משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ב:ב

2קורבן לא אוכל לך וקורבן שאוכל לך לא קורבן לא אוכל לך מותר – כל אלו אינם נדרים. המשנה אינה מתייחסת לשאלה האם אמר "קרבן" או "כקרבן", וכמו שפירשנו לעיל (פ"א מ"ד). בכתב היד "לא קורבן", וכן בדפוס, אבל בסדרת עדי נוסח "לקרבן" או "לקורבן" 12 ב, ג2, ד, ט, מ, ן, ן2, ר1. . חילוף נוסח דומה מצינו במשנה ד בפרק הקודם, ונברר זאת להלן.

3שבועה לא אוכל לך שבועה [ שבועה ] שאוכל לך לא שבועה לא אוכל לך אסור – ההבדל בין הרישא לסיפא הוא לשון הנדר. "קרבן" אינו נדר ו"שבועה" היא לשון נדר. הסבר המשנה קשה ונחלקו בכך התלמודים, והפרשנות תלויה גם בחילופי הנוסח. הבבלי מסביר שמשנתנו היא פירוטה של משנה ד בפרק הקודם, ומנתק אותה מההמשך "זה חומר...". לפי הבבלי (טז ע"א) קבע רבי יהודה במשנה הקודמת שהאומר "קרבן" כאומר "הקרבן", ואין זה נדר, ועל כן גם במשנתנו אין זה נדר ומשנתנו מפרטת את משנה ד בפרק הקודם. הבבלי מתקשה שכן גרס "לקרבן לא אוכל לך", והרי לפי רבי מאיר "לקרבן" הוא לשון נדר, ומתרץ שבמשנתנו אמר "לא קרבן...". כאמור, גם במשנתנו וגם במשנה ד מצויות שתי הנוסחאות וניתן לגרוס כך שכל משנה תדבר במקרה שונה או באותו מקרה, ואז משנתנו כדעת חכמים שבמשנה ד 13 ראו פירושנו שם; דעת חכמים מופיעה רק בתוספתא ולא במשנה גופא. . מפרשים אחרים ניסו למצוא פגם בנוסחה "קרבן...". פירושם אינו מתקשר לא לפרק הקודם ולא להמשך המשנה 14 ראו רע"ב שטען שהנודר "קרבן..." נודר בחיי הקרבן ולכן הנדר פסול, וראו בעל תוספות יום טוב על אתר. . מכל מקום, דין נדר בלשון "קרבן..." הוא כדין נדר בלשון "שבועה...", והמשך המשנה האומר שיש הבדל בין נדרים לשבועות אינו חל על משפט זה שבמשנה אלא רק על ההמשך.

4מאחר שהוצע שמשנתנו היא פירוטה של משנה ד בפרק הקודם, ואיננה קשורה להמשך משנתנו ("זה חומר..."), הרי שאנו יכולים לפרש לשיטתנו שמשנתנו כרבי יהודה שם. רבי יהודה סבור ש"קרבן" אינה מילת נדר, ומשנתנו מפרטת נוסחאות כאלה. המילה "קרבן" מופיעה על גלוסקמאות ולא ברור אם זו השבעה או נדר, אבל תפקידה להרתיע בני אדם מלגעת בגלוסקמא (איור 16).

5הירושלמי אינו מציע את ההסבר שהבאנו אלא מפרש שהרישא תלויה בסיפא, והסיפא מנמקת אותה. הוא שואל: "ולמה לא תנינן שבועה שלא אוכל לך?" ועונה "בגין דתנינן חומר בשבועות מבנדרים..." (לז ע"ב). בגרסתנו אנו שונים במשנה "שבועה לא אוכל לך" וכנראה לא הייתה לשון זו בנוסחת הירושלמי של המשנה, ואף הבבלי (שבועות יט ע"ב) הכיר משפט זה רק מברייתא 15 אפשטיין, מבוא, עמ' 721. . קשה להבין במה הכלל "חומר בנדרים..." מסביר את המשנה, וכיצד ההלכה שבשבועה מותר (להלן) מסבירה את הרישא שבשבועה אסור 16 ראו הצעתו הרמוזה של אפשטיין, מבוא, עמ' 721. לטענתו לא הייתה כל הרישא של המשנה לפני הירושלמי (מ"קרבן..." ועד "שבועה לא אכל לך"), וחילו מציטוט המשנה בתנחומא מטות א, עמ' עט. בתנחומא מצוטטת משנה א ואחריה ישר "חומר בנדרים...", ברם במדרש אלו עניינים שונים. בתחילה ציטט המדרש את משנה א בשלמותה ואחר כך פתח בעניין חדש והביא את המשך משנה ב (מ"חומר בשבועות מבנדרים..."). הדרשן לא התכוון לצטט ברצף את שתי המשניות, וממילא אין ללמוד שלא הכיר את הרישא של משנתנו. . אפשר שהירושלמי הבין שהלשון היא לשון עבר, "שבועה שלא אכלתי לך". במשנת שבועות שכבר הזכרנו (פ"ג מ"ה), לאחר הדיון ב"שבועה שלא אישן", יש מחלוקת תנאים על שבועה לשעבר. לדעת רבי ישמעאל זו אינה תקפה. אם משנתנו היא בלשון עבר – זו סיבה טובה לביטול השבועה. עניין זה של שבועה לשעבר הוא אחד הסעיפים שהם חומר בנדרים מבשבועות.

