הזמן. אפשר, אפוא, לפרש, בדוחק, שאין זו סתירה הלכתית בין שתי המשניות, אך מי ששנה זאת לא שנה זאת, ועורכי המשניות השונות לא הזכירו את כל המרכיבים של כל אחת מההלכות.

15כפי שנראה במבוא, בהלכות רבות אין חכמים מזכירים את האפשרות של התרת נדר, וודאי שלו התרת נדר מלאכותית "ממקום אחר". להערכתנו הסדר זה של התרת נדרים נקבע מאוחר יחסית, לאחר גיבוש הלכות נדרים, ולכן איננו נזכר בהלכות רבות ששמרו בכך על הניסוח הקדום. או בלשון אחרת, לאחר שנקבע הסדר התרת נדרים "עדכנו" רק חלק מההלכות, ורק באותן הלכות הוא נזכר.

16אלא שעדיין יש לשאול מדוע באמת אין הנדר תקף כנדר רגיל? הבבלי, לשיטתו, יסביר ש"לא נדר בדבר הנדור" שכן אסור לו לקיים יחסי אישות עם אמו, ברם כפי שראינו אין הסבר זה עונה על כל המקרים במשניות. אין זאת אלא שגם משנתנו פוסלת נדר בלשון כזאת, משום שאין זו לשון מקובלת אלא מעין המצאה פרטית של הנודר.

17קונם שני ישן – כמו במשניות בפרק הקודם יש הגורסים "קונם שאני ישן" ויש הגורסים "קונם שאיני ישן". מבחינת התוכן שתי הנוסחאות מתכוונות לאותו נדר. כמו כן הנודר קונם 3 אפשטיין, מבוא לנוסח, עמ' 505-496. הדיון מהווה מופת לחדות ובקיאות, אך המסקנה פשוטה ואין כאן מה להאריך. : שני מדבר – או קונם: שני מהלך – וכן האומר לאשתו קונם שני משמשך הרי זה בל יחל דברו – בכל אלה הנדר חל ועליו לקיים את נדרו. להלן נעלה אפשרות לפרשנות אחרת. אין במשנה הסבר מדוע נדר כזה אינו נדר רגיל, ולהלן נשוב לכך.

18שבועה שני ישן שני מדבר שני מהלך אסור – "קונם" הוא כינוי המשמש בלשון נדר, ו"שבועה" היא בוודאי לשון נדר, ואם כן לכאורה אין הבדל בין האומר "קונם שני ישן" לבין האומר "שבועה שני ישן". בשניהם הנדר חל. עם זאת, המשנה מציגה את הנוסחאות כאילו היו קטגוריות נפרדות. הלשונות הראשונות דינן "בל יחל דברו" והאחרונות סתם "אסור", על כן יש לשאול מה בין "בל יחל דברו" לאסור. אפשרות ראשונה היא ששתי ההגדרות אחת הן, אלא שכל תנא ועורך משתמש בנוסחה הנראית לו. הנוסח "בל יחל דברו" בא בניגוד ל"לא יקל ראשו", ולמעשה הכוונה שהנדר תקף בכל המקרים. אפשרות שנייה היא ש"בל יחל דברו" הוא איסור ברמה נמוכה יותר. בירושלמי: "תניי דבית רב פליג. מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור כדי שלא תהא נודר ומבטל? תלמוד לומר לא יחל דברו, שלא יעשה דבריו חולין" (לז ע"ב). המשפט מופיע בירושלמי בכמה הקשרים, ונראה שהכוונה ללשונות נדר שבעצם אינן תקפות אך בציבור מקובל להשתמש בהן. עליהן, אומר רב, חל הדין של "לא יחל דברו", כלומר לא יעשה את דבריו חולין. הווה אומר שישמור על הנדר, אף שמן הדין אינו חייב בו. דברי רב מוצגים בלשון "פליג", כלומר הוא חולק על המשנה 4 להלן נצטט את הירושלמי במלואו. הגדרה זו של דברי רב נאמרה על "קונם שאני (שאיני) משמשך", אבל כנראה חלה על כל ההלכות במשנה. . לדעתו הנדר אינו תקף אבל בכל זאת יש לשמרו, ומכאן שהמשנה סוברת או שהנדר תקף או שאינו תקף כלל. לפי ההקשר של הפסוק ברור שאת הנדר יש לבצע, ומכאן שלדעת המשנה הנדר תקף לכל דבר.

