משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ה:ד

2משנה זו חוזרת למשנה א וממשיכה בבירור הכניסה ההדדית לרכוש המשותף. משנה א עסקה ברכוש משותף "רגיל" בחצר, ומשנתנו ברכוש משותף ברמה גבוהה יותר.

3הרי אני עליך חרם – זו אחת מלשונות השבועה הרגילות. "עליך חרם" מקביל ל"קונם" שבמשנה הקודמת ו"מודר הנאה" שבמשניות הראשונות בפרק, כאילו רצה העורך להדגים שכל לשונות הנדר אחת הן, כמו במשנה הראשונה במסכת, אלא שכל לשון מתאימה למקרה מסוים.

4המודר אסור – זו ההלכה הרגילה והמובנת מעצמה, וכל המשפט אינו אלא פתיחה להמשך.

5הרי את עלי חרם הנודר אסור הרי אני עליך ואת עלי שניהם אסורין – כל זה מובן מעצמו ומהווה ניסוח חילופי למשנה הראשונה, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר שבאותה העיר – ההלכה במשנתנו מובנת רק לאור משנה א. שניהם אסורים בחצר המשותפת, וכמו כן אסורים ברכוש העירוני ומותרים ברכוש המוגדר "עולי בבל". משנתנו מדברת על שלוש רשויות: הרכוש הפרטי או שותפות פרטים מקרית (חצר), רכוש ה"עיר" ורכוש של "עולי בבל". מהמשנה משמע ששתי הרשויות האחרונות הן ציבוריות, אבל מבחינה משפטית יש הבדל בין השתיים. רכוש "אותה העיר" נחשב לשותפות רגילה שבה חברים כל אנשי העיר, ואילו "עולי בבל" היא רשות וירטואלית, ציבורית, שבה אין ליחיד כל עמידה משפטית, וממילא אינו יכול להדיר הנאה ממנה. במשנה הבאה מובאות דוגמאות לרכוש השייך לרשות "אותה העיר".

6אשר ל"עולי בבל", מבחינה מילולית עולי בבל הם עולי הגולה בתקופת שיבת ציון. ברם, בספרות חז"ל יש למונח "עולי בבל" משמעות נוספת המופיעה במשנה הבאה: "ואי זה הוא דבר שלעולי בבל? כגון הר הבית והעזרות והבאר שבאמצע הדרך. ואי זה דבר שבאותה העיר? כגון הרחבה והמרחץ...". הרכוש העירוני נתפס כרכוש משותף, וממילא יכול כל אחד מהשותפים למנוע מאחר להשתמש ברכושו. אמנם הרכוש אינו מחולק, אך עדיין הוא שייך לשותפיו. לעומת זאת רכוש עולי בבל הוא רכוש כללי; הוא אינו הפקר, אלא שייך לכלל האומה. אין זו שותפות, והיא אינה בת חלוקה. אדם יכול להחרים מישהו שלא ייהנה מרכושו, אך אין הוא יכול למנוע שימוש ברכוש הלאומי. הדוגמאות לרכוש הלאומי הן הר הבית והעזרות והבור באמצע הדרך (כלומר גם הדרך עצמה), והרכוש העירוני הוא בית המרחץ המקומי, הרחובות וכיוצא באלו 15 לדיון מפורט יותר ראו ספראי, העיר; ספראי, הקהילה, עמ' 194-192. . מן המשנה משמע שהדרכים בין הערים נחשבו לרכוש של עולי בבל, על כן גם הבור על הדרך שייך לעולי בבל.

7הלכה דומה מופיעה במסכת ביצה: "באר 16 בדפוסים "בור". ההבדל הוא שבאר היא מתקן חפור המגיע למי תהום ונובע, ובור אוגר בתוכו מי גשמים. עם זאת, במקורות ובכתבי היד מתחלפים שני המונחים, ודומה שחכמים לא הפרידו ולא הבחינו בין השניים. ראו ספראי, הקהילה, עמ' 211. של יחיד כרגלי היחיד ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל עולי בבל כרגלי הממלא" (פ"ה מ"ה) (איור 46 בור על יד הדרך). בדרך כלל היה הבור בחצר ושייך לתושבי אותה חצר. במקרה זה מותר להעביר את המים ביום טוב בכל התחום שמהלכים בו אנשי החצר. המשנה מדברת על בור של יחיד, ונראה שהיו גם בורות שהיו שייכים לאדם בודד. "אנשי העיר" 17 מבחינה הלכתית ההלכה "כאנשי אותה העיר" מאפשרת שני פירושים: או שמותר לטלטל את המים בתחום המשותף לכל אנשי העיר, כלומר במינימום המשותף, או כרגלי כל אחד ואחד מאנשי העיר, כלומר התחום המרבי הכולל של כל אנשי העיר כולל את אלו שעירבו בכל הכיוונים השונים, וכך פירש הרשב"א. המאירי, למשל, מביא את שני הפירושים ואינו מכריע. הוא מונח לרשות המקומית, ומקביל ל"אותה העיר" במשנתנו. הקהילה היהודית הייתה מאורגנת ביותר והיא הפעילה מערכת שירותים מפותחת. בין השאר סיפקה העיר מים לבתי המלאכה ולצורכי הציבור 18 ראו ספראי, הקהילה. . משנתנו עוסקת בבור השייך לרשות העירונית, ולפי תוכן ההלכה נועדו המים לכלל הציבור. בסקרים ובחפירות מתגלים ברחובות העיר (ה"מבואות") או בכיכרות ("רחובות" בלשון חכמים) בורות מים, וקרוב לפרשם כבורות מים ציבוריים. דוגמאות לכך נמצאו באום ריחן, בסוסיא וב אתרים נוספים.