6במסכת שבועות שנינו: "שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי" (פ"ג מ"א). משנה זו קרובה, אפוא, למשנתנו, אם כי הבבלי מנסה לדייק וליצור אי התאמה ביניהן 17 ביחס לשבועה לשעבר נעסוק בפירושנו לשבועות פ"ג מ"א ומ"ה. .

7זה חומר – "זה חומר..." או "חומר ב-" היא שיטת עריכה של משניות רבות 18 חגיגה פ"ד מ"ג ומ"ד; נזיר פ"ו מ"ה; פ"ט מ"א; בבא קמא פ"ח מ"ב; זבחים פי"ג מ"ג; מנחות פ"ט מ"ט, ועוד. . ייתכן שאחד משוני המשניות הקדומות ערך את משנתנו בשיטתיות על בסיס עריכה זו. אין צריך לומר ששיטה זו מסייעת לזיכרון ומשקפת תרבות של לימוד בעל פה 19 בשאלה זו עסקנו במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

8לפי ניסוחו בא משפט זה לנסח כלל עקרוני. כללים מעין אלו או שהם פתיחה לסדרת דוגמאות או שהם סיכום של דוגמאות קודמות (משנה, בבא קמא פ"ח מ"ב; פ"ח מ"ח; סנהדרין פ"י מ"ד ועוד). כפי שראינו לעיל הבבלי סבור שהכלל אינו קשור לשלפניו, ואילו הירושלמי רואה בו את סיכומה וניסוחה של ההלכה הקודמת. ואכן, לעתים אפילו הנוסח המפורש "זה הכלל" הוא בבירור עניין חדש 20 משנה, סנהדרין פי"א מ"א; זבחים פי"א מ"ד; ערכין פ"ט מ"ב, ועוד. .

9בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שני עושה לולב שני נוטל תפילין שני נותן 21 כך בנוסחאות ארץ ישראל, ובנוסחאות בבל "נותן". "שני", "שאני", "שאיני" חד הם, כפי שכבר הערנו במשנה הראשונה בפרק. – הנדר הוא שאם יקיים את המצווה לא יאכל דבר פלוני או לא ייהנה מדבר פלוני. הסדרה סוכה, לולב, תפילין היא סדרה קבועה וספרותית. היא חוזרת במקורות מספר כדוגמה הרגילה למצוות עשה שהזמן גרמן (תוס', קידושין פ"א ה"י), או ככאלה שאדם מחויב בהן 22 ירו', פאה פ"א ה"א, טו ע"ד; קידושין פ"א ה"ז, סא ע"ב; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, טו ב, עמ' 79-78; ויקרא רבה, לב א, עמ' תשלה; תנחומא, תולדות יד; מדרש תהילים, כא א, עמ' פט, ועוד. לכל אחת ממסורות אלו מקבילות רבות. . תופעה זו של רשימות ספרותיות חוזרת בנושאים שונים. כך גם לעיל במשנה ב: פת חיטים, שעורים וכוסמים; יין, שמן ודבש; נבלות וטרפות, שקצים ורמשים (משנה ד) ורשימות רבות אחרות. עצם התופעה מעידה על רמה ספרותית ועריכה משוכללת, וכן על תרבות של דיון, ועריכה ספרותית. עם זאת, הרשימה איננה פשוטה.

