משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ג:ד

2המשנה עוסקת בנדר נוסף שהוא סוג אחר של נדרי אונסין, ונברר זאת להלן בסוף פירושנו למשנה.

3נודרים להרגים – "הרג" או "חרג" הוא מונח שמי קדום למס גולגולת; בערבית: חרג' 39 חרג' כלשון מקבילה לחרם מופיעה בכתובות נבטיות, ראו ירדני, תעודות, עמ' 394. לשון "חרם" מקבילה ל"נדר". לחילוף הנוסח הרג-חרג ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 419-417. . ו לחרמים – החרמים הם גובי מסים, ולמוכסים – גם הוא מונח לגביית מסים. מבחינה הלכתית שלושת המונחים הללו זהים, בכולם מדובר בגובי המסים השנואים על האוכלוסייה האזרחית. ההבדלים ביניהם אינם עניין להלכה, אלא לסדרי השלטון.

4שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה – לפי משנתנו מותר לנדור להרגים ולמוכסים נדרי שקר, כגון שהפֵרות הם תרומה. נראה שמדובר בגביית חלק מהיבול (מס קרקע), ולפי דרכנו (להלן) מס זה גובה ה"חרג". גם החרג, שהוא פקיד השלטונות, נרתע מלהחרים תרומה שהיא קודש. נראה, אפוא, שהשלטונות הכירו, לפחות דה פקטו, בנוהגים הדתיים של נתיניהם. כידוע העניקו השלטונות פטור ממסים בשנת שביעית, וביטאו בכך הכרה בלגיטימיות של שמירת מצוות לפי ההלכה 40 ראו במבוא למסכת שביעית. . פטור זה בוטל לאחר מרד בר כוכבא. סביר שפטור כזה ניתן במסגרת ההכרה ביהדות כדת לגיטימית, מעמד שהתערער בעידן גזרות הדת ולאחריו. כך גם מספר יוספוס על פריווילגיות שהעניקו השלטונות ליהודים באפשרם להם להעביר בבטחה כספים ומתנות תרומה לבית המקדש 41 קד', יח 312, וראו המבוא למסכת שקלים. . מעבר לצדדים הפורמליים, דומה שהשלטונות הכירו ברגישות היהודית למצוות ונמנעו מלהפקיע פרי של תרומה 42 ראו אלבק, בהשלמותיו, עמ' 361. פירושנו שונה משלו בעיקר בהגדרת החרגים. .

5שהן של בית המלך – כאן מדובר במס מעובר אורח הטוען שהיבול שלו בא מאחוזה ממלכתית השייכת לקיסר 43 על אדמות מדינה השייכות לקיסר ראו הנספח למסכת דמאי. . קשה להניח שהמוכס לא ידע אילו אדמות הן אדמות המלך, אלא מדובר בסחורה שאין לה תו שיוך ברור.

6אף על פי שאינה שלהן – הנדר הוא נדר של שקר. הנודר אומר שאם הסחורה אינה של תרומה יבצע כך וכך (או זה וזה יהא אסור עליו), ואינו צריך למלא את הנדר.

7בית שמי אומרים בכל נודרים חוץ מבשבועה – מותר לנדור בכל דבר (נדר, קרבן, חרם וכו'), אך לא להישבע, ובית הלל אומרים אף בשבועה – דין שבועה כדין נדר. להלן נרחיב בכך.

8בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר – מותר לו לקבל עליו נדר במקרה כזה, אך לא ליזום את הנדר. אם הגובה אומר שיידור לו מותר לו לנדור, אך לא לקפוץ ולנדב נדר, ובית הלל אומרים [ אף ] 44 "אף" חסר ב- מ, ר1, א, נ, פ1, ת, ג1, ג2. "אף" היא מהחילופים התדירים, ראו למשל במשנה הקודמת. [ יפתח בשבועה ] – שלוש נוסחאות כאן:

9• אף יפתח לו 45 "לו" חסר ב- מ, נ, ר1, א, ד, ף10. – מותר לו ליזום את הנדר – כך בגרסת הדפוסים ובעדי נוסח רבים.

