משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ד:ד

2המודר הנייה מחבירו – כמקודם, גם כאן תישאל השאלה האם הנדר הוא הדדי או שרק אחד נדר מחברו, ואנו נפרש בדרכנו שהנדר הדדי.

3ונכנס לבקרו עומד אבל לא יושב – מותר לבקר ביקור חולים, ולפי דרכנו מותר משום שזה שירות ולא ממון בעין, ומשום שזו מצווה. אבל המבקר אסור לו ליהנות אפילו משירות, לכן אסור לו לשבת אצל החולה שכן בכך הוא נהנה. לפי פשוטם של דברים בעמידה אין הנאה, ובישיבה יש. ברם, שני התלמודים הילכו בדרך משפטית יותר. מבחינה פורמלית בשני המקרים יש הנאה, אם כי מעטה יותר, על כן פירש הירושלמי שבישיבה יש חשש שמא ישהה (לח ע"ג), והבבלי מתלבט אף הוא בכך ובסוף מגיע לפתרון דומה (לט ע"ט). כאמור, מהמשך המשנה העוסק בטבילה באמבטיה ברור שהמשנה מבדילה בין הנאה קלה, המותרת, לבין הנאה מוחשית, האסורה. הבחנה כזאת אולי אינה חדה מבחינה משפטית, אך גלויה לעין.

4החידוש במשנה הוא ההיתר לבקר חולה, היתר שיש בו סוג מסוים של הנאה, שהמבקר מהנה את המודר ממנו. הירושלמי בסוגיה אחרת מוסיף פן אחר להסבר: "שנייה היא תמן מפני דרכי שלום" (פ"א ה"א, לו ע"ג). להערכתנו זה ניסוח אחר למונח "מצווה". הבבלי "מנצל" הזדמנות זו לדיון ארוך בחשיבותה של מצוות ביקור חולים במסגרת דיני צדקה, ואכן ההבנה בדבר חשיבות המצווה היא הבסיס להלכה הפרטנית שלפנינו.

5בכל הרשימה שבמשנה מדובר במצוות, אך ההיתר אינו קשור רק למצווה אלא ל"דרכי שלום". בנימוק זה מנמקת התוספתא את הדין שמותר לכוהן להקריב בשביל המודר ממנו הנאה (לעיל מ"ג). "דרכי שלום" הוא עיקרון מטה-הלכתי שמטרתו לקיים את חיי הקהילה ללא מריבות. השיקול של דרכי שלום מופיע בסדרת הלכות אחרות, כגון "ואין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום" (משנה, שקלים פ"א מ"ג). במשנת גיטין מצוי ריכוז של הלכות בנושאים שונים שכולן משום דרכי שלום: "ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל מפני דרכי שלום. מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום 42 השוו: "בית שמניחין בו עירוב אין צריך להפריש ככר, מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום" (תוס', עירובין פ"ה הי"א; ירו', פ"ז ה"ט, כד ע"ג). המינוח מופיע באותה משמעות גם במדרש התובע מאדם לצרף לסעודת זבח הפסח את שכנו: "רבי שמעון אומר אף פסח דורות שכינו קרוב לביתו, וכל כך לא דברה תורה אלא מפני דרכי שלום, שלא יהא אדם מניח אהבו, ושכניו, מכיריו, ומיודעיו, ואחד מבני עירו, והולך ועושה פסח אצל אחרים. שנאמר 'טוב שכן קרוב מאח רחוק' " (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פי"ב ד, עמ' 10). . בור (איור 36) שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון מפני דרכי שלום. מצודות חיה ועופות ודגים יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום 43 השוו תוס', חולין פ"י הי"ג, עמ' 512. , רבי יוסי אומר גזל גמור. מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור. עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, רבי יוסי אומר גזל גמור. אין ממחין ביד עניי גוים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום" (משנה, גיטין פ"ה מ"ח). ובאותה רוח: "עיר שיש בה ישראל וגוים הפרנסין גובין מישראל ומגוים, מפני דרכי שלום. מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום" (תוס', גיטין פ"ג הי"ג), וכן: "מספידין וקוברין מיתי גוים, מפני דרכי שלום. מנחמין אבילי גוים, מפני דרכי שלום" (שם הי"ד); "שואלין בשלום הגוים באידיהן מפני דרכי שלום" (תוס', עבודה זרה פ"א ה"ג, עמ' 60), ובירושלמי: "תני עיר שיש בה גוים וישראל: הגביים גובין משל ישראל ומשלגוים, ומפרנסין עניי ישראל ועניי גוים, ומבקרין חולי ישראל וחולי גוים, וקוברין מיתי ישראל ומיתי גוים, ומנחמין אבילי ישראל ואבילי גוים, ומכניסין כלי גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום. גירדאי שאלון לרבי אימי, יום משתה שלגוים מהו? סבר מישרי לון מן הכא (סבר להתיר להם מפני [הנימוק]) מפני דרכי שלום. אמר לון רבי בא והתני רבי חייא יום משתה שלגוים אסור? אמר רבי אימי אילולי רבי בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהן..." (דמאי פ"ד ה"ו, כד ע"א). דרכי שלום בין נכרים ליהודים היוו גם בסיס להיתר לשאול בשלומם בשנת שביעית, למרות האיסור לחזק ידי עוברי עבֵרה (משנה, שביעית פ"ד מ"ג; פ"ה מ"ט). בפירושנו למשניות אלו ראינו כי ניתן לפרש את המשנה כמתייחסת רק לגויים או גם לישראל.