10כבר במשנה יש מחלוקת האם יש מצווה בעצם בניית הסוכה (סוכה פ"א מ"ג) 23 על בסיס הנחה זו נקבעה ברכה לשם בניית סוכה. בתוספתא נוסח הברכה מצוי בברכות פ"ו (ז) ה"ט, וראו ליברמן, זרעים, עמ' 112; בבלי, פסחים ז ע"ב; פסחים מו ע"א. אך בבבלי מנחות מב ע"א נאמר שאין ברכה על בניית סוכה, וכן נקבע להלכה, בניגוד לבבלי סוכה ופסחים לעיל. , ואפשר לפרש שכאן הכוונה לישיבה בסוכה. אשר למצוות תפילין, כפי שראינו בפירושנו לעירובין פ"י מ"א נראה שהמצווה לא זכתה להימנות עם המצוות שהמוני בית ישראל קיימו בחיי היום-יום. בדברי חכמים נשמעת נעימה של נחת רוח מסוימת מכך שהמצווה אינה נפוצה. רבי ינאי מנמק זאת בכך שתפילין צריכות גוף נקי, ואמוראי בבל מנמקים שצריך להימנע מלהפיח ומלישון בזמן שעטורים בתפילין. ייתכן שגם הזעה נחשבת לבלתי ראויה לתפילין. מכל מקום, שני התלמודים מעידים שרק בודדים הילכו בתפילין כל היום. נראה שהציבור זלזל מעט במצוות תפילין, וחכמים מוצאים לכך הצדקה בדיעבד, ואינם נאבקים נגד התופעה המתפשטת.

11מכל מקום, רק מצוות לולב הנזכרת ברשימה היא מצווה נפוצה. יתר השניים, כאמור, מתאימים פחות כפרטים ברשימה זו.

12בנדרים אסור – את המצווה עליו לקיים, ואז החפץ אכן יהא אסור עליו. כן מורים בני כת מדבר יהודה: "ואשר אמר מוצא שפתיך תשמור להקים כל שבועת אסר אשר יקום (יקים) איש על נפשו לעשות דבר מן התורה עד מחיר מות אל יפדהו. כל אשר יקים איש על נפשו לסור את התורה עד מחיר מות אל יקימהו" 24 ברית דמשק דף 16. . כלומר, אין לקיים נדר לעבור על המצוות, אפילו במחיר פיקוח נפש ("מחיר מות"), אם כי הניסוח משפטי פחות מבהלכת חז"ל. לא נאמר האם הנדר תקף, ועליו לעבור עליו, או שמא הנדר בטל מעיקרו.

13ובשבועות מותר שאין נשבעין לעבר על המצות – אין שבועה לעבור על מצוות, וממילא השבועה בטלה והחפץ מותר. הסברנו שמדובר בשבועה כפולה (אם אקיים את המצווה יהא החפץ אסור) כדי שתהא משמעות למינוח "בנדרים אסור". אבל את המינוח "בשבועה מותר" אפשר גם להסביר במקרה פשוט. אם נשבע שלא להניח תפילין, עליו להניח תפילין ופטור מעונש על הפרת השבועה, שכן השבועה אינה חלה על המצווה. אבל אם נדר שלא להניח תפילין – חייב להניח תפילין וחייב בעונש (קרבן, מלקות) על אי מילוי נדר.

14הסברנו שהוא נדר שאם לא יעשה את המצווה (או יעשה את האיסור) יימנע ממאכל פלוני, ועליו לעשות את המצווה ולהימנע מן האיסור. אבל אם נדר או נשבע לעבור עברה, או לא לקיים מצווה, בנדר עליו ללקות ולקיים את המצווה, ובשבועה מותר לו לקיים את המצווה והוא חייב לקיימה ואין זו שבועת שקר.

15בתוספתא שציטטנו בפירוש המשנה הקודמת הכלל מפותח יותר: "חומר בנדרים מבשבועות ובשבועות מבנדרין, שהנדרים נוהגין ברשות ובמצוה, מה שאין כן בשבועות. חומר בשבועות שהשבועות נוהגות בדבר שיש בו ממש ובדבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. בנדרים כיצד, אמר קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפלין שאיני נותן, אסור בנדרים ומותר בשבועות. כיצד, אמר קונם שאני ישן, שאני מדבר, שאני מהלך, אסור בשבועות ומותר בנדרים. קונם פי מדבר עמך, ידי עושה עמך, רגלי מהלכת עמך, אסור בנדרים ואסור בשבועות" (פ"א ה"ה). בתוספתא מופיעים שני כללים ואחר כך דוגמאות לכל אחד מהם. התוספתא מוסיפה את הכלל שנדר אינו חל על דבר "שאין בו ממש", כלומר שאי אפשר לקיימו בשום אופן, כמו שהסברנו במשנה הקודמת. ההלכה שבמשנה ובתוספתא מוצגת כמוסכמה הלכתית, אבל היא שנויה במחלוקת.