8אותה פרשנות למונח "עולי בבל" עולה גם מדיני נזיקין. מי שניזוק מבור של אנשי העיר חייבים אנשי העיר לפצותו, אך אם ניזוק מבור השייך לעולי בבל אין מי שיפצה על הנזק: "בור שבאמצע הדרך הרי זה של עולי בבל, עד שיתודע שהוא של אנשי אותה העיר. שברחבה ושבכרמלית הרי היא של אנשי אותה העיר, עד שיתודע שהיא של עולי בבל. שבאמצע השדה הרי הוא של בעל השדה, עד שתיודע שהיא של אנשי אותה העיר. הנהרות והמעינות שמושכין הרי הן של כל אדם" 19 תוס', בבא קמא פ"ו הט"ו, וראו שם ה"ה. .

9תפיסה זו של המונח "עולי בבל" עומדת בבסיס משנת ביצה שצוטטה. בור של אנשי העיר שייך לשותפים, וממילא מוטלות על המים אותן מגבלות המוטלות על השותפים. אבל בור של עולי בבל אינו שייך לאיש אלא לאומה, ואין על מימיו כל מגבלות. המגבלות הן נגזרות ממגבלותיו של מי שמילא את המים.

10"עולי בבל" במשמעות זו מופיעים גם בהקשר לדיני שביעית. שלוש ארצות לשביעית, ואחת מהן היא כל שהחזיקו "עולי בבל" (שביעית פ"ו מ"א). רוב הפרשנים הבינו שעולי בבל הם העולים של שיבת ציון, והאזור שהם ישבו בו הוא ארץ ישראל. גבול עולי בבל הוא, אפוא, גבול היסטורי שנקבע בעבר, ולא ישונה עוד בעתיד. ברם, בלשון חכמים המושג "עולי בבל" אינו מושג היסטורי אלא הוא כינוי ליישוב היהודי בן זמנם של חכמים. הפרשנים המסורתיים לא שאלו את עצמם האומנם הגיע גבול היישוב היהודי בשיבת ציון עד אכזיב שמצפון לעכו. כיום ברור שהגליל, דרום הר יהודה ומישור החוף לא נכללו בתחום היישובי של שיבת ציון. הם נכבשו רק על ידי מלכי בית חשמונאי בסוף המאה השנייה ובתחילת המאה הראשונה למניינם (איור 47 כיבושי החשמונאים). המהרי"ט פירש שגבול עולי בבל הוא גבול משתנה שגדל עם כיבושי החשמונאים אך לא קטן גם עם צמצום גבולותיה של ממלכת יהודה ושל האוכלוסייה היהודית 20 ראו ספראי, תחומים. . מתוך עיון בכל העדויות נראה שיש להבין את מגמתם של חכמים ברוח פירושו של המהרי"ט, אלא שלפי תפיסתם של חכמים גדלו גבולות ארץ ישראל וקטנו בהתאם לנוכחותו של היישוב היהודי.

11המונח "עולי בבל" מופיע גם בראש פרק ד במשנת קידושין: "עשרה יוחסין עלו מבבל". רשימת עולי הגולה מבבל מופיעה בעזרא פרק ב ונחמיה פרק ז. ניכר בעורכי הרשימה המקראית שנושא הייחוס היה חשוב להם. כדי להדגים את חשיבות הייחוס נסתפק בציטוט ארבעה פסוקים: "כל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות תשעים ושנים. ואלה העלים מתל מלח תל חרשא כרוב אדן אמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם. בני דליה בני טוביה בני נקודא שש מאות חמשים ושנים. ומבני הכהנים בני חביה בני הקוץ בני ברזלי אשר לקח מבנות ברזלי הגלעדי אשה ויקרא על שמם. אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהנה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמד כהן לאורים ולתמים" (עזרא ב נח-סג; נחמיה ז ס-סד). על כן תולה המשנה את בעיות הייחוס בעולי בבל. ברם, למעשה אין עולי בבל אלא קהל עם ישראל של ימי החכמים. הנתינים הם היחידים המופיעים ברשימתנו, ומקור השם הוא באותה רשימת יחס שבעזרא ונחמיה (ופסוקים נוספים שם). כל היתר משקפים את ימי חכמים, ואינם במקרא.

12אם כן, במשנתנו "עולי בבל" הוא כינוי לכלל הציבור היהודי שאין לו מוסדות המייצגים אותו באופן פורמלי ומעשי.