משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ה:א

2השותפים שנדרו הנייה זה מזה – בפרק הקודם עסקה המשנה במודר הנאה מחברו. פירשנו שהנדר הוא הדדי, ועסקנו בכך בהרחבה בפירושנו למשניות שם. לכאורה רק פרקנו עוסק בנדר הדדי, ולפיכך צריך לפרש שהפרק הקודם עסק בנדר של אחד מהם. ראינו כי לעתים אימצו התלמודים פירוש זה. ברם, להערכתנו ההבחנה "נדרו הנאה זה מזה" באה בשל ההלכה האחרונה במשנה שבה יש הבחנה בין זה שנדר ובין השני שהנדר חל עליו אף שהוא פסיבי. אבל ההלכות שבמשנה הן גם כאשר רק אחד נדר והדיר את חברו.

3אסורין ליכנס לחצר – החצר היא רכוש משותף. ההלכה צמחה מתוך המציאות של חצר משותפת שיש בה דיירים רבים. כל אחד בעל בית עצמאי בביתו, וכולם שותפים בחצר (איור 27 לעיל). חצר השותפים היא הרקע להלכות רבות, כגון האם רשאים חלק מהדיירים לכפות על חבריהם חלוקת חצר משותפת (בבא בתרא פ"א מ"א), או לכפות האחד על חברו בניית שער ודלת לחצר (שם משנה ה), ושאלות דומות. דיירי החצר המשותפת מכונים "השותפים" כמו במשנתנו, והשותפות היא רק בבעלות על החלקים המשותפים בחצר 1 וכן בבבא בתרא פ"א מ"א; פ"ג מ"ג. המונח "חצר השותפים" חוזר במקורות רבים כגון משנה, בבא בתרא פ"ג מ"ז; תוס', בבא קמא פ"א ה"א והט"ו; בבא מציעא פי"א הט"ו; בבא בתרא פ"א ה"ד, ועוד. . עם זאת, המונח "השותפין" חל גם על שותפים אחרים, בין אם אלו האחים השותפים בכל רכושם ובין אם הם שותפים בבהמה מסוימת או בחפץ אחד.

4החצר נתפסת כרכוש משותף ולא כרכוש פרטי. אמנם ייתכן שבעתיד תתבצע חלוקה של הרכוש בין השותפים, אבל בשלב זה אין לפרט רשות מוגדרת בחלק כלשהו בחצר. השותפים גם אינם נתפסים כישות משפטית עצמאית, זאת בניגוד ל"עולי בבל" שיידונו להלן במשנה ד.

5רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו [ וזה נכנס לתוך שלו ] – המוקף נשמט בטעות, בשל הדומות, ונוסף מעל השורות. לדעת רבי אליעזר בן יעקב החצר היא למעשה רכוש פרטי. כל אחד מהם נכנס לתוך חלק השייך לו. אמנם כרגע גם לשני זכויות כניסה זהות, אך לכל אחד בעלות שלמה ובלתי מופרעת. דומה שמה שמנחה את רבי אליעזר בן יעקב אינו תפיסה שונה של מהות השיתוף או של הבעלות החלקית, אלא אותה מגמה שאפיינה את המשניות הקודמות לאפשר חיים משותפים למרות הנדרים. הרי בתנאים אלו נוצרה מציאות בלתי אפשרית שבה יכול האחד למנוע מהאחר להתגורר בביתו ולהשתמש בחצרו. מגמה זו מובנת לאור פירושנו שרשאי אדם לאסור על זולתו ליהנות מרכושו. כך יכול אדם להפוך את חיי יריבו-שכנו לגיהינום, כמעט ללא מאמץ. אבל התלמודים, בדרכם, מעמידים את המחלוקת רק על הצד המשפטי הטהור. לדעת חכמים בכל טפח וטפח הם שותפים, ולדעת רבי אליעזר בן יעקב רואים את החצר כאילו כבר חולקה ולכל אחד רכוש פרטי, אף שאיננו יודעים היכן מצוי רכושו של מי.

6שניהן אסורין מלהעמיד ריחיים ותנור ומלגדל תרנגלין – המשנה מניחה שהשותפים רשאים להעמיד בחצר המשותפת מתקני שירות. הנחה זו אינה פשוטה כפי שנראה להלן, אך משנתנו מתעלמת משאלה זו ועוסקת רק בחיים בתנאים של נדר הנאה הדדי. הנודרים אסורים להציב בחצר מתקנים משום שיש בכך הנאה הדדית. כפשוטו אפשר לפרש את המשפט שהוא נאמר לשיטת חכמים בלבד, אבל רבי אליעזר בן יעקב יחלוק ולדעתו מותר יהא להציב בחצר רחיים או תנור. אבל הירושלמי (לט ע"א) פירש שהמשפט נאמר לשיטת רבי אליעזר בן יעקב, שגם הוא מודה בכך, אבל לחכמים המשפט מיותר, שהרי אסור לו אפילו להיכנס לחצר. לשיטתנו משפט "מיותר" במשנה אינו מעורר כל תמיהה, וממילא פשוט יותר לפרש את המשנה לשיטת חכמים בלבד.

