משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ג:ה

2המשנה פותחת בנושא חדש המתקשר לסוף הפרק הקודם. שם נדון דינו של הנודר ב"קרבן", ומשנתנו ממשיכה בפרטי דינים של הנודר בסוג זה של נדר. להלן נראה הצעה שלפיה גם משנה זו עוסקת בגובי מכס; להערכתנו אין להעמיד את משנתנו במקרה זה, אבל ייתכן שהרקע הרֵאלי למשנה הוא מקרה של שודדים הבאים לקצוץ במטע, ובכך המשנה קרובה למשנה הקודמת שעסקה ב"שודדים" מ"טעם השלטון". מכל מקום, הקִרבה מסבירה את סדר הפרקים והמשניות.

3הרי נטיעות האלו קרבן – או שאסר על עצמו את הנטיעות כמו קרבן או שהקדישן להקדש. כפי שהערנו לעיל אין במשנה הקפדה לברר מה גדרו המשפטי של כל אחד מהנדרים, וספק אם סברו התנאים שהגדרה כזאת משמעותית 59 ראו לעיל פירושנו לפ"א מ"א, ובמבוא למסכת. .

4אם אינן נקצצות – יש בספרות חז"ל הסתייגות מקציצת נטיעות, אך דומה שאין לכך קשר למשנתנו. אצלנו הדוגמה מקרית, הנודר מתחייב לקצוץ את הנטיעות והמשנה אינה דנה בשאלה אם טוב עשה ואם לאו. יש מפרשים את המשנה כהמשך למשנה הקודמת: האדם ראה גובי מכס הבאים לגבות נטיעות ונדר שאם הנטיעות לא תיקצצנה הן תוקדשנה. היתרון של הצעה זו הוא שבכך נפתרת שאלת הקשר בין המשניות. ברם, מבחינה מעשית דוגמה זו קשה. גובי מכס אינם מתעתדים לקצוץ נטיעות אלא רק לגבות מהן מכס. יתר על כן, אם בכך יציל אותן מהמכס הרי שזו ההלכה שבמשנה הקודמת ואין במשנה צורך, מה עוד שהדין בה שונה והנדר תקף בניגוד למשנה הקודמת. עם זאת, ייתכן שאכן מדובר גם במקרה שבו עומדים שודדים לקצוץ נטיעות והבעל מתחייב שתיפולנה לקרבן אם לא תיקצצנה, ואין זה נדר אונסין כיוון שאינו מנסה לשכנע את השודדים לוותר על זממם אלא פונה לעזרת ה' בלבד. מכל מקום, גם הסבר זה יסביר את הקשר של משנתנו למשנה הקודמת. כך מסביר הירושלמי את המשנה ומבהיר: "ראה קציעות 60 "קצועות" הם קוצצי אילנות, על משקל בעלי מקצוע, ו"קציעות" הן שיבוש מעתיק. המלך ממשמשין ובאין..." (לח ע"א). אם כן, הנדר הוא פנייה לשמים האמורה להקדים את פעולתם של גיסות השלטון הבאים להרוס ולאבד את הנטיעות, כלומר הם קוצצים עצים כדי לספק לצבא או לשלטונות עצים להסקה או לבנייה. דבר זה רגיל היה בעת מערכות מצור ומסעות מלחמה. בתנאים של שלום הקפידו השלטונות שלא לקצוץ עצים מניבים, שהרי בכך נפגעת גביית המסים הפוטנציאלית. אזכור ה"קציעות" הוא אפוא זיכרון מתקופת המרידות נגד הרומאים. כך, למשל, מספר יוספוס שהרומאים קצצו את העצים במרחק יום מירושלים כדי לבנות את מערכת המצור סביבות העיר 61 מלח', ה 523. .