6משמעות שונה במקצת לדרכי שלום יש בהלכה אחרת: "היו שם עניים שאינן ראויין ללקט, אם יכול בעל הבית למחות בידן ממחה, ואם לאו מניחן מפני דרכי שלום" (תוס', פאה פ"ג ה"א). כאן דרכי שלום אינם רעות הדדית אלא החשש ממהומה ומריבה. זאת בניגוד להלכות הקודמות שעיקרן רעות לשמה.

7דרכי שלום הם, אפוא, שיקול מרכזי בהלכה. שלום עם שכן יהודי ועם שכן נכרי. עם זאת, בדרך כלל ההיתר מוגבל למדי. אין בו כדי להתיר עבֵרה ישירה, אלא רק השתתפות כזאת או אחרת במעשיו של העבריין, שותפות שהיקפה השתנה הרבה במהלך הדורות (לעיל פ"ד מ"ג). הירושלמי מבטא זאת במפורש שמפני דרכי שלום הוא שיקול להתיר אכילת פֵרות של עם הארץ האומר שפרותיו מעושרים, אבל לא פרות טבל ממש 44 ירו', דמאי פ"ד ה"ב, כד ע"א, וראו פירושנו למשנה שם (מ"ב). .

8הירושלמי והתוספתא מצרפים, אפוא, את הנימוק של דרכי שלום לצדדי ההיתר שבמשניות שלנו. כל דבר שהוא שירות ולא הנאת ממון, לצורכי מצווה ומשום דרכי שלום – מותר. עם זאת, "דרכי שלום" אינו מופיע כנימוק להתיר את נדר ההנאה של שכנים, או להתיר כליל נדר של בעל מאשתו (ועל אשתו). עצמתו של נימוק זה מוגבלת, והוא אינו נימוק לביטול נדר הנאה בין שכנים, אבל הוא מצטרף לטיעונים אחרים שאותם העלינו לעיל.

9ומרפהו רפאות נפש אבל לא רפאות ממון – עם זאת אסור למבקר המודר הנאה לספק לחברו "רפואת ממון", כלומר לשלם ישירות לרופא, או לתרופות ומזון, אבל מותר לו לחזק את נפשו.

10ורוחץ עימו – עם מודר ההנאה. המשנה כבר עוסקת בעניין חדש: אין מדובר בחולה דווקא, אלא בבריא, ולא בצורכי מצווה אלא בשאלה אחרת של הנאה מוחשית לעומת הנאה מופשטת.

11באנבטי – תחילה נכתב "אנטבטי" ותוקן לאנבטי; הכוונה לאמבטיה בבית המרחץ. בבתי המרחץ הותקנו ברֵכות לרחצה ציבורית, וברכות קטנות שהן מעין אמבטיות פרטיות או זוגיות (איורים 37 אמבטיות בבית המרחץ בבית שאן, תמונה 3).