7בתוספתא נאמר: "כשם ששניהן אסורין לדור בחצר כך שניהן אסורין לדור במבוי. כשם ששניהן אסורין לגדל תרנגולין כך שניהן אסורין לגדל בהמה דקה" (פ"ב ה"ט). התוספתא מחליפה את "ליכנס" של המשנה ב"לדור", ושניהם ניסוחים שונים לאותה הלכה 2 ואולי התוספתא נוקטת עמדת ביניים בין רבי אליעזר בן יעקב שמתיר למודר להיכנס לחצר ובין חכמים האוסרים, וקובעת שמותר למודר להיכנס אך לא לדור שם. . היא מוסיפה שהאיסור חל גם על המבוי המשותף. המבוא הוא הרחוב שממנו מסתעפות החצרות. המבוא נחשב גם הוא לרכושם של השותפים, וכל בעלי חצר הם שותף אחד במבוא. על כן בא המינוח "מבוי השותפין" כמו "חצר השותפין" (תוס', בבא בתרא פ"ב הט"ו). בספרות חז"ל שני מונחים: "מבוי מפולש" הפתוח משני צדדיו ו"מבוי שאינו מפולש" הפתוח רק מצד אחד (ראו המבוא למסכת עירובין) (איורים 41, 42).

8התוספתא מוסיפה איסור גידול בהמה דקה כאיסור לגידול תרנגולים. מהתוספתא משמע שאיסור הגידול הוא כאיסור לדור או להיכנס לחצר ולמבוי, כלומר שהלכה זו היא רק לשיטת חכמים, כמות שפירשנו ובניגוד לירושלמי.

9בית המגורים היה למעשה חדר צר מידות שבו ישנו בני הבית ואכלו. כל העבודות נעשו בחצר, על כן היו מתקני הבישול בחצר. הרחיים שימשו לטחינת גרעיני הקמח, ובמקורות רבים עולה שהם מצויים בחצר. המשנה הקרובה למשנתנו היא משנת בבא בתרא: "אלו דברים שיש להם חזקה, ואלו דברים שאין להם חזקה. היה מעמיד בהמה בחצר, תנור, וכירים, ורחים, ומגדל תרנגולין, ונותן זבלו בחצר – אינה חזקה. אבל עשה מחיצה לבהמתו גבוה עשרה טפחים, וכן לתנור, וכן לכירים, וכן לרחים, הכניס תרנגולין לתוך הבית, ועשה מקום לזבלו עמוק שלשה או גבוה שלשה – הרי זו חזקה" (פ"ג מ"ה).

10המדובר בחצר משותפת, וההנחה היא שהשותפים מתירים זה לזה להציב בה מתקנים שונים. הצבת המתקנים אינה מהווה חזקה להוכחת בעלות על אותה פינה. אבל אין זה מקובל שהשותפים יתקינו מחיצה בחצר, ואם עשה אחד מהם כך, במשך שנים רבות, הרי שמן הסתם קנה זכות זו וזו ראיה של חזקה לטענתו. מכל מקום, השותפים מוותרים זה לזה ומתירים זה לזה להציב מתקנים אלו. הירושלמי (לט ע"א) מדגיש שיש זכות בידי השותפים שלא לוותר זה לזה, אבל בנוהג שבעולם שהם עושים כן. ואכן, בחפירות ארכאולוגיות נתגלו תמיד מתקני הטחינה והבישול בחצר. אמנם המשנה מעלה גם אפשרות שרחיים יוצבו בבית (בבא בתרא פ"ד מ"ג), אך בדרך כלל הם ניצבו בחצר (איור 43). כמו כן: "השוכר בית מחבירו ממחה בידו על מקום התנור, ואין ממחה בידו על מקום הכירה. שכר הימנו חצר, אין ממחה בידו לא על מקום התנור ולא על מקום הכירה, אלא מעמיד את התנור במקום הראוי לה ואת הכירה במקום הראוי לה" (תוס', בבא מציעא פ"ח כ"ט). המשכיר חדר רשאי לתבוע שלא להציב בו תנור, או להציבו במקום ספציפי שלא יזיק, משום שהצבת תנור בחדר אינה זכות מוקנית ומובנת. זאת בניגוד להצבת הכיריים שרגיל להציבם בחדר (בית), ובניגוד לחצר ששם רגילים להציב גם תנור. הצבת המתקנים הללו בחצר הם הרקע לבישול הנעשה לעין כול ולעזרה ההדדית בבישול, תיאור שעליו עמדנו לעיל (פ"ד מ"א).