16למסקנה שנדר חל על איסור מתנגד המדרש: "יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה? ת"ל לאסור אסר על נפשו לאסור את המותר ולא להתיר את האסור" (ספרי במדבר, קנג, עמ' 200). המדרש אמנם מדבר על שבועה, אבל הפסוק הוא זה העוסק בנדרים. לדעת המדרש אין הבדל הלכתי בין שבועה לנדר אלא "מה הפרש בין נדרים לשבועות? בנדרים כנודר בחיי המלך ובשבועות כנשבע במלך עצמו" (שם, עמ' 199).

17הדיון בנושא ממשיך במשנה ו של פרק ג בשבועות: "נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל, פטור. לקיים את המצוה 25 כך גם ב- ר2, פל, מל, מנ, מפ, מרפ, מרג, מרב, מרל, מיל, מגק. ביתר עדי הנוסח: רק "לקיים". ולא קיים, פטור, שהיה בדין 26 "דין" בלשון חכמים הוא קל וחומר. שיהא חייב, דברי רבי יהודה בן בתירא". המשך המשנה יצוטט להלן. לפי נוסח כתב היד רבי יהודה בן בתירא הוא זה הדוחה את הקל חומר, וזו כנראה דעתו ההלכתית. סגנון זה בלתי רגיל. בדרך כלל כאשר המשנה מביאה שתי דעות היא מביאה או את שתיהן בשם אומרן או אחת אנונימית (בסתם) והאחרת בשם אומרה. אם מובאת רק דעה אחת הרי שהיא שנויה בסתם. רק לעתים רחוקות מובא שם התנא, ואזי, בדרך כלל, זו מחלוקת, והדעה השנייה מופיעה במקבילות במשנה. עם זאת, לעתים רחוקות מובאים דברי תנא ואין מי שחולק עליו, ולפי נוסח המשנה שלנו כך המקרה שלפנינו. מכל מקום, לפי הנוסח שלפנינו לא חלק אדם מעולם על כך שאין שבועה חלה על דבר מצווה.

18אבל בנוסחאות אחרות יש שני שינויים: כדברי רבי יהודה בן בתירה, ונוסף אמר רבי יהודה בן בתירא. כלומר, רבי יהודה חולק ומביא את הקל וחומר כטיעון הלכתי שאכן שבועה לקיים את המצווה חלה, אך לא שבועה לקיים איסור. בעדי הנוסח מספר וריאציות אפשריות:

191. שיהא חייב דברי רבי יהודה בן בתירה – כתב יד קופמן.

202. שיהא חייב דברי רבי יהודה בן בתירה. אמר רבי יהודה בן בתירא (מיל, מפ, מנ, מל).

213. שיהא חייב כדברי רבי יהודה בן בתירה. אמר רבי יהודה בן בתירא (וילנא).

22המשנה ממשיכה בהצעת הקל וחומר, אך לא נסבירו כאן: "מה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה, מצוה שהוא מושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה? אמרו לו לא, אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן, תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן " – בדפוסים (וילנא, דו, דפ, דל) נוסף: "שאם נשבע לבטל ולא ביטל פטור".

23בירושלמי שבועות נאמר: "כיני מתניתא חייב דברי רבי יהודה בן בתירה" (פ"ג ה"ז, לד סע"ג). בעל מהדורת ירושלים הכניס את המילה חייב לסוגריים, ונראה שלא הייתה לפניו בכתב יד ליידן. מכל מקום, זו עדות לכך שהירושלמי גרס ככתב יד קופמן, וכל יתר עדי הנוסח הטובים תיקנו לפי פרשנות הירושלמי. "כיני מתניתא" היא ספק פרשנות וספק נוסח, וכאמור, רק לפי פרשנות זו יש במשנה מחלוקת.

24ההלכה חוזרת גם בספרא (ויקרא, דיבורא דחובה, פרשה ט ה"ה-ה"ט, כג ע"ב) 27 במהדורת ויס הנוסח כאפשרות מס' 2 ברשימתנו, וכך ברוב עדי הנוסח. אבל מצוי גם הנוסח הראשון, ראו במהדורת פינקלשטיין, עמ' 257. כן גרס הראב"ד, וראו במהדורת הרב שושנה על אתר. .

