משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ח:ב

2עד הפסח אסור עד שיגיע – "עד" הוא תאריך הסיום, ו"עד" אינו בכלל. הפסח שימש תאריך חשוב בלוח השנה, והוא שימש כאות לשינויי העונות, אף ללא קשר להלכות החג. כך, למשל, הפסח שימש כסיום העונה השנתית לעניין שכירת דירות (משנה, בבא מציעא פ"ח מ"ג). בתחום החקלאי הפסח מהווה מעין תאריך שבו מתחיל העיבוד לקראת השנה הבאה (משנה, שביעית פ"א מ"א; תוס', פאה פ"ב הי"ט). המוכר יין חייב באחריותו "עד הפסח" (תוס', בבא בתרא פ"א ה"ה). גם בפרק הקודם ניתנה הדוגמה של נדר "עד הפסח". בהלכות נדרים "עד הפסח" הוא רק דוגמה לתאריך יעד, אבל נראה שבלשון בני אדם רגילים היו לתחום זמן שנתי ב"עד הפסח".

3עד שיהא – אם נדר ממשהו בלשון "עד שיהא פסח", אסור עד שיצא – בלשון זו התכוון לכלול את כל ימי הפסח. ההבדל בין "עד הפסח" לבין "עד שיהא הפסח" עדין ואינו מובן מעצמו. הסבר המאירי: "שלשון זה משמע כל שיהא פסח". אלא שאם "עד" משמעו ש"עד אינו בכלל" הרי שאין הבדל בין שני הנוסחים.

4אפשר להציע הצעה נועזת מעט שתפתור את השאלה, ולפסק את המשנה אחרת. נדר בלשון "עד שיהא הפסח אסור, [אסור] עד שיצא". המילה "אסור" שייכת גם ללשון הנדר וגם להלכה. גם בהמשך המשנה "עד שיגיע" הכוונה "אסור עד שיגיע" ואין צורך לחזור על המילה "אסור", שכן זו נאמרה ברישא פעם אחת. אם כן, הנדר הוא עד שאיסור חמץ פג, וממילא חל עד יציאת הפסח. הנדר תלוי כמובן בהקשר ובכוונה, אחרת אפשר היה לפרש את "עד שיהא אסור" גם ללא זיקה לפסח. כך, למשל, אם נדר מקמח "עד שיהא הפסח אסור" כוונתו לנדר עד יציאת הפסח. בפירושנו למשנה ה נחזור ונדון בדעתו של רבי יהודה בעניין.

5עד לפני הפסח – בכמה עדי נוסח: "פני" 4 מ, ב, ן, ן2, ת, ף10, מג6. , רבי מאיר אומר עד שיגיע רבי יוסה אומר עד שיצא – "לפני" משמעו קְדימה, בדרך כלל קְדימה במקום או לפני אדם מסוים, אבל גם קדימה בזמן, כמו לפני המועד (מועד קטן פ"א מ"ג), לפני שביעית (לעיל פ"ד מ"ה) או לפני פסח (פ"ז מ"ח ומ"ט). גם הביטוי "עד לפני" במשמעות של קְדימה בזמן מופיע: "עד לפני ראש השנה שלשים יום" (תוס', שביעית פ"א הי"ב; ירו', פ"ב ה"ב, לג ע"ד). על כן דעתו של רבי מאיר נראית ברורה, אלא שדעת רבי יוסי קשה: כיצד "לפני" משמעו עד סוף הפסח? הבבלי מצטט ברייתא: "זה הכלל: כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני, רבי מאיר אומר: עד שיצא, ורבי יוסי אומר: עד שיגיע" (סא ע"ב), והיא ברייתא בתוספתא (פ"ד ה"ז). הברייתא הופכת את המחלוקת לעקרונית יותר, אך אינה מסייעת בהבנתה. גם כאן הנוסחה שנויה במחלוקת: "עד לפני" או "עד פני". הברייתא אינה מוסיפה לשאלה שלפנינו.

