משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ה:ג

2המודר הנייה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מוסכרין בעיר – מקרה זה אינו תלוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים שבמשניות הקודמות. כאן כולם יודו שהמודר הנאה אסור לו להיכנס לרכושו של מי שהדירו או שנדר הימנו. החידוש הוא בכך שהנדר חל גם על מרחץ ובית בד שנועדו מטיבם לשירות הציבור. בית הבד המתואר במקורותינו הוא תמיד מבנה פרטי השייך ליזם עצמאי, עם זאת בדרך כלל נועד בית הבד להעניק שירותים לכלל החקלאים. שונה היה מצבם של בתי המרחץ. לעתים היה בית המרחץ מבנה פרטי שנועד לשימוש פרטי של האדון ומשפחתו הקרובה. בתי מרחץ כאלו נמצאו בבתי עשירים, ובעיקר בבתי אחוזה מבודדים. לעתים היה בית המרחץ מבנה פרטי בעיר שנועד לשירות הציבור (בתשלום), אך מצינו גם בתי מרחץ השייכים לעיר 10 ספראי, הקהילה, עמ' 167-166; הדר, בתי מרחץ, וראו להלן מ"ה. .

3בספרות חז"ל מוצג בית המרחץ כמתקן החיוני בעיירה כפרית רגילה 11 ירו', קידושין פ"ד הי"ב, סו ע"ד; בבלי, סנהדרין יז ע"ב; פרק דרך ארץ (הנספח לתנא דבי אליהו) פ"א, עמ' 13. . אמנם הוא נזכר במיוחד בהקשר לפוליס הנכרית, לעבודה זרה ולבית האחוזה (כגון משנה, בבא בתרא פ"ד מ"ז), אבל הוא נזכר גם בהקשר של חיים רגילים בכל היישובים לרמותיהם השונות 12 משנה, תענית פ"א מ"ו; מגילה פ"ג מ"ב; תוס', קידושין פ"א ה"ה, ועוד. , ונרחיב בכך להלן (פי"א מ"א).

4המשנה מניחה שהמודר אסור לו להיכנס לבית מרחץ של מי שנדר ממנו, אבל השאלה היא האם מותר לו להיכנס לבית מרחץ שכור. תופעה זו של השכרת בית המרחץ למפעיל נזכרת בסדרת עדויות (משנה, עבודה זרה פ"א מ"ט; בבא מציעא פ"ח מ"ח). נראה, אפוא, שהייתה זו תופעה נפוצה ומוכרת.

5אם יש לו תפיסת יד בהן אסור אין לו תפיסת יד בהן מותר – מותר להיכנס למבנה שכור ואין זו בבחינת טובת הנאה למודר, אבל אסור לעשות כן אם המדיר משתמש בבית המרחץ הלכה למעשה. "תפיסת יד" משמעה שהבעל אמנם השכיר את המבנה לשוכר, אך בפועל יש לו עדיין מגע ישיר עם המבנה. שני התלמודים מסבירים שתפיסת יד היא מחצה, שליש או רביע (ירו', לט ע"א; בבלי, מו ע"ב), אך רק הבבלי מדגיש שבפחות מכך אין זו תפיסת יד. נמצאנו למדים שכאן "תפיסת יד" משמעה שותפות פעילה, והבבלי דורש שותפות בחלק משמעותי; איננו יודעים האם הירושלמי מסכים עמו בנקודה זו. המונח "תפיסת יד" נזכר בהקשר אחר. אם יש לדייר תפיסת יד בחצר הרי הוא נחשב לדייר לצורך התקנת העירוב בחצר (משנה, כתובות פ"ח מ"ד).

6בפירוש המונח "תפיסת יד" לעניין עירובין קיים הבדל מסוים בין התלמודים. הירושלמי הבין שיש לבעל הבית אפשרות שימוש במבנה, והבבלי הבין שמדובר בחצרות של עשירים המשכירים את החצר לאחרים. בחצרות אלו יש לבעלים זכות בעלות, וזכות מסוימת לשימוש גם בעת ההשכרה 13 בבלי, פה ע"ב. הראשונים פירשו שתפיסת יד משמעה הנחת כלים, והוסיפו שמדובר בכלים שניתן לטלטלם בשבת. כלומר, תפיסת יד היא זכות מעשית להשתמש במחסן בשבת. . בהקשר זה הבבלי מספר על אחד מאותם עשירים מופלגים שהייתה לו מערכת קשרים של כבוד עם רבי יהודה הנשיא, אולם כפי שנאמר, רק סיפורים מעטים על עשירים נזכרים במקורות ארץ ישראל, ואין זה מקרה שהם רבים יותר בתלמוד הבבלי. אין זה מקרה שהבבלי מעמיד גם את משנתנו כעוסקת בחצר של עשיר, ואילו הירושלמי בבעל בית רגיל, במשכיר (או נותן במתנה) זכות דיור לעני ושומר לעצמו את הזכות לתלות במחסן חתיכות מתכת או לוח. בירושלמי (כתובות פ"ח ה"ד, כה ע"א) נמסרת מחלוקת נוספת האם "תפיסת היד" היא זכות שימוש עקרונית או שמדובר בחפץ הניטל בשבת, כלומר שמותר לבעלים להיכנס למחסן בפועל בשבת. בעבודה זרה (פ"ג מ"ד) מוגדרת אשרה כעץ שיש בו "תפיסת יד", כלומר שימוש אנושי (למטרת פולחן).

7הסבר התלמודים בעירובין ובעבודה זרה קרוב; שם "תפיסת יד" היא זכות שימוש בפועל של בעל הבית בחצר שלו המושכרת לאחר. אך הסברם למשנתנו שונה (בעלות על חלק מהמבנה). בעיה שנייה היא שלפי הסבר התלמודים כאן המשנה ממשיכה לעסוק בשאלה של שותפות (כמו שתי המשניות הקודמות), וקצת קשה מדוע אין רבי אליעזר בן יעקב חולק. על כן אולי יש להעדיף את הסבר התלמודים למסכת עירובין. "תפיסת יד" אינה שותפות תאורטית, אלא זכות שימוש בפועל בחלק מהמבנה, ובמקרה שלנו זכות שימוש של בעל בית המרחץ בחדר או באמבטיה לשימושו האישי.

8האומר לחבירו קונם לביתך שני [ נכנס ושדך ] 14 מילים אלו נשמטו כנראה והמעתיק המקורי הוסיפן באותיות קטנות יותר בטקסט. שני לוקח – זהו נדר רגיל החל על בית או שדה. נראה שהנדר צמח על רקע הצעה לקנות את הבית או את השדה, והקונה הפוטנציאלי נדר שלא יקבל את ההצעה.

9מת או שמכרן לאחר מותר – הנדר אינו מהבית או מהשדה אלא מהבית השייך לפלוני. עם שינוי הבעלות הנדר פוקע.

10לבית הזה שני נכנס ושדה זו שאני לוקח מת או שמכרן לאחר אסור – כאן הנדר חל על הבית או על השדה, ואלו אסורים ללא קשר לבעלות.