10• אף יפתח לו בנדר – ף10.

11• אף יפתח בשבועה – כתב יד קופמן. צירוף השבועה מתבקש לאור המשפט הקודם של בית הלל שמותר לו אף להישבע.

12במשנתנו נדונים, כנראה, שני נדרים, להרגים ולחרמים: להרגים האוספים מסי קרקע וגולגולת, שהפרות תרומה, ולמוכסים (חרמים) הגובים מס על סחורה, שהפרות הם מאחוזה ממלכתית. בתוספתא מבואר: "תולין לחרגין לחרמין למוכסין לתרומה ולגוי ולבית המלך" (פ"ב ה"ב). שלושה גבאי מס ושלושה נדרים, אחד לכל אחד. "גוי" הוא גוי תקיף, ורכושו מוגן מגובי המכס. דומה שהתוספתא מנסה ליצור איזון (שלושה נגד שלושה) בצורה מלאכותית, שהרי "של גוי" הוא כמו "של המלך".

13גביית המסים באימפריה הרומית

14בשלטון הרומי נהגה מערכת מסים ענפה שכללה מאות מסים שונים ומשונים על כל פעילות כלכלית ולא כלכלית ברחבי האמפריה 46 חסר לנו עדיין סיכום מלא על מערכת המיסוי הרומית. מתברר שלמרות המסגרת האימפריאלית האחידה היו הבדלים מקומיים בין הפרובינציות. לסיכום מערכת המסים במצרים ראו וולס, מיסוי. מערכת המיסוי בארץ כמעט לא נחקרה. ראו דינור, מסים; דינור, מערכת המסים. . באופן כללי התחלקו המסים לשלושה: מס גולגולת המוטל על כל אדם, מס קרקע המוטל על רכוש קרקעי בהיקף שהשלטון קבע (חלק מהיבול) ומסים שונים שהוטלו על מכירה וקנייה (מעין מס ערך מוסף הנוהג היום), על העברת סחורות, על שימוש בכבישים וגשרים ועל פעילויות אחרות. בנוסף לכך היו מעין מסים שהוטלו בצורה לא אחידה, מכסות עבודה, הפקעת בהמות לתחבורה של הצבא ופעילויות מזדמנות נוספות. בערבית חרג' הוא מס הגולגולת, ויש להניח שהרגים או חרגים הם גובי מס זה. ה"מוכס" גבה את מכסי המעבר והקנייה בתחנות המכס. מקור המילה הוא ה"מכס", והמוכס הוא העוסק במכס. ייתכן ש"חרמים" היא מילה מקבילה ל"חרגים", או שמא אלו גובי מס הקרקע. מונח אחר הנזכר בספרות חז"ל הוא ה"גבאים", ומן הסתם זהו מינוח אחר, כללי יותר, לגובי מס הגולגולת והקרקע.

15"גבאי" הוא גם שמו של גובה המסים של הקהילה היהודית. ה"גבאי" הממלכתי היה טיפוס שנוא, מפוקפק, משתף פעולה עם השלטונות ובחזקת גנב, כפי שנראה להלן, ואילו "גבאי" המס הפנימי הוא יהודי כשר לכל דבר, ואפילו ראוי לשבח על מסירותו ותרומתו לקהילה. קרוב לגבאי הצדקה הוא ה"גבאי" של בית המקדש הפועל מטעם אוצר המקדש. שני סוגים אלו של "גבאים" אינם קשורים למסי השלטון, ולא נעסוק בהם במסגרת זו. בלשון העם התערבבו, מן הסתם, המונחים השונים (הרג, חרם, גבאי, מוכס וכיוצא באלו), אך עדיין ניתן לעמוד על ההבדל בין המונחים השונים. להדגמת המינוח נביא מקורות מספר שאין בהם בירור מלא של המונחים השונים.