19אפשרות שלישית היא שהנדר מותר, אבל אסור לנדור כן, והאיסור הוא "בל יחל דברו", שלא לנדור נדר שאינו תקף.

20לא יחל דברו

21השיקול שמעלה רב הוא מסוג השיקולים של "לא יקל ראש". חכמים מחליטים שנדר מסוים תקף אף על פי שמן הדין היה צריך להיות בלתי תקף, וזאת כדי למנוע מצב של זלזול בנדרים. מעין שיקול זה הוא הטיעון "לא רצו לומר להם מותרין אתם" 5 תוס', מועד קטן פ"ב הט"ו-הט"ז ומקבילות; שבת פ"ז הט"ז ומקבילות. . אם הציבור נוהג איסור בהלכה מתוך טעות – אין להתיר את הדבר, שמא יבואו לזלזול בהלכה בכלל. הבבלי (טו ע"א) מצטט את הברייתא הקובעת בלשון כללית יותר: "דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשיי לנהוג היתר בפניהם" (ספרי דברים, קד, עמ' 163; בבלי, פסחים נ ע"ב).

22נדר או שבועה "שאיני ישן"

23מהירושלמי הסקנו ש"בל יחל דברו" משמע שהנדר תקף לכל דבר, אבל הבבלי (טו ע"א) הסביר שהגדרה זו רכה יותר, והנדר תקף רק מדרבנן ("ומאי בל יחל? מדרבנן"). הסבר הבבלי מבהיר את ההבדל ההלכתי בין "קונם שאני ישן" לבין "שבועה שאני ישן". הראשון אסור רק מדרבנן, והשני אסור ממש. פחות ברור הנימוק להבדל זה. אגב דיונו הבבלי מעלה את הטיעון שנדרים אינם חלים על דבר שאין בו ממש. שינה, ואולי גם דיבור, אינם "ממש" ולכן הנדר (לשון קונם) אינו חל, ושבועה חלה לכל דבר. הירושלמי, לעומת זאת, אינו מסביר מדוע בעצם לא היה הנדר צריך לחול. בתוספתא המקבילה ניסוח שונה המבהיר את עמדתה: "חומר בנדרים מבשבועות ובשבועות מבנדרין 6 "חומר ב-..." הוא סגנון עריכה מוכר, ראו להלן פ"ב מ"ב. , שהנדרים נוהגין ברשות ובמצוה, מה שאין כן בשבועות. חומר בשבועות, שהשבועות נוהגות בדבר שיש בו ממש ובדבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. בנדרים כיצד? אמר קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפלין שאיני נותן, אסור בנדרים ומותר בשבועות 7 הלכה זו תוסבר במשנה הבאה. . כיצד? אמר קונם שאני ישן, שאני מדבר, שאני מהלך, אסור בשבועות ומותר בנדרים. קונם פי מדבר עמך, ידי עושה עמך, רגלי מהלכת עמך, אסור בנדרים ואסור בשבועות" (תוס', פ"א ה"ה 8 ובבלי, שבועות כה ע"א בקיצור. ). אם כן, "קונם שאני (שאיני) ישן" הוא נדר שאין בו ממש, ואינו תקף, ואילו שבועה כזאת תקפה. מהתוספתא משתמע גם ההסבר למה "קונם שאני ישן" או "שאני (שאיני) מהלך" אין בו ממש. עצם ההליכה יש בה ממש, שהרי אם אמר "קונם שאני מהלך עמך" הנדר תקף. אין זאת אלא שהכוונה לנדר שאי אפשר לקיימו. הסבר זה בא בניגוד לדברי פרשנים שהסבירו ש"אין בו ממש" הוא נדר על דבר בטל. הסבר כזה מעורר שתי קושיות. הראשונה היא הסתירה לתוספתא, והשנייה למה אין בו ממש, הרי זה סיגוף ממשי ביותר. אלא ש"אני מהלך" הוא התחייבות נצחית שאי אפשר לקיימה, ואילו "אני מהלך עמך" הוא הימנעות סבירה ואפשרית.