11גם התרנגולים גדלו בחצר, שם ניצב הלול הקטן, אך ברוב הזמן הם שוטטו (הידסו) בחצר. גם כאן היה זה מעין הסכם סמוי בין דיירי החצר, על כן שני הצדדים אסור להם ליהנות זה מזה ושניהם מנועים מלהשתמש בשטח המשותף לגידול תרנגולים. בשאלת גידול התרנגולים בחצר עסקנו במסכת שבת פכ"ד מ"ג.

12היה אחד מהם מודר מחבירו הנייה – אחד מבני החצר נדר שלא ייהנה מדייר אחר, אך לא נדר שהשני לא ייהנה ממנו.

13לא ייכנס לחצר – כדעת חכמים לעיל, שכן החצר היא רכוש פרטי שטרם חולק.

14רבי אליעזר בן יעקב אומר יכול הוא לומר לו בתוך שלי אני נכנס ואיני נכנס בתוך שלך – רבי אליעזר בן יעקב לשיטתו שחצר השותפים אינה רכוש פרטי השייך לכל השותפים אלא רכוש פרטי של כל שותף לחוד, אף שטרם חולקה. כאמור, להערכתנו הסבר זה הוא רק חלק מהנימוקים לשיטת רבי אליעזר בן יעקב, והמרכיב המשלים הוא מרכיב הצורך הרֵאלי של חיי השכנות.

15כופין את הנודר שימכור את חלקו – בכתב יד מינכן ובכמה ראשונים "הנדור" 3 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 582. ; זהו משקל "בעלי מקצוע", כלומר הרגיל לנדור. בתוספתא נאמר: "היה אחד מהן ראוי להדיר אחרים..." (פ"ב ה"ט), ואין "ראוי" אלא רגיל. הווה אומר, חכמים או החברה נוקטים בסנקציה נגד אדם הרגיל להדיר את שותפיו ולהטרידם בכך. לפנינו התערבות חריגה של החברה במערכת הנדרים. מי שרגיל להציק בנדרים נוקטים נגדו סנקציה חברתית קשה. גם כאן אין המשנה מעלה את האפשרות שהנודר יתיר את נדרו. לא ברור מי הם הכופים. האם בית הדין העירוני, החכם, השכנים? מכל מקום, החברה מתערבת לריסון נדרים.

16כמו כן, לא ברור על איזה מקרה חל משפט זה. כפשוטו הוא חל על כל המשנה, אם כי בנדר הדדי קשה יותר לאפיין מיהו זה שהתחיל בנדר והוא הזכאי לתואר המפוקפק "הנדור". כפשוטה ההלכה שכופים היא לשיטת חכמים, הרי לרבי אליעזר בן יעקב הנדר אינו מהווה הפרעה של ממש לאורח החיים, אבל הירושלמי הבין שלכאורה המשפט הוא המשך לדברי רבי אליעזר בן יעקב. לבסוף מתרץ הירושלמי שהמשפט חל על המשנה הבאה. תירוץ זה אינו מובהר, שהרי גם במשנה הבאה מחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים. ייתכן שהירושלמי לא גרס את דברי רבי אליעזר בהמשך המשנה הבאה, או שהתכוון שהוא חל על דברי חכמים שם. מכל מקום, בסוגיה למשנה הבאה עולה שהדין חל גם על המשנה הבאה (לט ע"א), אך ודאי לא רק עליה. נותר, אפוא, להסיק שההלכה המיוחדת של הכפייה היא לשיטת חכמים.

17ההסתייגות מהרגיל ("ראוי") לנדור עולה גם מהלכה אחרת. אישה נדרנית היא עילה להפרת הבטחת אירוסין 4 ירו', נדרים פ"ט ה"א, מא ע"ג; בבלי, כתובות עא ע"א; שכל טוב לבראשית כד; ילקוט שמעוני לשמואל קכג. . הסתייגות זו היא עמדתם של חכמים, ואולי גם של החברה כולה.

18למעשה, שני הצדדים מבינים שנדר המונע כניסה לחצר הוא בלתי אפשרי. רבי אליעזר בן יעקב תוקף את הבעיה מהכיוון המשפטי, ולדעתנו המניע העיקרי בפסיקתו אינו האבחנה המשפטית אלא הקושי החברתי. חכמים מכירים בתוקף המשפטי של הנדר, אך תובעים מהחברה לבטלו במקרים שהוא הופך בהם לשגרה. אגב כך הם מביעים את התנגדותם לנדרים כאלה 5 ראו עוד ליברמן, עמ' 435-434, המתדיין על איזו הלכה חל דין הכפייה. .

19בשלב זה אין המשנה מעלה אפשרות של התרת הנדר, או של התרה מזורזת ומקלה. התלמוד הירושלמי מעלה אפשרות זו במשנה הבאה, והכפייה היא שאומרים לו "או התר נדרך או מכור חלקך". ברם המשניות עצמן אינן מעלות פתרון זה, ועסקנו בכך במבוא.