16"ולא ילבש כלאים אפילו על גבי עשרה אפילו לגנוב את המכס" (משנה, כלאים פ"ט מ"ב). המכס מוטל, אפוא, על בגדים, והמשנה מתייחסת בחיוב לגניבת המכס, אך אינה מתירה לעבור לשם כך על הלכות כלאיים. מהמשנה ברור שאין משלמים מכס על בגדים שאדם לובש, אלא רק על מסחר. כמו כן: "ומכלי 47 הוא מיכל. גדול שעשאו לגבות בו את המכס, רבי מאיר מטמא וחכמים מטהרין" (תוס', כלים בבא מציעא פ"א ה"א, עמ' 578). אין ספק שיש לגרוס כאן "לגנוב" את המכס 48 כפי שגרס הר"ש משנץ. , כלומר מדובר בהתקנת מיכל סתר (דופן כפול) להברחה, והמכס נגבה מסחורות העוברות ממקום למקום.

17בתפקיד דומה מופיע המכס במדרש ידוע: "דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו – לא תקנו אלא לצורך עצמן; תקנו שווקין – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס" (בבלי, שבת לג ע"ב). גם כאן את המכס גובים מהעוברים על הגשרים 49 המדרש עצמו בעייתי עד מאוד. במקבילות הארץ-ישראליות חסר חלק זה של הוויכוח בין החכמים, אבל מרכיבים אלו של הציוויליזציה הרומית מופיעים במקבילות: "אמר להם הקב"ה: כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים – ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא, מלחמות – אני עשיתי, שנאמר..." (בבלי, עבודה זרה ב ע"ב; תנחומא בובר, שופטים ט, עמ' טז). גם אם ספק רב אם הוויכוח בין חכמי דור אושא התנהל כמסופר בתלמוד, הרי שהוא משקף נכונה את עולמם של חכמים, את יחסם לציוויליזציה הרומית ואת תפקידו של המכס. . כך גם מופיע המכס בהקשר של היריד, שחובות התשלום לשלטונות מכונים בו "מכס" (ירו', עבודה זרה פ"א ה"ד, לט ע"ג).

18כמו כן: "נטלו מוכסין את חמורו ונתנו לו חמור אחר..." (בבא קמא פ"י מ"ב). גם כאן המוכסים עוסקים בגביית מסי סחורה, ובמקרה זה מחרימים חמור טוב ונותנים חמור אחר, זול יותר. מה שלקחו המוכסים נלקח, והשאלה היא האם מותר לקבל מהם רכוש הנחשב בעיני ההלכה כגזול. מבחינת השלטון זו כמובן הפקעה חוקית לכל דבר (איור 20).

19המוכס הוא הגובה את המכס, על כן המשנה מדגישה שאין להשתמש בכספים שנאספו על ידי גבאי השלטונות: "אין פורטין לא מתיבת המוכסין ולא מכיס של גבאין" (משנה, בבא קמא פ"י מ"א; תוס', פ"י הכ"ב). למוכס יש "תיבה" משום שהוא אוסף מס מסחורות עוברות בעין, ואילו לגבאי יש "כיס" שבו הוא אוסף כסף מזומן. שניהם נחשבים לגזלנים והממון שבידם גזלה, כפי שנברר להלן. גם בירושלמי למשנתנו מודגש שכל ההיתר לנדור נדר שקרי הוא "להרגים בהרגה לחרמים בשעת החרם" (לח ע"א). להרג ולחרם יש עונה של איסוף המס, אבל למוכס אין עונה והוא גובה בכל מקום שיש לו תחנה ובכל מועד שנערכות בו עסקאות.