25סגנון המשנה לפי כל הנוסחאות המוצעות הוא סגנון בלתי רגיל. אין זה ויכוח רגיל בין חכמים, אלא כאילו דיווח על ויכוח שכבר הוכרע מזמן. לא מצאנו לו מקבילות.

26הבבלי אף מצטט דרשה נוספת לשיטת רבי יהודה בן בתירא: "מנין שנשבעין לקיים את המצוה? שנאמר: 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך' " (ח ע"א) 28 בבבלי, מכות כב ע"א, מובאת הטענה שאין להישבע לקיים מצווה כאילו הייתה דעת הכול. .

27מבחינה משפטית, אם שבועה לקיום מצווה חלה – אין סיבה ששבועה לקיום איסור לא תחול, שהרי בשני המקרים "מושבע ועומד". דומה שהסיבה העיקרית לכך ששבועה לעשות איסור איננה תקפה היא הרצון שלא להעמיד אדם בפני התחבטות על מה לעבור, על איסור תורה או על השבועה. הנמקה כזאת איננה משפטית, אך היא מובנת.

28אפשר שגם משנה ד בפרק ג בשבועות דנה בשאלה זו של שבועה החלה על איסור. כן שנינו: "שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, חייב, רבי שמעון פוטר. אמר קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום, והוא אכל נבלות וטרפות, שקצים ורמשים, הרי אשתו אסורה". הוא נדר שאם אכל (בעבר) אשתו לא תיהנה ממנו ואכל, ועליו לקיים את נדרו. כבר בקריאה ראשונה מתעוררת השאלה האם יש חשיבות להבדל בין שבועה ונדר, בין הווה לעבר, והאם המסקנה שאשתו אסורה היא לדעת הכול או לדעת חכמים בלבד. כל השאלות תתבררנה בהמשך.

29עוד בטרם הסבר יש להציע את התוספתא בשבועות:

30"[1] שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין אסורין, פיגול ונותר וטמא; שבועה שלא אשתה, ושתה משקין אסורין, יין של ערלה ושל כלאי כרם, חייב, רבי שמעון פוטר. [2] שבועה שאוכל ואכל אוכלין אסורין, פיגול ונותר וטמא; שבועה שאשתה, ושתה משקין אסורין, יין של ערלה ושל כלאי הכרם, פטור, ורבי שמעון מחייב. [3] ומודה רבי שמעון באומר קונם אשתי נהנית לי אם אוכל ואם אשתה, ואכל אוכלין אסורין, ושתה משקין אסורין, שאשתו מותרת לו. [4] אם לא אוכל אם לא אשתה, ואכל אוכלין אסורין, ושתה משקין אסורין, שאשתו אסורה לו" (פ"ב ה"א-ה"ב, עמ' 447). בתוספתא ארבעה מקרים. הראשון זהה למשנת שבועות, בשני שבועה הפוכה (שלא אוכל ואכל), בשניים האחרונים מקרה מסובך יותר: הוא נדר שאם יעשה או לא יעשה אשתו תהיה אסורה לו, אם הוא "חייב" אז אשתו אסורה לו, ולהפך. מקרה 3 מקביל לסיפא של משנתנו, אבל הדין הפוך ומדובר בעבר ולא בעתיד כמו בתוספתא וביתר חלקי המשנה. מהניסוח "מודה..." משמע שהוא מקבל את עמדת חכמים, אך עדיין לא ברור האם הוא מקבל את עמדתם במקרים 4-3 או רק באחד מהם.

31שבועה שאוכל/לא אוכל ואכל מאכלים אסורים

32ניתן להציע הסברים שונים למחלוקת:

33א. המחלוקת היא האם נבלות הן בבחינת אוכל "ראוי". לפי חכמים כל אלו הם אוכל, והוא נחשב למי שאכל מאכלים ראויים. לדעת רבי שמעון אין הם בבחינת אוכל. אמנם מבחינה פיזית הם מזון, אבל האיסור ההלכתי מקרין כאילו על הגדרת המונח "ראויים". לפי הסבר זה חלק זה של המשנה מסביר את החלק הראשון שלה. בחלקה הראשון נאמר שאם אכל מאכלים שאינם ראויים אין זו הפרת השבועה, והרישא היא לדעתו של רבי שמעון שפוטר. אבל לדעת חכמים חייב על הפרת שבועה. בהמשך נציע הסברים נוספים לאבחנה שבין הרישא לסיפא. לפי הצעה זו שנויה משנתנו בסגנון רגיל שבו מוצע פסק הלכה ואחריו מחלוקת בסדר א, ב, א. משניות רבות מסוגננות בצורה זו 29 ראו לעיל פ"א מ"ז, ובה רשימת דוגמאות לסגנון זה. , ואנו מסבירים זאת בשילוב של שני מקורות, האחד גרס דעה אחת כמשנה סתמית והמקור האחר שנה מחלוקת בנושא. במקרה זה לא רק הבדל זה מבחין בין שני המקורות, אלא גם הבדל סגנוני. ברישא המינוח הוא "שאינן ראויין" ובסיפא רשימת דוגמאות: נבלות, טרפות וכו'. לפי הסבר זה כל הטבלה מובנת. ברישא השבועה לא הופרה (לדעת רבי שמעון) ולכן פטור מקרבן על שבועת שקר; במציעתא (שבועה שאוכל) השבועה לא קוימה (כי מה שאכל איננו "נחשב") ולכן השבועה לא קוימה, וחייב. את מקרים 4-3 יש להבין כך: הנדר הוא "קונם: אשתי נהנית לי אם אוכל (או אם אכלתי)". הכוונה היא שהוא נודר בלשון "קונם" 30 ללשון זו של נדרים ראו לעיל, פ"א מ"ב. כפי שראינו פעמים רבות מלשון הנדר קשה להסיק האם הנדר הוא חיובי (אם יעשה כך וכך אעשה כך) או שהניסוח הוא שלילי (אם לא יעשה כך אעשה כך, או: אם לא יעשה כך לא אעשה כך). ראו פירושנו לעיל פ"א מ"א. שאם יאכל אזי אשתו תיהנה ממנו, ואם לא יאכל לא תיהנה ממנו. הוא אכל נבלות, הדבר לא נחשב לאכילה והנדר לא קוים, ואף על פי כן אשתו מותרת, וזו ההודאה של רבי שמעון. מקרה 4 הוא המקרה ההפוך. הוא נדר שאם לא יאכל אשתו נהנית, והוא אכן לא אכל אוכל ראוי ואשתו צריכה הייתה להיות מותרת, אבל רבי שמעון מודה כאן לחכמים. הקושי היחיד הוא שלא ברור למה רבי שמעון מודה לחכמים. קושי זה יתורץ בהסבר הבא.

34הסבר זה מתאים לדין בן סורר ומורה. בן כזה שאכל נבלות וטרפות אין אכילתו נחשבת לאכילה מחייבת (משנה, סנהדרין פ"ח מ"ב; מדרש תנאים לדברים, כא כ, עמ' 131).

35ב. שבועה אינה חלה על איסור. נבלות וטרפות הן אוכל "ראוי" אבל שבועה אינה חלה על איסור, על מה שהוא מושבע ועומד מהר סיני 31 הסבר זה נשען על ההלכה ששבועה אינה חלה על שבועה קיימת (להלן מ"ג). . לעומת זאת הנדר חל גם על איסור, וכפי שאמרו משנתנו ומשנת שבועות פ"ג מ"ו שהבאנו לעיל.

36הסבר זה מסביר כדבעי את מקרים 2-1 כפשוטם, ואילו במקרים 4-3 דעת רבי שמעון בטלה, שהרי זה נדר ונדר חל גם על איסור, והנדר הוא כפי שהסברנו בהסבר הקודם.

37הסבר זה שונה מקודמו בעיקר בכך שההסבר הראשון רואה בהגדרת הבלתי "ראוי" הגדרה כללית, וההסבר השני רואה בכך דין מיוחד של שבועה, ויש בו תוספת הסבר משפטית. עם זאת, שני ההסברים קרובים זה לזה וניתן לאחדם.