6מעתה עלינו לחזור לנוסח "עד פני", ואכן בארמית המונח "עד יתפני" משמעו עד שיסתיים: "עד יפני סדרא מנהג, בתרייא ובחמשתא אינו מנהג עד יתפני תעניתא מנהג" (ירו', פסחים פ"ד ה"א, ל ע"ד – עד שתסתיים הקריאה בתורה מנהג [טוב], בשני וחמישי אינו מנהג [ראוי], עד שתסתיים התענית מנהג [ראוי]). המדובר במנהגים של נשים, ו"יתפני" משמעו יסתיים. זו השאלה שלפנינו, האם "עד פני" משמעו עד לפני או עד יתפני (יפני). השאלה היא האם הנדר היה בעברית לא מקובלת או בארמית.

7בירושלמי מתנהל דיון על משנת קידושין פ"ג מ"ט, ושם יש מחלוקת בין רבי מאיר ורבי יוסי על מקרה של קידושין בלשון ספק. התלמודים מניחים שמחלוקתם שם קרובה למחלוקת במשנתנו, שכן בשני המקרים מדובר במשמעות של לשון ספק. השאלה היא תלמודית מובהקת ואינה מוסיפה לפשט המשנה, שכן אין ספק דומה למשנהו, ואי אפשר להקיש מזה על זה, אבל אגב דיון התלמודים אפשר לראות כיצד הבינו את משנתנו. הירושלמי מלגלג על השאלה: "אמר ליה 'משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים' 5 זהו ציטוט ממשנת סוטה פ"ט מט"ו, וקנתור לרבי ירמיה, בלשון שבח של סגי נהור. בהמשך טוען רבי בא כי השאלה היא שאלה רצינית, שכן נשאלה כבר לפני רבי יוחנן. לא עמד שוקד עד שעמד ירמיה? אמר רבי בא בריה דרבי חייה בר ווא למה הוא מקנתר להון? לא כבר קשונתה רבי לעזר קומי רבי יוחנן. 'מחלפה שיטתיה דרבי יוסי'. אמר ליה לית היא מחלפה מתניתא היא מחלפה ותני דבית רבי כן. 'עד לפני הפסח רבי מאיר אומר עד שיצא רבי יוסי אומר עד שיגיע'. אנן בעיי 'עד לפני' ואת אמר אכין? אמר רבי זעירא לשון ניותי הוא, עד לפני פיסחא. אמר רבי אבין הכל מודין בפסח שהוא מותר מה פליגין בפרוס הפסח ההין אמר עד שיגיע וההין אמר עד שיצא" (מ ע"ד - מא ע"א; קידושין פ"ג ה"ט, סד ע"ב-ע"ג). נראה שהשאלה התבססה על נוסח הפוך של המשנה שבו אמר רבי מאיר "עד שיגיע" ורבי יוסי אמר "עד שיצא". האמורא מצטט את "תני דבי רבי", התנאים בחצרו של רבי, שגרסו את המשנה כנוסח אצלנו. "תני דבי רבי" שימרו מסורת של ברייתות, לעתים בניגוד למשנתנו ולעתים בהתאם לה 6 אפשטיין, מבוא, עמ' 74-43 ובעיקר עמ' 68. . במקרה שלנו "תני דבי רבי" היו בניגוד למשנה, אך תיקונם התקבל וחדר למשנתנו. על כך שואל הירושלמי את השאלה שאנו העמדנו: הוא נדר בלשון "עד לפני" ורבי יוסי פסק שהכוונה עד שיצא החג? הרי זו פרשנות קשה! התלמוד מתרץ שזו "לשון ניוותי". "ניוותי" הם הנָבטים, ולשון "ניוותי" היא לשון ערבית או ארמית דרומית, והנדר היה בלשון זו: "עד לפני פיסחא". אנו מציעים לגרוס כאן "עד יתפני (או 'יפני') פיסחא". כפי שפירשנו, לשון זו משמעה עד סוף החג, והמחלוקת היא האם לפרש משפט סתום לפי העברית (ר"מ) או לפי הארמית. רבי אבין מציע הסבר נוסף ולפיו גם רבי יוסי מודה לרבי מאיר, והמחלוקת היא על הנודר בלשון "עד פרוס הפסח". ברור שזהו תיקון ללשון המשנה, ואין לראות בו פשט אלא הודאה בקושי 7 ראו עוד פירושנו לעיל פ"ב מ"ד בסוף המשנה. .