24מעתה עלינו לשאול האם התוספתא חולקת על המשנה, והדבר תלוי בפירוש המשנה. אם "הרי זה בלא חל דברו" הוא כינוי למותר, אבל אסור לנדור כן, הרי שהתוספתא מבהירה את המשנה, ואם "הרי זה בלא יחל דברו" הוא אסור (לחלוטין או איסור "רך יותר"), אזי התוספתא חולקת על המשנה.

25ברוח הדברים בתוספתא מצטטים התלמודים מימרה: "שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן מיד. שבועה שלא אוכל שלשה ימים ממתינין אותו עד שיאכל ומלקין אותו" (ירו', לז ע"ב ובנוסח אחר בבלי, טו ע"א). במקורה באה המימרה לקבוע מהו "אין בו ממש" ומתי מבטלים שבועה כזאת. הבבלי שיבץ את המימרה אגב דיון נוסף בשאלה אחרת.

26במשנת שבועות מובאת שנית דוגמה זו, "שאישן" או "שלא אישן". ברם, קשה לדעת דוגמה לאיזה כלל היא. וזו לשון המשנה: "אחד דברים של עצמו ואחד דברים של אחרים ואחד דברים שיש בהן ממש ואחד דברים שאין בהם ממש, כיצד? אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן, שנתתי ושלא נתתי, שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי..." (פ"ג מ"ה) 9 זו אחת הדוגמאות עד כמה לשון נדר זהה ללשון שבועה, ורק ה"עצמה" שונה. . בדרך כלל ה"כיצד" מסביר את הכלל הקודם. דא עקא שברישא שלושה כללים, ולא ברור איזו דוגמה מסבירה איזה כלל. לא נרחיב כאן בפירוש משנת שבועות. המפרשים התחבטו בה, ולו הייתה לפניהם התוספתא היה פירושה פשוט הרבה יותר. אבל כפשוטה שוב "שבועה שלא אישן" היא דברים שאין בהם ממש.

27לפי הסברנו נדר כזה הוא בעצם נדר הבאי (להלן פ"ג מ"א ולהלן מ"ח) ובטל. אבל אם נשבע על כך – השבועה קיימת. אפשר גם שמכיוון שזו לשון הבאי, לכן אין נודרים בלשון כזאת, וכך תישאר המשנה בנדרים כולה עקיבה ועוסקת באותו נושא. כאמור, הבבלי לא יכול היה לקבל הסבר זה שכן הוא חיפש נימוק משפטי מדוע כל הלשונות הללו אינן תקפות (ולכל היותר תקפות באופן חלקי). ההסבר שכך לשון הבריות אינו מאפשר לקבוע כלל משפטי, ולכן הילך הבבלי בדרך שונה.

28מן הראוי להדגיש שהמונח "דברים שאין בהם ממש" מופיע בהקשרים אחרים, ותמיד הכוונה לדברים בטלים. לולא התוספתא המפורשת קשה היה לקבל את הסברנו, אבל לאור התוספתא אין טעם לחפש הסברים אחרים 10 ראו תוספות לנדרים יג ע"ב ד"ה לעושיהם; חידושי הרמב"ן לשבועות כה ע"א, ועוד. .