20המשנה במסכת שבת (פ"ח מ"ב) מדברת על "קשר מוכסין", והוא הקבלה על תשלום המכס, קבלה שעובר האורח נותן בתחנות הגבייה השונות. גם כאן המכס הוא תחנת איסוף לעוברים ושבים. פפירוס ידין 43, שהוא שטר משפטי ארוך, הוא למעשה קבלה על מכירה ואישור לה. השטר עצמו מכונה שם קתרא – "קשר". במדרש נזכר קשר בהוראת "מכתב אישור שפלוני הוא נציג המלך" (דברים רבתי, ואתחנן, עמ' 70). נמצא שקשר המוכסים הוא קבלה או שטר, ונקרא כן על שום שנהגו לקשרו בקשר הדוק 50 ראו ידין ואחרים, תעודות, עמ' 379-373; ירדני, תעודות, עמ' 105. בשתי תעודות נזכר הקשר (שם, עמ' 115, 118). (איור 21). בהקשר לגביית המכס נזכר גם בית המכס, הוא תחנת האיסוף בצמתים, על גשרים, בנמלים ועל צירי תנועה: "משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא! אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים, ולא יבריחו עצמן מן המכס" (בבלי, סוכה ל ע"א). בתוספתא מדובר על אדם העומד "בין המוכסין": "היה עומד בין המוכסין ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא, נאמן, עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא, אין נאמן" (בבא בתרא פ"ז ה"ג). במקום זה גובים מכס על עבדים העוברים בדרך, ולכן אם בעל הבית מכריז שפלוני הוא בנו ייתכן שהצהיר כן כדי לגנוב את המכס, אבל אם הצהיר שהוא עבדו, ושילם את המכס, אינו יכול לחזור בו ולהצהיר שהוא בנו. במקבילה בתלמוד הבבלי (בבא בתרא קכז ע"ב) במקום "בין המוכסין" הנוסח הוא "בית המכס".

21ממשל בר כוכבא חיקה והמשיך את הממשל הרומי. שטר זה הוא קבלה על 39 דינרים ששולמו כדמי חכירה על ידי החוכר אלעזר בן שמואל לפקיד החכירה חורון בר ישמעאל. זו עדות למנהל תקין, כולל קבלות מסודרות. המילה לקבלה היא "קתרא", קשר, ואלו הם קשרי המוכסין הנזכרים במשנת שבת (פ"ח מ"ב).

22המוכסים בתחנות האיסוף נזכרים במקורות רבים נוספים, ונסתפק כאן בתיאור המלבב כיצד מגיע אברהם אבינו לבית המכס ועמו תיבה שבה מוחבאת שרה אמנו. המוכסים גובים ממנו מכס בהתאם לסחורה שבידו. "כיון שהגיעו לפולי 51 "פילי" הוא שער ביוונית. מצרים, אמרו לו המוכסין: מה אתה טוען בתבה? אמר להם פולין, אמרו לו אינו אלא פלפלין [שמחירם גבוה בהרבה], תן לנו מכס של פלפלין. אמר להן אני אתן. אמרו לו אינו כן, אלא התיבה הזו מלאה זהובים. אמר להן אני אתן לכם מכס של זהובים. כיון שראו שכל מה שאומרים הוא מקבל עליו, אמרו אילולי שיש בידו דבר מעולה, לא היינו עולים לו לכך והוא מקבל. באותה שעה אמרו לו, אין אתה זז מכאן, עד שתפתח את התבה" (תנחומא בובר, לך לך ח, עמ'

2366-65; תנחומא, לך לך ה, ומקבילות). זו משמעות המוכסין והמכס במקורות רבים נוספים (תנחומא בובר, תרומה א, עמ' מה).

24לעתים המוכס והחרג נזכרים כאחד. כך, למשל, אין לתת מטבע פסול: "לא ימכרנה לא לתגר, ולא לחרג 52 לדיון בנוסח ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה לנדרים, עמ' 419. , ולא לחרס (חרם) מפני שמרמא בה את אחרים. אבל נוקבה ותולה בצואר בנו" (תוס', בבא מציעא פ"ג הי"ט). דומה שכאן המשלם מתחייב לתת לחרג ולחרם מטבע, אולי כמס גולגולת, ואין זה מקרה שלא נזכר המוכס אשר לו משלמים בחפץ (איור 23).