38מעתה עלינו להסביר עוד מדוע במשנה במקרה 3 האישה אסורה (ולא כתוב האם זו דעת הכול או דעת חכמים בלבד), ובתוספתא לדעת הכול מותרת. אפשרות ראשונה היא שההבדל הוא במהות הנדר. אמנם הסגנון של הנדר במשנה ובתוספתא הוא אותו סגנון, אבל הכוונה שונה. במשנה הכוונה במילים "קונם אשתי נהנית לי" היא שאם יאכל אשתו לא תהנה ממנו, הוא אכל אוכל ראוי (לדעת חכמים) ולכן אשתו אסורה, ובתוספתא באותו סגנון הנדר הוא שאם יאכל אשתו תהא מותרת ליהנות ממנו, והוא אכל, לכן אשתו מותרת, וגם רבי שמעון מודה שזו נחשבת אכילה. הסבר שני הוא שהנדר במשנה הוא אותו נדר שבתוספתא. הוא נדר שאשתו תהיה מותרת לו אם יאכל (או אם אכל), והוא אכל אוכל שאינו ראוי. לדעת רבי שמעון אין זו נחשבת לאכילה, ולכן היא אסורה, זאת משום שגם נדר אינו חל על איסור. ואכן, במדרש מצינו גם דעה זו כפי שציטטנו לעיל.

39הסברנו את המשנה לפי התוספתא כיחידה אחת שיש בה מחלוקת מפורשת אחת במקרה 3. כאמור, גם "מחלוקת" זו ייתכן שאינה מחלוקת בהלכה אלא מחלוקת בניסוח.

40ג. חיוב שני איסורים במעשה אחד. האדם עבר על שני איסורים, האחד הוא שבועה והאחר הוא איסור אכילת נבלות. אין מחלוקת בכך שעבר על שבועה (בניגוד להסברים הקודמים), והמחלוקת היא האם חייב גם על איסור השבועה לאחר שכבר התחייב על האיסור הקודם. "פטור" של רבי שמעון איננו פטור ממש, אלא פטור מקרבן נוסף. ואכן, גם להסברים הקודמים ודאי שחייב על איסור אכילת נבלות, והשאלה היא רק על איסור שבועה. שאלה זו שנויה במחלוקת במסכת כריתות (פ"ג מ"ד-מ"ו; פ"ד מ"ב ומ"ג) 32 ראו גם פירושנו לשבת פ"ז מ"א. המקורות דנים בעיקר במי שעשה שני מעשים בהעלם אחד, ולא במי שעשה מעשה אחד שיש בו שני לאווים. אבל בכריתות פ"ג מ"ד-מ"ו המשניות דנות בעושה מעשה אחד שיש בו סדרת חטאים. . שני התלמודים מביאים את המשנה ודנים בה, וכנראה מפרשים ששני התנאים במשנתנו סבורים שחייב בשני קרבנות. מכל מקום, הסבר זה כשלעצמו (ללא צירוף מרכיבים נוספים) עשוי היה להסביר את המשנה לבדה. אבל מהתוספתא שהבאנו עולה במפורש שמי שפטר במקרה 1 חייב בשני, ולכן המחלוקת אינה תלויה בשאלה של שני חיובים על מעשה אחד.

41אבל שני התלמודים הילכו בדרך אחרת. שניהם אינם מזכירים את התוספתא, וגם לא את משנת נדרים, אף שהבבלי הכיר אותה, הסתמך עליה כמובן מאליו והזכירה במשנה הבאה לעניין אחר. הבבלי (כג ע"ב) יוצא מההנחה שלכל הדעות שבועה אינה חלה על איסור אבל המקרה שבמשנה הוא מקרה פרטי ומיוחד, ומציע סדרת הצעות כגון שבשבועה כלל דברים אסורים עם המותרים, אכל כמות קטנה וכו'. לבבלי ברור ש"נבלות וטרפות..." הן הסבר למאכלים שאינם ראויים והרישא והסיפא מדברות על מקרים אחרים, אם כי הוא גם מציע שאוכל שאינו ראוי הוא עפר וקש, כמו שאמרנו.

42הירושלמי גם הוא קושר את המחלוקת במשנה לשאלה של "כולל" ו"פורט", שאלה שלדידו שנויה במחלוקת אמוראים. "כולל" הוא מי שמנסח את השבועה באופן כללי, והיא חלה על איסורים, ו"פורט" הוא מי שנשבע במפורש לאכול איסור 33 ראו שבועות פ"ה מ"ג. בירושלמי שם, לו ע"ב, במקרה כזה חייב שבועה על כל אחת ואחת, ואין הסתייגות שלפי חכמים כשכולל דברים אסורים עם מותרים אין השבועה תקפה. . לכל הדעות אין שבועה חלה על פורט, וב"כולל" מחלוקת. חכמים מחייבים משום שמדובר ב"כולל", ורבי שמעון או שסבור שב"כולל" השבועה אינה חלה או שמדובר במקרה מיוחד שאכל כלשהו (פחות מכשיעור).

