משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ט:ב

1ועוד אמר רבי אליעזר פותחין בנולד – "נולד" הוא מצב שהתהווה לאחר הנדר. בעת הנדר לא נלקחה בחשבון התפתחות עתידית, והדוגמאות להלן.

2וחכמים אוסרין כיצד – מהו "נולד"? פתיחה זו מעידה שלפני הדובר כבר הייתה מונחת ההלכה על "נולד". בדרך כלל "כיצד" הוא סגנון של התוספתא המרחיבה ומבארת את המשנה, ומשנתנו היא מהמשניות הערוכות כתוספתא 10 וויס, משניות שהן תוספתא. .

3אמר קונם שני – "שאני" או "שאיני", כמו שפירשנו במשנה הראשונה במסכת.

4נהנה לאיש פלוני ונעשה סופר – הסופר עשוי למלא אחד משלושה תפקידים: או המורה בבית הספר, או הלבלר הכותב שטרות, או אולי פקיד השלטונות האחראי על גביית מסים. תפקיד זה היה קיים בכפר במצרים הרומית, שם היה סופר הכפר (קומה-גרמטוס) אחראי על גביית המסים. מבנה המִנהל במצרים השפיע על המנהל ההרודייני, ופעם אחת נזכר תפקיד זה במערכת המנהל של הורדוס 11 שליט, הורדוס, עמ' 117-116; ספראי, הקהילה, עמ' 250. . במקורות חז"ל שני רמזים אפשריים לכך שסופר הכפר אחראי לגביית המסים 12 אגדת בראשית, לו, עמ' 53; איכה רבה, ב א, עמ' 98. , אבל שימוש זה נדיר. יתר על כן, מסופר הכפר אין נהנים, אדרבה, הוא גובה את המסים מטעם השלטונות 13 הקהילה היהודית לא עסקה בגביית מסים מהתושבים, והשלטונות לא נתנו לה סמכות בנושא זה. , ואינו מהנה תושבים. המשא ומתן עמו אינו בא ביזמת תושב הכפר, אלא נגד רצונו. אשר לסופר המלמד בבית הכנסת, לעיל שנינו שהמודר הנאה מחברו "לא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא" (פ"ד מ"ג). אם כן, גם אם הוא סופר עדיין הנודר רשאי לשלוח את בניו לבית הספר. ניתן לפרש את משנתנו בסופר שהוא לבלר. ברם, מעבר לכך, גם אם מבחינה פורמלית רשאי סופר זה ללמד את הבנים, וגם אם מבחינה פורמלית ניתן למצוא היתר ללבלר לכתוב שטרות בתשלום לנודר 14 בנושא זה מצינו גישות שונות. לעיל פ"ד מ"ו נקבע שאין לעשות עסקים עם המודר הנאה, אבל בפ"ג מי"א נמצא לכך פתרון על ידי תשלום נוסף עבור השירותים או המכר. , הרי שהנדר יוצר אי-נוחות רבה. אי-נוחות זו לא נלקחה בחשבון בעת הנדר, והרי זה בבחינת "נולד". רבי אליעזר סבור שזו עילה להתרת הנדר, וחכמים חולקים (איור 83).

5או שהיה משיא את בנו – מקרה שני ושונה המדגים אותה הלכה. המודר הנאה אינו יכול ליהנות מהחתונה, או שהוא מצטער שאין הוא יכול לסייע לחברו בחתונה.

6אמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה סופר או שהיה משיא את בנו בקרוב לא הייתי נודר – כל אלו סיבה להתרת הנדר לפי רבי אליעזר.

7קונם לבית ה זה [ שאיני ] – נוסף בגיליון, ניכנס ונעשה בית [ ה ] כנסת – לפנינו עדות לבית פרטי שהפך לבית כנסת. לעיל עסקה המשנה במקרה זה שבו נדרו שניים הנאה זה מזה. לפי ההלכה שניהם אסורים להיכנס לבית הכנסת (פ"ה מ"ה), אבל לכך מצאו חכמים פתרון. ברם, במקרה שלנו הנדר הוא מהמבנה עצמו, ואסור לו להיכנס למבנה. כאמור, בפרק ה נמצא פתרון אחר לתסבוכת הנובעת מנדר הנאה כזה.