29אפשר גם שהמשנה והתוספתא מהלכות באותה דרך ו"קונם שאיני ישן" שייך לרשימה לעיל של הדברים המותרים, ורק על ההמשך נאמר "הרי הוא בלא יחל דברו" 11 אפשטיין, מבוא, עמ' 502. . מעתה עלינו לשוב לשאלה למה הלשון "קונם שני משמשך" אינה לשון נדר. הבבלי עוסק בשאלה ואומר: "והא משתעבד לה מדאורייתא? דכתיב: 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע'! באומר הנאת תשמישך עלי, והא לא קא ניחא ליה בתשמיש, דאמר רב כהנא: תשמישי עליך – כופין אותה ומשמשתו, דשעבודי משעבדת ליה, הנאת תשמישך עלי – אסור, שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו" (טו ע"ב). הבבלי הבין שהנדר תקף ומכאן שהבין ש"לא יחל דברו" משמעו שאסור לו להפר את הנדר, וזה אחד הפירושים שהצענו לעיל. עוד נראה שהבבלי הבין שנדר שלא ימלא את מצוות התורה בטל, ועל כן הוא מחדש הבחנה קשה ביותר בין נדר שלא לבצע את המצווה לבין נדר שלא ייהנה ממנה, ואם נדר בלשון השנייה הנדר תופס. כל ההסבר קשה. ראשית, נדר שלא ישמש עם אשתו תקף לכל דבר, ואם הוא מתמיד בו זו עילה לגט (כתובות פ"ה מ"ו), ולא שמענו מעולם סברה שתבטל את הנדר. עליו לגרשה, והנדר תקף. מעבר לכך, האבחנה בין נדר מתשמיש לנדר מהנאות קשה, ומה עוד שאין לה רמז במשנה.

30בירושלמי נערך דיון קצר: "האומר לאשתו הרי את עלי כאימא, ביאתך עלי כביאת אימא, כבשר אימא, לא אמר כלום. אמר הככר הזה עלי כביאת אימא מהו? נישמעינה מן הדא 'האומר לאשתו קונם איני משמשיך' רב אמר אסור ושמואל אמר מותר. מה מקיים שמואל ב'לא יחל דברו'? כאילו בל יחל דברו. רב כדעתיה: תניי דבית רב פליג מניין לנדרים שהן מותרין לך מן השמים ובני אדם נוהגין בהן באיסור כדי שלא תהא נודר ומבטל? תלמוד לומר 'לא יחל דברו', שלא יעשה דבריו חולין" (לז ע"ב). השאלה "הככר הזה עלי כביאת אימא מהו" מדגישה שאין כאן כלל משפטי (כמו בבבלי – דבר הנדור), אלא הכול תלוי בהקשר ובתפוצתה של לשון הנדר. הירושלמי מדמה זאת ללשון "קונם שאיני משמשך". ייתכן שהירושלמי לא גרס משפט זה במשנה, אחרת אי אפשר להבין את מחלוקת רב ושמואל בנושא הנדון במשנה במפורש. אבל מההמשך עולה שהמשך המשנה "הרי זה בלא יחל דברו" היה ידוע לירושלמי. אין זאת אלא שהמחלוקת היא מה כוונת המשנה ב"לא יחל דברו": לפי רב הנדר תקף (לא יחל – לא יחלל את הנדר), ושמואל פירש שהנדר בטל (לא יחל – לא יידור נדרים בטלים ולא יהפוך את הנדר לזול), וההמשך מסביר את דרכו של רב שנדר שאין לו תוקף אמִתי בכל זאת יש לקיימו. אין בירושלמי הסבר מדוע לשון הנדר אינה תקפה, ונראה שוב שכל הבעיה מתעוררת רק בגלל נדירות הלשון, ומיעוט המשתמשים בה כלשון נדר. כאמור, כך גם סברה התוספתא כעמדה עצמאית או כפרשנות למשנה.

31המשפט "לא יחל דברו" מופיע פעמים מספר בהקשר לדיני נדרים. נדון בו להלן (פ"ז מ"ט), ושם נראה כי אכן משמעו במשנה שהנדר אינו תקף ובטל מעצמו, אבל אסור לנדור כן כדי שלא יוציא מפיו משפט של חולין שהוא כעין משפט קודש של נדר. אבל הבבלי שם פירש בדרכו שלא יחל דברו הוא איסור להפר את הנדר, והסוגיה שם סותרת במידת מה את סוגייתנו.

32החשש של הקלת ראש בנדרים חוזר הרבה במקורות, ודנו בו במבוא למסכת.