12גדולה אבל לא בקטנה – המים באמבטיה חמים ביותר, אבל אם נכנסים לשם בני אדם הם מתקררים. באמבטיה גדולה אין האחד נהנה מהורדת החום שגורם האחר, שכן באמבטיה גדולה, וכן בבית המרחץ עצמו, טובלים רבים והשפעתו של היחיד אינה מורגשת. אבל באמבטיה קטנה, זוגית או לשלושה אנשים, ניכרת השפעתו של הטובל על חום המים, והשותפים האחרים נהנים ממנו הנאה מוחשית. זאת ועוד. עם כניסתו של שותף לאמבטיה עולה מפלס פני המים, וכל היתר נהנים מכך. באמבטיה קטנה העלייה ניכרת, ובגדולה היא שולית 45 שני ההסברים בירושלמי, לח ע"ד. . העיקרון הוא שההנאה צריכה להיות מוחשית.

13וישן עימו במיטה – בימי קדם היה מחסור במיטות, ולעתים הותקנו מיטות רחבות שעליהן שכבו אנשים מספר. במיטה המשותפת נעשה שימוש תכוף בעת הסעודה. הסועדים הסיבו על המיטה, ובדרך כלל התאימה זו להסבה של שלושה אנשים. ישיבה יחדיו יוצרת רגשות אחווה ושיתוף פעולה. ברם מההמשך משמע שמדובר בעיקר בשכיבה ולא בישיבה, והיסב משותף נדון רק בהמשך.

14רבי יהודה אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מהניהו – בחורף קר, ושינה משותפת מאפשרת חימום הדדי ויש בכך הנאה אסורה. אבל בקיץ אין הנאה בשינה בצפיפות, אדרבה, הדבר מהווה מטרד ולכן מותר.

15ומיסב עימו על המיטה ואוכל עימו על השולחן – מותר להם לאכול בצוותא. המשנה אינה חוששת לא מרגשי הרעות ואף לא מעזרה הדדית. זאת ועוד; המזון היה מונח על השולחן לפני מיטת ההסבה. לעתים היה לכל אחד שולחן משלו, ולעתים נהנו הסועדים משולחן משותף. במקרה כזה כל מה שהאחד מותיר יכולים האחרים לאכול, וממילא נוצרת תלות הדדית. לכך לא חששו חכמים, שכן אין כאן הנאה מוחשית, אבל לא מן התמחוי – התמחוי הוא כלי הגשה גדול. הוא מופיע ככלי המכיל מאכלים רבים שאינם מתערבבים, הווה אומר שהיה זה כלי שטוח ובתוכו כמה קעריות או שקערוריות שבכל אחת מהן ניתן היה להניח תבשיל אחר 46 משנה, שבת פ"ג מ"ח ועוד, וראו בראנד, כלי חרס, עמ' תקלט-תקמג, ובעיקר עמ' תקמא. (איור 38). כלי כזה הוא אידֵאלי לבירור קטניות (משנה, ביצה פ"א מ"ח). ניתן להניח בו ערמת גרעינים, לברור אותם ולהניח את מה שבורר בקערית שנייה, ואת הפסולת בקערית שלישית. ה"תמחוי" מופיע גם במשמעות משנית ככלי שאוספים ומגישים בו אוכל לעניים, זאת משום שבתמחוי ניתן היה להכיל כמה מאכלים שונים. מאוחר עוד יותר הפך התמחוי לכינוי למוסד החברתי המספק אוכל לעניים (משנה, פסחים פ"י מ"א). בפירושנו לפאה (פ"ח מ"ז) הרחבנו בכך. הגשת אוכל בתמחוי במקרה זה היא הגשה של אוכל בכלי גדול לכל העניים (או השותפים בסעודה?), לפיכך מה שאחד מותיר חברו יכול לאכול, ובכך ויתור של האחד על מנתו הוא בבחינת הנאה משותפת ומוחשית של השני.

16אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר – מהמשנה משתמע שהמנהג היה להעביר את התמחוי ובו המאכלים השונים בין הסועדים, וכל אחד נטל בידו מה שנטל. לאחר מכן הועבר התמחוי פעם נוספת ובו השאריות. בשלב זה כבר יכולים מודרי ההנאה לאכול מאותו תמחוי. יש בו רק מה שכולם הותירו, ואין בכך הנאה הדדית מוחשית. "תמחוי חוזר" מוסבר בירושלמי: "תמן אמרין פיסגתא רבנין דהכא אמרין תמחוי שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר" (לח ע"ד). ההסבר המקומי ("רבנן דהכא") הוא תמחוי שיש בו כדי לחזור, ומי שמותיר אינו עושה בכך טובה, ואין דרך בני אדם לסיים את כל מה שבתמחוי. ההסבר השני, בשמם של חכמי התלמוד הבבלי 47 רבנן דתמן הם חכמי בבל או חכמי בית מדרש אחר (בקיסריה, לוד או ארץ אחרת). , עמום יותר, ואולי הכוונה לסוג כלי מחולק שכל אחד מהכלים הקטנים שבו מכיל אותו מזון, וכל אחד מקבל קערית משלו. כך אין האחד מותיר דבר לחברו 48 בראנד, כלי חרס, עמ' תקסב. . בבבלי מופיע פירוש הקרוב להסבר של החכמים המקומיים ("רבנן דהכא"), "החוזר לבעל הבית" (מא ע"ב), כלומר יש בו הרבה מזון והעודף אמור לחזור לבעל הבית.

17בהקשר של התמחוי החוזר הירושלמי מזכיר את "הכוס החוזר" ושני פירושים לו, או כוס עם משקה מתוק שיש ממנו הרבה, או יין טוב (קונדיטון) ששוב אין שותים ממנו אלא מעט.

18ברור שעצם הישיבה המשותפת היא בעייתית, וכמעט לא ייתכן ששכנים להסבה לא ייהנו זה מזה. ניכר שחכמים ביקשו לחפש דרך לחיים משותפים ולא לעמוד על קוצו של יו"ד הלכתי.

19לא יאכל עימו מן האיבוס שלפני הפועלים – האבוס נזכר רבות במקורות, אך תמיד הוא כלי או מתקן בנוי להאכלת בהמה 49 משנה, שבת פ"ב מ"ג; כלים פ"ב מ"ד; תוס', בבא מציעא פ"ח ה"כ, וכמוהם עשרות מקורות. . במקורות ארץ ישראל משמע שהמתקן ניצב בתוך הבית ויש לו קירות. על כן נקבע שקירות אלו אינם מטמאים בנגעים, ואם הבית טמא בגלל נגע אין הטומאה כוללת את האבוס 50 משנה, נגעים פי"ב מ"ד; תוס', פ"ו ה"ה, עמ' 625; ספרא, מצורע, פרשה ו הי"א. . אבל הבבלי מזכיר גם אפשרות שהאבוס יהיה גם כלי: "מחלוקת באיבוס של קרקע, אבל באיבוס של כלי..." (שבת קמ ע"ב), וגם אפשרות שהאבוס עומד ברשות ברבים (עירובין כ ע"ב; כא ע"ב). מכל מקום, לאבוס צורת מלבן כפי שעולה ממקור אחד: "בעל הבית שעשה מלבן להיות נותנו ממיטה למיטה ומאבוס לאבוס טהור" (תוס', כלים בבא מציעא, פ"ה ה"ט, עמ' 584) (איור 39).