8אמר אילו הייתי יודע שהוא נעשה בית [ ה ] כנסת 15 ה' הידיעה נוספה מעל השורה. לא הייתי נודר רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין – זו חזרה על סיכום ההלכה דלעיל. ההלכה מנוסחת ככלל, ואחריו דוגמאות וסיכום הכלל.

9המשנה מדברת על בית פרטי שהפך להיות בית כנסת. כידוע, אין בידינו בתי כנסת חפורים מתקופת התנאים מדור אושא ואילך (המאה השנייה). אם אכן פעל בימי התנאים מוסד בית הכנסת אך ללא מבנה ציבורי, הרי שיש להניח שבני הקהילה נאספו בבתים פרטיים שהפכו בכך לבתי תפילה. ואכן יש לכך מעט הדים בספרות התנאים, ומשנתנו היא אחד מהם. בתלמוד הירושלמי 16 מא ע"ג; מגילה פ"ג ה"א, עג ע"ד. הברייתא מובאת בירושלמי בלשון "תנינן תמן", מונח המציין ברייתא שהובאה מבבל או מסוגיה של ישיבה אחרת בארץ ישראל. מזכירים בהקשר לכך דין אחר המופיע במקורות התנאים במסכת מגילה, ובו נידון דינו של בית כנסת של יחיד שחרב, שדינו שונה מבית כנסת של רבים שקדושתו יתרה 17 משנה, מגילה פ"ג מ"א-מ"ב; ירו', שם, עג ע"ד, וראו פירושנו למשנה זו. . מעניין שהירושלמי מדגיש שהיה זה מבנה שנבנה לשם חצר והפך לבית כנסת. שגרת לשון זו, הנאמרת אגב אורחא ללא כל משמעות הלכתית, מלמדת שאין זה רגיל שחדר, "בית" בלשון המקורות, ייהפך לבית כנסת, אלא מכלול שלם, "חצר". הוא הדין בהמשך הסוגיה שבה דן הירושלמי במי שקנה מבנה והקדישו לבית כנסת, ושוב הניסוח הוא "הדא אמרה בנייה לשם חצר והקדישה..." (זאת אומרת בנאה...). משנה אחרת מדברת על מכירת בית כנסת, "אין מוכרין את של רבים ליחיד" (משנה, מגילה פ"ג מ"א), וברור מהדיון שם שמדובר במכירת בית הכנסת לשם בית מגורים, הווה אומר שמעתה יהיה המבנה שייך לאדם פרטי. "בית ליאונטיס" שנחפר בבית שאן הוא מבנה פרטי שחלק ממנו הפך למבנה תפילה 18 צורי, בית לאונטיס. בית כנסת בתוך בית אחוזה, נחפר על ידי ש' דר, ראו דר, רקית. , ברם מדובר במבנה מאוחר מהתקופה הביזנטית ואין הוא שייך לענייננו (איור 48). הוא הדין בחורבת רקית שבכרמל, שם נבנה בית כנסת (שומרוני או יהודי) בתוך בית אחוזה. בשני המקרים אין מדובר בבית שהפך לבית כנסת, אלא בבית כנסת פרטי (איור 58).

10אם כן, תופעה זו של בתי כנסת פרטיים הייתה קיימת והעדויות להם הן בעיקר תנאיות, או במסגרת ציטוט של מקור תנאי בפי האמוראים 19 "בית כנסת של יחידי" נזכר עוד בסוגיה בירושלמי, שם שם, ברם משמעות המונח בהקשר זה היא שבית הכנסת נתרם על ידי תורם יחיד, כפי שגם ברור מהמקבילה בבבלי, מגילה כו ע"א. . עם זאת, סך העדויות על בתים פרטיים שהפכו לבתי כנסת הוא קטן, וייתכן שהאמוראים לא הכירו כלל תופעה זו. זאת ועוד, יתר המקורות התנאיים העוסקים בבית הכנסת משקפים מבנה גדול, כפי שהראינו בנספח למסכת מגילה.