25הגבאי, לעומת כל זאת, אוסף מסים רגילים. כך, למשל, מופיע המונח "גבאי טמיון", הגבאי של אוצר המלך הגובה מס סדיר מהכפרים (מסי גולגולת וקרקע): "למדינה שהיתה חייבת ליפס של מלך, ושלח המלך גבאי טמיון לגבותה. מה עשו בני המדינה תלו אותו, והכו אותו, וגבו אותה..." 53 אסתר רבה, פתיחתא יא; תנחומא, שמיני ט, ומקבילות נוספות, והשוו סיפור הפוך בקהלת רבה, ט א. .

26אבל בהלכה אחרת החרמים נזכרים עם המוכסים: "השוכר את החמור וטענו דברים האסורין נטלום ממנו חרמין או מוכסין" (תוס', בבא מציעא פ"ז הי"ב). בעדות זו גם החרם, כמו המוכס, גובה מכס מסוחר עובר אורח, ובמקרה זה הוא גובה יותר מכיוון שזו סחורה יקרה. המדובר במקרה שהמוכס החרים את החמור עצמו לצורך התשלום. כמו כן במדרש תהילים: "לאדם שהיה מהלך בדרך וסחורתו בידו, הגיע להורגים נתן להם מה שנתן, הגיע לחרמים נתן להם מה שנתן, כיון שהגיע לשערי מדינה אמרו לו הזהר שאפרכוס במדינה אם אינך מוכס לו כל סחורתך אינך יוצא בידך כלום" (קיח יח, עמ' 243). כאן גם החרג וגם החרם גובים סחורה מעובר אורח, ולפחות החרג ודאי שגבה רק מס קרקע, כפי שמעיד עליו שמו. נמצאנו למדים שאין במקורות הקפדה על הניסוח, ובעיני העם כל גובי המס חד הם.

27חכמים לא הכירו בשלטון הרומי, וממילא כל גביית מס היא גזל. מעבר לכך, חכמים התנגדו התנגדות פוליטית-דתית לשלטון, על כן הם הטיפו בגלוי לעקיפת חוקי המס. לא כן באשר לתשלומים המוטלים על הציבור. כאן עריקה של בודדים עלולה הייתה לגרום להטלת תוספת מס על השאר. סיפור מאלף המשקף את המתח שבין הרצון שלא לשתף פעולה עם גביית המסים לבין החשש שמא התחמקותו של היחיד מתשלום המס תיפול על כתפי הציבור יש בסיפור הבא: "חנוותא דכיתנאי הוה לון צומות, והוה תמן חד מיתקרי בר חובץ, ולא סלק. אמרי מה אנן אכלין יומא דין? אמר חד חובצין, אמר ייתי בר חביץ. אמר רבי יוחנן זה אמר לשון הרע בהצנע" (ירו', פאה פ"א ה"א, טז ע"א) – על אגודת הפשתנים הוטלו מסים 54 המס הוטל על הגילדה, היא האגודה המקצועית, והנהלת האגודה אמורה הייתה לחלק את המס בין חבריה. במקרה זה המדובר במעין אספה בנוכחות השלטונות שבה מחולק עול המסים, או שמא היו באגודה בעלי מלאכה לא יהודים ואלו ניהלו את האגודה. , והיה שם אחד שנקרא "בר חובץ" (בן החבצן), ולא בא (לאספה). אמרו (זה לזה) מה אנו אוכלים היום, אמר אחד "חביצין", אמר (הגובה הנכרי) יעלה בר חביץ (כלומר הרגיש בהיעדרו). בעלי המלאכה נמנעים מלהלשין בגלוי על חברם, אך עושים זאת בעקיפין כדי שלא יפסידו מהיעדרו.

