משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ד:ח

2היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל – הרקע להלכה זו הוא שיירת החמרים או הגמלים. עסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת דמאי. שיירת החמרים הייתה הדרך הרגילה לשיווק סחורות בכפר הגלילי, ומן הסתם גם בכל הארץ. החמרים יצאו ביום ראשון מבתיהם שבעיר הגדולה ושוטטו במשך כל השבוע בין הכפרים. לקראת שבת חזרו לעיר המוצא. בבואם אל הכפרים הביאו עמהם סחורות הנחוצות בכפר, וקנו את עודפי הייצור החקלאי. החמרים היו מאורגנים באופן רופף. כל אחד מהם היה עצמאי, אך הם נדדו יחדיו ובאופן טבעי נוצרו ביניהם יחסי ידידות ומתיחות תחרותית כאחד. על המתיחות והתחרות איננו שומעים אלא במשנה שלנו, אך היא מתבקשת מעצם העובדה שכולם מתחרים על אותם לקוחות ואותן סחורות. הידידות באה לידי ביטוי באחת ההלכות: "החמרים שנכנסו לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חבירי ישן, שלי אינו מתוקן ושל חברי מתוקן, אינן נאמנין. רבי יהודה אומר נאמנין" (משנה, דמאי פ"ד מ"ז). החמרים אינם נאמנים להעיד זה על זה משום שיש ביניהם מערכת קשרים הדדית.

3במקרה שבמשנתנו מהלכים השניים בדרך. היחסים הבסיסיים מתוחים, והנדר (ההדדי) של הנאה הוא אות לכך. עם זאת, כאשר אין לאחד מהם מה לאכול מתבקשת עזרה הדדית, ולא יעלה על הדעת שזו לא תוגש.

4נותן לאחר משם מתנה – למשתתף אחר בשיירה. משפט זה מצביע על כך שאין מדובר בשניים שנפגשו במקרה, אלא בקבוצה, ולפיכך פירשנו את המשנה בשיירת חמרים.

5והלה מותר בה – זו הערמה מותרת.

6אם אין עימהם אחר – בשיירה רק שני משתתפים, או שאין זו שיירה אלא מפגש מקרי, מניח על הסלע או על הגדר ואומר הריהן מובקרין לכל מי שיחפוץ – בפועל אין כאן אלא אדם נוסף ולכן אין סיכוי שמההפקר ייהנו אחרים, והלה נוטל ואוכל רבי יוסה אוסר – רבי יוסי רואה בכך טובת הנאה ישירה. ייתכן שרבי יוסי חולק על כל המקרים שבמשניות האחרונות 66 ראו עוד פירושנו לפי"א מ"ג שבה חלק מעדי הנוסח מוסיפים את ההפקר. אלא שבה מדובר בהפקר אמִתי, הפתוח לכול, ואילו אצלנו ההפקר הוא פורמלי בלבד, שכן בפועל רק השניים נמצאים במקום. . הירושלמי (לח ע"ד) הבין שרבי יוסי חולק רק על הדין האחרון, ותולה את המחלוקת בגישה להפקר. לפי הסבר אחד "קדם נדרו להפקרו", כלומר בזמן שנדר היה המזון שלו והנדר חל עליו, ומה שנאסר לרגע נאסר לעולם. הסבר אחר הוא שהפקר אינו מהווה חיסול מלא של הבעלות, אולי משום שבמצב של הפקר עדיין נשמרת הזיקה בין החפץ לבעלים המקורי ורק הַקניה לאחר מהווה חיסול הבעלות. כך, למשל, הבעל המקורי עדיין נחשב לאחראי על הנזקים שהחפץ יגרום. מכל מקום, לפי התלמוד רבי יוסי חולק רק על דין זה של הפקר ולא על מרכיב ההערמה. בתלמוד הבבלי מובאת לכך סדרת הסברים. הסבר אחד הוא שהפקר כמתנה (מג ע"א), או שהפקר אינו חיסול בעלות משום שהמפקיר רשאי לחזור בו, ורבה מוסיף "מפני הרמאין" שמפקירים וחוזרים בהם (מג ע"ב). עם זאת, התלמוד גם מציע לקשור את דברי רבי יוסי למשנה להלן (פ"ה מ"ו) ששם יש חשש מהערמה מעין זאת. לפי הסבר זה רבי יוסי חולק על כל המקרים שבמשניות האחרונות. המשנה להלן קרובה למשנה ז (והרישא של משנה ח) שבה המדיר נותן את רכושו לאחר, והיא מציגה את הפתרון של נתינה לאחר ומסתייגת ממנו, משמע שלפי הסבר זה רבי יוסי חולק על כל הפתרון של ההערמה. למחלוקת זו נחזור להלן (פ"ה מ"ו).

7בכל המשניות האחרונות הוצע הפתרון של הערמה. אנו הדגשנו שפתרון זה מוצע במקרים של צורך חברתי חזק. שמירה על הנדר יש בה לעתים סכנה של שבירת המרקם החברתי והפרה בוטה של כללי ההתנהגות המוסכמים. משנה ז ומשנה ט מדגישות ש"אין לו מה יאכל", ומשנה ח מדברת על מקרים שבהם עזרה הדדית נחשבת לדרכה של שכנות. פירוש זה מאפשר להכיל באותה מערכת הלכתית את המשניות הללו המתירות הערמה, את משנה ו האוסרת ממכר הדדי ואת המשנה בפרק ג (מי"א) המתירה מסחר הדדי רק אם יש בו הפסד. אבל חלק מהמפרשים מסבירים ש"אין לו מה יאכל" הוא רק משום שדיבר הכתוב בהווה, שאם יש לו, אין צורך בעזרה הדדית כלל. כך פירש רע"ב במפורש, והרמב"ם בפשטות במשנה ו כאן ובמשנה ו בפרק הבא. הרמב"ם אף מטשטש את גורם ההערמה ורואה בכך צמצום מודע של הנדר להנאה ישירה. הנאה עקיפה אינה נחשבת לאיסור, והצענו פירוש זה גם למשנה א בפרק זה.

8אין ספק שהירושלמי הבין שיש כאן הערמה, על כן הוא מביא שלושה סיפורים דומים של הערמות על דיני שבת (לח ע"ד). אמירה לגוי אסורה בשבת, אבל מותר לרמוז לגוי על טובת הנאה עתידית. גם ההערמה בדיני שבת מותרת במקרה של צורך גדול, צורך שאולי אף מהווה שיקול להתיר אמירה מפורשת לגוי. הפרת נדר במקרה של מצוקה תידון גם בפרק ח (מ"ז). שם מדובר בצורך של הנודר, ואין כל אזכור לפתרון של הערמה אלא להפך, ביטול ישיר של הנדר, אף ללא צורך בהפרת חכם. מבחינה פורמלית אין כאן סתירה, אך למעשה הסתירה קיימת. נמצאנו למדים שבספרות חז"ל שלל עמדות, החל מהתנגדות להערמה (והנדר תקף), הערמה וביטול הנדר.