43שני התלמודים מסרבים לפרש את המשנה כמחלוקת עקרונית על נשבע לדבר איסור, אולי משום שזו המחלוקת במשנה ובאותו פרק, משנה שציטטנו והסברנו לעיל, או משום שלא האמינו שייתכן שחכמים יחלקו בנושא כל כך עקרוני.

44אנו איננו רואים כל קושי בכך שהנושא יידון פעמיים בניסוחים שונים, ולעתים במשניות שונות יש לא רק כפילויות אלא גם מסורות משתנות. לעתים מצינו תופעה זו שהתלמודים, ובעיקר התלמוד הבבלי, מעמידים מחלוקת תנאית עקרונית כאילו היא עוסקת בפרט משני כלשהו, וזאת כנראה משום שלאמוראים כבר ברור היה שהמחלוקת העקרונית הוכרעה.

45נמצאנו למדים שרבי יהודה בן בתירא של משנה ו נוקט עמדת ביניים. חכמים של משנה ד סבורים ששבועה לעשות איסור חלה, והנשבע חייב להפר את שבועתו ולהקריב קרבן. רבי שמעון ותנא קמא של משנתנו סבורים שאין להישבע על דבר מצווה, אפילו לקיימה, ורבי יהודה בן בתירה סבור שמותר להישבע לקיים מצווה, ואם הפר את השבועה חטא פעמיים, פעם בכך שלא עשה מצוות עשה ובשנית בכך שהפר שבועה.

46דעה נוספת מופיעה במשנה ח באותו פרק (ג) בשבועות: "איזו היא שבועת שוא?... אמר לעדים בואו והעידוני, 'שבועה שלא נעידך'. נשבע לבטל את המצוה: שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, זו היא שבועה שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור". משנה זו מציגה כיוון פסיקה שונה. שבועה לביטול מצווה תקפה, אלא שאין היא שבועת שקר (שבועת ביטוי) אלא שבועה ברמה נמוכה יותר של שבועת שווא. בתוספתא אחרת: "אבא יוסי בן דוסאי אומר משם רבי יוסה הגלילי נשבע שיתענה בערב שבת הרי זו שבועת שקר" (תענית פ"ב ה"ו). מימרה זו היא לפי שיטתם של חכמים ששבועה לביטול מצווה חלה לכל דבר. זאת ועוד; שבועת עדות, שאדם נשבע שלא להעיד, היא למעשה שבועה לביטול מצווה, שהרי עדות נתפסת כחובה, וכל היודע עדות "אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה א). אם כן, שבועה לביטול מצווה או לביצוע איסור תקפה לכל דבר. אמנם במסורת ישראל הוכרעה המחלוקת ברוב סעיפיה, אך במשנה משתקפת המחלוקת העקרונית, וגם ההכרעה לא הייתה אחידה כפי שראינו לגבי שבועת עדות.

47אבחנה אחרת שנויה בתוספתא: "חומר בשבועת שוא שאין בשבועת ביטוי, בשבועת ביטוי שאין בשבועת שוא, ששבועת שוא נוהגת ברשות ובמצוה וחייבין על כל אחת ואחת, מה שאין כן בשבועת ביטוי" (שבועות פ"ד ה"ה, עמ' 451). אם כן שבועת ביטוי אינה חלה על מצווה, ואינה חלה על שבועה אחרת (כרבי שמעון בשבועות פ"ג מ"ה), אבל שבועת שווא תקפה בשני המקרים (רשות ומצווה) 34 "רשות" בהקשר זה היא כנראה לא דבר שאין בו איסור אלא מצווה קלה, ראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ב; פסחים פ"ג מ"ז; פ"ו מ"ב; מועד קטן פ"ג מ"ג ועוד. עמדו על כך כבר אלון, מחקרים ב, עמ' 127-120; ליברמן, מחקרים, עמ' 202-200. .

48לסיכום, ארבע דעות לפנינו:

491. רבי שמעון (מ"ה) – שבועה לעבור על איסור אינה תקפה.

502. חכמים (מ"ה) ותנא אנונימי בתוספתא פ"ב ה"ג וה"ד; תוספתא תענית – שבועה כזאת תקפה.

513. רבי יהודה בן בתירא – שבועה על איסור אינה תקפה, אבל שבועה לקיים מצווה תקפה.

524. שבועה כזאת תקפה, אך כשבועת שווא.