28משנתנו מניחה בפשטות שגביית המס היא גזל, וגנבת המס היא בבחינת אזרחות טובה. משנת כלאים שציטטנו לעיל אוסרת ללבוש כלאיים כדי לגנוב מהמכס. גם היא אינה רואה פסול בגנבת המכס, אבל בניגוד למשנתנו אין היא מתירה לסטות לשם כך מההלכה הצרופה. בכמה מהמקורות שציטטנו עולה ההתנגדות לגביית המכס, ו"ההיתר", או אפילו ההמלצה, לגנוב ממנו. התוספתא הזכירה כלי שנעשה לגנוב את המכס ללא הסתייגות מעצם הכנת כלי כזה, וכל הדיון הוא האם הוא נחשב לכלי לעניין טהרה. כך גם מסופר על האדם המרמה את הגובים ומצהיר שעבדו הוא בעצם בנו, וההלכה מבינה את הצורך בשקר זה (תוס', בבא בתרא פ"ז ה"ג). בהלכה אחרת הותר להעביר ספרי תורה בצורה לא מכובדת כדי לגנוב את המכס (שמחות פי"ג ה"ב, עמ' 201). במקרה זה אמנם ייתכן שה"מכס" אינו מס המעבר אלא הגבלות על החזקת ספרי קודש (בימי גזרות הדת), ואם כן אין לצרף מקור זה לענייננו. כן מופיעים סיפורי רמאות דומים ללא הסתייגות מהמעשה 55 כגון ירו', שבת פ"ו ה"ט, ח ע"ד; פסיקתא דרב כהנא, שובה יד, עמ' 371; תנחומא בובר, תרומה א, עמ' מה, ועוד. . זאת בצד המקורות הרבים המציגים את הגבאי והמוכס כאדם פסול ועבריין. נסכם מגמה זו בדרשה שבירושלמי: "לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמין ולמוכסין" (לח ע"א). הדרשה שהיא בשיטת בית הלל בולטת בנימה הבוטה שאין בה כל הסתייגות ופקפוק. היא גם בולטת בכך שהדרשן אינו מנסה להיאחז בפסוק או להיתלות בו. באותה מידה ובאותה "טכניקה דרשנית" ניתן היה לדרוש "אבל נשבע את לשקר לאשתך ולבעל חובך". הפשטות שבהיתר מדגימה עד כמה עזה הייתה התנגדותם של חז"ל למכס.

29כן קובעת התוספתא בפשטות: "הנשבע בפני גוים, ובפני ליסטין, ובפני מוכסין פטור, שנאמר 'תחטא' אם לא יגיד, יהא חוטא אם לא יגיד ואל יהא חוטא כשיגיד" (תוס', שבועות פ"ב הי"ד, עמ' 448). הברייתא היא בשיטת בית הלל שמותר להישבע. אבל הברייתא מרחיקת לכת מעבר למשנה. המשנה מתירה שבועה למוכס, ואילו הברייתא מונה גם ליסטים, ואפילו סתם גויים. הדרשה מפולפלת. שבועת שקר היא רק במקרה שהשתיקה היא חטא, ובמקרה כזה הנתינה לגוי נתפסת כחטא; זו החרפה של העמדה האנטי-ממלכתית. כל שיתוף פעולה עם השלטונות נחשב לחטא, ולכן מותר גם לחמוק ממנו במחיר שבועת שווא.

30אבל יש במקורות גם נימה אחרת. כן נאמר במסכת שמחות: "הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר. מאימתי מתחילין להן למנות משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב. כל הגונב הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את המכס הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות. כיוצא בו הגונב את החרם הרי זה שופך דמים, ולא כשופך דמים בלבד, אלא כעובד עבודה זרה ומגלה עריות ומחלל שבתות" (שמחות פ"ב ה"ט, עמ' 107-106). אם כן, גנבת מכס וחרם היא כגנבה. ברם, אין מדובר שם על גנבה רגילה אלא על גנבה של גופה של צלוב (הרוג מלכות), מעשה שיש בו עבריינות והתגרות בשלטון. גונב המכס הוא כשופך דמים, לא מבחינה מוסרית אלא מבחינה פוליטית, שכן המעשה מסוכן ואינו מצדיק סכנת נפשות.