5וטלת – ביתר עדי הנוסח "טלית", זו קרבן אם אינה נשרפת – הנודר התחייב לתת את הטלית לשמים אם לא תישרף באירוע המתחולל, ויש להן פידיון – כך גם ב-ד. ביתר עדי הנוסח: "יש להן פידיון" (פדיון). האות וי"ו אינה וי"ו החיבור אלא באה להדגשה, והדבר תדיר בכתב יד קופמן. הווה אומר, יש פדיון לנטיעות או לטלית. אלבק מפרש שאין הוא חייב לקצוץ נטיעות, אבל רשאי הוא לפדותן בכסף. כלומר, אין כאן נדר של איסור הנאה אלא הקדש. "הרי עלי" הוא נוסח שיש לו משמעות כפולה: הוא מופיע כהתחייבות לנדר, כמו לעיל, "הרי עלי כחרם" (לעיל פ"ב ה"ד) ומקורות נוספים 62 פ"ג מ"ב; פ"ה מ"ד; נזיר פ"א מ"א, ועוד. , אך זה גם הנוסח הרגיל להקדש: "הרי עלי עצים" (שקלים פ"ו מ"ו) ועשרות מקורות נוספים 63 כגון משנה, נזיר פ"ב מ"ו; מנחות פ"ה מ"ח-מ"ט; פ"ז מ"ה-מ"ו ועשרות מקורות נוספים. .

6הרי נטיעות [ האילו ] 64 בכתב היד נכתב "הרי" ונמחק, ו"האילו" נוסף בידי המעתיק הראשון בגיליון. קרבן עד שיקצצו וטלת זו קרבן עד שתישרף אין להם פידיון – הבעל חייב לתת נטיעות אלו לקרבן, כלומר להביאן בעין למקדש. "הרי עלי" נתפס כהתחייבות כספית, שהרי אין הנטיעות עולות למזבח כמות שהן.

7בתוספתא מובא צדה השני של אותה הלכה. אם הנטיעות נקצצו – יצאו לחולין. ההתחייבות הייתה שהן תהיינה לקרבן אם לא תיקצצנה, ואם נקצצו אינן קרבן. בירושלמי יש מחלוקת מה הדין אם פדה את הנטיעות למרות האיסור. אגב דיון זה, וכדי לתרץ את רבי יוחנן האומר שאם פדה את הנטיעות הן פדויות, מפרש הירושלמי שהמשפט במשנה "אין להם פדיון" הוא אם הנטיעות נקצצו. הסבר זה רחוק מהפשט, והוא בניגוד לתוספתא. פשוט יותר לפרש את משנתנו כמות שפירשנו, ורבי יוחנן חולק על המשנה, כפי שהוא מתיר לעצמו לנהוג מפעם לפעם. בבבלי נאמר: "נקצצו פודן פעם אחת ודיו" (כח ע"ב), נמצאנו למדים שהבבלי חולק על התוספתא ועל מסקנת הירושלמי 65 שתי מחלוקות הן, האחת מה קרה אם פדה אותן אף על פי ש"אין להם פדיון", והאחרת מה דין הנטיעות אם נקצצו. כפשוטן אלו שתי מחלוקות, אבל בין הראשונים היו שקישרו ביניהן. ראו ליברמן, על אתר, עמ' 420, ודברי הר"ן לדף כט ע"א. . השאלה מה דין הנטיעות שנקצצו והטלית שנשרפה אינה נדונה במשנה. אמנם ניתן לתאר מצב של נדר ששאלה זו תעלה בו, אך לא במקרים המנויים במשנה. אם הטלית נשרפה הרי שאין טעם לברר האם ניתן לפדותה, הרי היא שרופה, והעצים שנקצצו נלקחו בידי השלטונות, שהרי לשם כך קצצו את העצים. מבחינה משפטית טהורה עדיין יש לברר את ההלכה, אך לא בכך עוסקת המשנה.

8בראשית המשנה הצגנו את שאלת הקשר בין משנתנו לבין המשניות הקודמות. ייתכן שהקשר מבוסס על חוליה אחרת. המשנה הקודמת קבעה שסתם נדרים פירושם להקל (לעיל פ"ב מ"ד). כפי שאמרנו אחד הפירושים הוא שאם יש לנדר שני פירושים יש לבחור את הפירוש המקל. משנתנו באה להדגים את הכלל. המשפט "הרי עלי" עשוי להתפרש כנדר או כהקדשה, ואנו מקבלים את הפירוש הקל שזו הקדשה ועל כן ניתן לפדות את ההקדשה. זהו "פירושם להקל". שאלה דומה נשאלת במשנה הבאה. הסבר זה מפרש, אפוא, את הקשר של המשניות הבאות ויוצר חטיבה מוגדרת ואחידה מראשית הפרק ועד לסופו.

9במשנה יש גם רמז לשאלה של נדר על תנאי, ולא נרחיב בכך.