20כל המקורות הללו אינם מסבירים כיצד זה אוכל אדם מהאבוס, ומדוע נשנה דין זה בנפרד מסתם סעודה. הפתרון מצוי בהלכה אחרת. המשנה מספרת שרבן גמליאל היה מאכיל את פועליו דמאי (דמאי פ"ג מ"א). זאת לפי הכלל שמאכילים את העניים דמאי, וכאמור התוספתא מוסיפה ש"צריך להודיע" (שם, פ"ג הט"ו). תוספת זו מעידה שהפועלים צריכים היו להפריש מעשרות, אלא שלפחות חלק מהם היו עמי ארצות, ומן הסתם לא נהגו כהלכה. לכאורה אין למעשהו של רבן גמליאל הצדקה מהמשנה. רבן גמליאל אינו מתואר כמי שנותן לעניים צדקה 51 בית שמאי ובית הלל נחלקו האם מותר לתת צדקה בלתי מעושרת. ראו משנה, דמאי פ"א מ"ג ופירושנו לה. אלא כמי שנותן להם מזון לסעודה בשכרם, ולכאורה צריך היה לחול עליו הכלל ש"אין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" (מעושר – בבלי, פסחים ט ע"א; נידה טו ע"ב). יתר על כן, במשנה אחרת נקבע שאם אין הפועל מאמין לבעל הבית עליו להפריש מעשר, אם כי אולי בצורה מקלה 52 משנה, דמאי פ"ו מ"ג, וראו פירושו של ליברמן לתוס', פ"ד הט"ו. , מכאן שבעל הבית אמור להפריש מעשרות. קשה להניח שבעל בית כזה, שהפועל אינו מאמינו, מדקדק היה במצוות יותר מרבן גמליאל. הירושלמי (דמאי פ"ג ה"א, כג ע"א) שואל את השאלה השנייה ועונה ששם מדובר במאכילו "מן האבוס" וכאן במאכילו "מן המנוים". יש לקבל את גרסת הרש"ס "מן התנוים", כלומר מן התנאים, ושני תשלומים שונים הם. הפועלים עבדו אצל בעל הבית וקיבלו בשכרם סעודה כחלק מתנאי העבודה. על סעודה זו אנו שומעים גם ממקורות אחרים 53 משנה, בבא מציעא פ"ז מ"א. לר"ש היה קשה לקבל את הצגתו של רבן גמליאל כמי שחסך מהתשלום על חשבון המעשר, והוסיף שהוא נתן להם יותר מכפי שהתחייב, אלא שאִפשר להם שלא לשלם את המעשרות. , וזהו גם "מן האבוס" הנזכר, ואז מוטלת חובת המעשרות על בעל הבית. במקרה שבמשנת דמאי המזון שעליו מדובר אינו סעודה זו אלא השכר עצמו. בגלל תנאי המשק הוסכם שהשכר יהיה במזון. כאן בעל הבית אינו צריך להפריש מעשר מהשכר. אמנם הפועלים חייבים בכך, אך זו צריכה להיות החלטה שלהם. אילו היה רבן גמליאל מפריש מעשרות היה בכך למעשה הורדה משכרם, על כן אין בעל הבית חייב (רשאי) לקיים את המצווה על חשבון העניים-פועלים. כמו כן לא חייבו את רבן גמליאל להפריש את המעשר מכספו ("לספוג" את הפרשת המעשרות), שהרי זאת העלאה סמויה של השכר, וממה נפשך, בעל הבית אינו חייב להעלות את השכר, ואם היה מעלה את השכר היו הפועלים עמי הארץ מעדיפים לקבל את המעשר לעצמם.

21מתוך הצירוף של הירושלמי שם ומשנתנו עולה האפשרות הפרשנית שהאבוס הפך לכינוי לסעודה הניתנת לפועלים שבה הניחו לפניהם כמות מזון מוגדרת שנועדה להספיק לכל הפועלים, ומה שמותיר האחד אוכל חברו.

22לא יעשה עמו באומן – האומן הוא השורה שאותה עודרים או קוטפים. שני פועלים עובדים באותה שורה, אחד מכל צד, וצריכים לסיים את השורה. אם האחד מזדרז הוא מקל בכך על חברו, ולהפך, על כן הם כאילו שותפים המהנים זה את זה.

23דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו – אם השורה ארוכה, הרי שהרווח אינו מוחשי. בכל המקרים האחרונים אין מדובר במצווה אלא במעשה חול, בהנאה שאינה הנאה כספית ישירה, והכלל הוא שהנאה מוחשית נאסרה והנאה ערטילאית מותרת, אף על פי שמבחינה משפטית אין הבדל בין ההנאות השונות.

24המשנה משקפת שותפות טבעית בין שכנים. הם מוזמנים לסעודות משותפות ועובדים יחדיו אצל בעל הבית; הם אפילו מקיימים יחסי שכנות וביקורי חולים. על כן מובנת תמיהת הבבלי מדוע אין הם מוותרים האחד על הנדר של חברו (לעיל בפירושנו למ"א). המשנה אף מתעלמת מאפשרות של התרת הנדר משום שרוצה לשנות את דיני ההנאה ההדדית. בפועל קיימים היו פתרונות הלכתיים נוספים למצב מביך זה של נדר הדדי. השאלה מדוע אין האפשרות של התרת הנדר נזכרת נידונה במבוא.