31התלמוד הבבלי מביא ברייתא המוסבת על משנת כלאים שכבר ציטטנו המתירה להבריח מכס של בגדים: "לא ילבש אדם כלאים אפילו על גבי עשרה בגדים להבריח בו את המכס, מתניתין דלא כרבי עקיבא; דתניא: אסור להבריח את המכס, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא: מותר להבריח את המכס" (בבא קמא קיג ע"א). אין ספק שמימרה זו, המיוחסת לתנא קמא, היא מהעדויות החריגות המסתייגות מהברחת המכס, אם כי לא נאמר שם מה סיבת ההסתייגות. כפי שנראה להלן יש לראות במימרה זו מדיניות בבלית בלבד. רבי שמעון בר יוחאי היה מתנגד תקיף של שלטון רומי, והעמדה המיוחסת לו מופיעה כבר אצל רבו, שהיה גם הוא מתומכי המרד ברומאים.

32שני התלמודים נתנו דעתם על ההיתר הנראה כה קיצוני להישבע לשקר. הירושלמי מצמצם מעט את ההיתר ומסביר שהוא חל רק על נכרים ולא על "בעלי זרוע" יהודיים. אלו סופם ליפול, והעושק שלהם אינו מצדיק שבועת שקר. כך גם הם קובעים שמותר לשקר רק "לדבר של סכנה" ולא ל"דבר של יישוב" (לח ע"א). שתי ההגדרות אינן ברורות. בכל מצב מדובר על הפקעת ממון בלבד, ו"הסכנה" אינה אפוא סכנת נפשות אלא הפקעת ממון קשה.

33דינא דמלכותא דינא

34הבבלי מהלך בדרך שונה. הבבלי מקשה ממימרתו של שמואל "דינא דמלכותא דינא" (כח ע"א), ואם כן המוכס פועל כנדרש ומדוע מותר לשקר לו? לכאורה הקושיה היא על אמורא החולק על המשנה, אבל הבבלי מעמיד זאת כאילו הקושיה היא על המשנה, ואכן זו השאלה המרכזית, מדוע המשנה מתירה לשקר. הבבלי מתרץ שמדובר במוכס הגובה מעבר לנדרש, או במוכס אחר הגובה לעצמו. ההבדל בין התלמודים אינו מקרי. בארץ ישראל התמודדו חכמים עם השלטון הרומי. השלטון הרומי נתפס כשלטון של עוולה שאין לו בסיס חוקי, ממילא נציגי השלטון הם גזלנים בלבד. יתר על כן, יש כמעט מצווה דתית להתנגד לשלטון, והיחס לחוק, לשלטון ולנציגיו עוין במופגן. לעומת זאת מחוץ לארץ ישראל הייתה המערכת שונה. השלטון היה טוב או מרושע, אבל לציבור היהודי אין תביעה לשלטון על הממלכה. השלטונות בחוץ לארץ נתבעים לנהוג ביושר, אך השלטון בארץ ישראל מותקף לא בגין מעשיו אלא בגין עצם היותו בלתי חוקי. על כן בבבל נקבע הכלל שדין המלכות תקף ויש חובה (אולי אפילו חובה דתית) להישמע לו, אבל בארץ ההתנגדות לשלטון היא הנורמה ההלכתית.

35כאמור, הבבלי הוא זה המביא מימרות האוסרות לרמות את המוכס ולהבריח ממנו נכסים; תלייתן של מימרות אלו בתנאים כרבי שמעון בן יוחאי אינה הופכת את המימרות לארץ-ישראליות. אדרבה, עושה רושם שזהו ניסיון לתלות את המימרות הללו, המשקפות את המצב בבבל, באוטוריטה ארץ-ישראלית, ובחכם הידוע בהתנגדותו לשלטון ובעוינותו לגויים בכלל. ברוח זו יש להבין מימרות רבות נוספות בגנות השלטון הרומי ומעשיו.