8אותה סוגיה מצויה גם בבבלי, והשאלה אותה שאלה. לאחר ציטוט משנתנו אומר התלמוד: "אמר רבי חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה; והתניא, זה הכלל: כל שזמנו קבוע ואמר עד פני, רבי מאיר אומר: עד שיצא, רבי יוסי אומר: עד שיגיע?" (בבלי, קידושין סד ע"ב). גם כאן באה הצעה להחליף את שם הדוברים, אלא שלפי הירושלמי המסקנה כמשנתו ואילו לפי הבבלי הנוסח הנכון הפוך ממשנתנו. לאחר מכן מסביר הבבלי את המחלוקת: "התם בלישנא דעלמא קמיפלגי, מר סבר: עד פני הפסח – עד קמי פיסחא, ומר סבר: עד דמיפני פיסחא" (שם סה ע"א). הסבר הבבלי רומז להסבר הארמי שהעלינו, אבל ההסבר נבלע בלשון הארמית של הבבלי. "עד קמי פיסחא" תרגומו "עד לפני הפסח"; "עד דיתפני פיסחא" משמעו "עד סוף הפסח", וכפי שהעלינו.

9הסברנו מבוסס על תופעה של ארמאיזם, משפטים מארמית שחדרו לשפת היום-יום העברית. זו תופעה תדירה ורגילה. שתי השפות קרובות, שתיהן שימשו במקביל בחיי היום-יום, וחל מעבר תדיר של מילים ומשפטים בין השפות. ההצעה השנייה שבירושלמי (רבי אבין) היא להבין את הבעיה על הרקע של חדירת היוונית.

10בתוספתא מובאת מחלוקת אחרת הקרובה לעניין שלנו, אבל אינה זהה לה: "אמר רבי יוסה בראשונה היו אומרים המודר הנאה מחבירו סתם עד הפסח, אסור עד שחיטת הפסח. משחרב בית המקדש אסרו כל היום כולו. זה הכלל כל שזמנו קבוע אסור עד פניו, רבי מאיר אומר אסור עד שיגיע, רבי יוסה אומר אסור עד שיצא. עד שיפסקו גשמים, עד לילי יום טוב הראשון של פסח. עד שייעקרו סוכות, אסור עד לילי יום טוב האחרון של חג. עד אדר, הראשון, ואם היתה שנה מעוברת אסור עד אדר שיני" (פ"ד ה"ז). בכתב יד ערפורט הנוסח הוא "כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני...". יש לאחד את הנוסחים ולגרוס: "כל שזמנו קבוע ואמר עד פני...". ההלכה השנייה היא אפוא כמשנתנו, ומנוסחת באופן כללי, והבבלי ציטטה כפי שהבאנו לעיל. "זמנו קבוע" הוא כגון "פסח" ובניגוד ל"עד הקיץ" שבתוספתא שם, או "עד הבציר" שבמשנה הבאה (איור 79).

11ההלכה הראשונה בתוספתא שהבאנו מלמדת פרק מאלף בהתפתחות המונח "פסח". בימי הבית היה "פסח" קרבן פסח, ולאחר החורבן אסרו את כל היום, כשם שקבעו ש"יום הנף" 8 היום שמניפים בו את העומר ובכך מתירים לאכילה את התבואה החדשה. אסור כל היום (משנה, ראש השנה פ"ד מ"ג ומקבילות).