36הסברנו את הדברים בפשטות, על רִקעם ההיסטורי. בספרות הראשונים יש התחבטות קשה בנושא. הראשונים ניצבו בין מימרה אמוראית ובין משניות מפורשות המדברות בגנות השלטון. מעבר לכך, הבעיה לא הייתה רק פרשנית. הם נדרשו לענות על שאלה אקטואלית ולבחור בין שיתוף פעולה עם שלטונות זמנם לבין התנגדות להם. השלטון הנכרי ציפה לתשובה ברורה המביעה לפחות כפיפות, שיתוף פעולה וצייתנות. היהודים נחשדו, בתוקף היותם גורם זר, בחוסר נאמנות, וצריכים היו לנקות עצמם מאשמה זו. על רקע זה מובן הצורך להתמודד עם ביטויי העוינות שבספרות חז"ל לשלטון הרומי. מעט ראשונים נקטו בדרך האבחנה ההיסטורית המוצעת כאן, רובם בחרו בדרכי תירוץ אחרות, ולא נרחיב בכך כאן 56 ראו בהרחבה שילה, דינא דמלכותא. .

37בית שמי אומרים במה שהוא מדירו – אם הגובה אומר לו דור לי "בזה וזה" יסכים לכך, אך לא ייזום נדרים נוספים, ובית הילל אומרים אף במה שאינו מדירו – מותר לו ליזום הרחבת הנדר.

38כיצד – מה הדוגמה לכלל הקודם? אמרו לו – גובי המכס, אמור קונם אשתי נהנת לי ואמר קונם אשתי ובניי נהנים לי – הנודר יזם הרחבת הנדר, בית שמי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין – מה שנתבע לנדור ונָדַר אינו תקף, אך ההמשך הוא נֶדֶר רגיל שחייבים לקיימו. עמדתם של בית שמאי מושפעת מדעתם שניתן להתיר מקצת הנדר ("נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו"), ועל כן גם כאן הנדר בטל בחלקו וקיים בחלקו. בית שמאי מהלכים בשיטתם שמותר להתיר חלק מהנדר (לעיל מ"ב).

39בית הלל אומרים אלו ואלו מותרין – בית הלל אמרו שמותר לו לפתוח בנדר, וממילא מותר לו גם להרחיב נדר שאותו תבעו המוכסים. בית שמאי אומרים שמותר לו רק להגיב ולא ליזום, לא לפתוח בנדר ולא להרחיבו 57 בית שמאי לשיטתם שנדר שבטל חלקו לא בטל כולו, ראו לעיל מ"ב, ובית הלל סבורים שאין כאן כלל נדר שבטל חלקו. כאמור שם, פרשנות זו למשנה איננה הפרשנות היחידה האפשרית. . בית הלל אומרים גם שאי אפשר לבטל חלק מהנדר, אבל במקרה זה אין הם נזקקים לאבחנה זו, שכן כל הנדר בטל מעיקרו 58 ראו לעיל מ"ב, להלן פ"ט מ"ו ופי"א מ"ו. .

40המשנה הקודמת (מ"ב) הזכירה נדרי אונסין, ונראה שנדר להרגין ומוכסים הוא הדוגמה לנדר אונסין. במשנה ג מוסבר המונח "נדרי אונסין" בדרך שונה. שם נדר אונס הוא נדר רגיל שנאנס ואינו יכול לבצעו. נדר חרמין הוא נדר שנאנס לנדור כדי למנוע מה שבעיני חז"ל נתפס כעוול גדול יותר. זו הסיבה לכך שמשנתנו הובאה בפרק, ואין סיבה להניח שבעל המשנה שלנו חולק על המשנה הקודמת.