11"נולד" ו"טעות"

12בתוספתא: "הנודר מן הבית, מן העליה, וקודם לנדרו נודע שנפלו לו בירושה, או שניתנו לו במתנה, אמר אילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר, הרי זה מותר" (פ"ה ה"א). כפשוטו "מותר" כאן הוא שחכם יכול להישען על טיעון זה להתרת הנדר. המשפט סותר את עצמו: אם נודע לו הדבר לפני הנדר – למה יותר הנדר? ליברמן מפרש שנודע לו הדבר לאחר הנדר, וקושר את ההלכה למשנה הבאה. אם הבית והעלייה נפלו לו לאחר הנדר, הרי זה "נולד" רגיל. ברם, ייתכן לפרש שהכוונה שלאחר הנדר נודע שהבית והעלייה היו שלו כבר לפני הנדר, אם כך הוא הרי זה נדר טעות. לפיכך נראה ש"מותר" כאן הוא מותר לחלוטין, שכן זה נדר טעות. ברייתא זו מחדדת את ההבדל בין "נולד" ל"טעות". "נולד" הוא טעות בשיקול דעת על העתיד, ו"טעות" היא טעות עובדתית בתנאי ההווה.

13בדרך זו מהלך הירושלמי המביא את משנת נזיר: "[1] מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה, אם עד שלא נגנבה בהמתו נזר, הרי זה נזיר. [2] ואם משנגנבה בהמתו נזר, אינו נזיר. [3] וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירין מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. אמר להם נחום המדי, אלו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נוזרים? אמרו לו לא. והתירן נחום המדי. [4] וכשבא הדבר אצל חכמים, אמרו לו כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש, נזיר. ומשחרב בית המקדש, אינו נזיר" (נזיר פ"ה מ"ד). מי שנזר על דעת שיקריב בהמה שנגנבה לפני שנזר – הרי זו נזירות בטעות ובטלה, ואילו מי שנדר על דעת שיקריב את בהמתו וזו נגנבה – הרי זה נולד, ואין זו סיבה להתרת הנזירות. ברוח זו מתפרש המעשה המרתק. הנזירים הלו נזרו את נזירותם כשבית המקדש היה קיים; חכמים רואים בכך "נולד", שכן המקדש חרב לאחר נזירותם, ו"נולד" אינו עילה להתרת הנדר. נחום המדי, מהחכמים הראשונים בדור יבנה, סובר אחרת. המשנה מציגה זאת כטעות, ברם לא טעות כאן אלא גישה הלכתית כדעת רבי אליעזר ש"נולד" הוא עילה להתרת הנדר 20 הבבלי, נזיר לב ע"ב, עמד על כך שחכמים מתעלמים מדעת רבי אליעזר, "שטפוהו רבנן לרבי אליעזר". הבבלי אינו מתקשה בכך, ואכן פעמים מציינים המקורות "טעות" והיא דעה לגיטימית אחרת, ראו למשל בבלי, שבת סג ע"ב. . מכל מקום, הנדר דורש "התרה" של חכם 21 ראו פירושנו למשנת נזיר פ"ה מ"ד, שם נדון בדמותו של נחום המדי ובתוספתא המקבילה פ"ג הי"ח. .

14מעתה עלינו לחזור לתוספתא ולמונח "מותר" המופיע בה. בדרך כלל "מותר" משמעו שהנדר בטל ללא צורך בהתרתו על ידי חכם. הדבר בולט בסדרת הלכות, כגון "אי זהו נדר שצריך חקירת חכם, אמר קונם את אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי, ושהכת את בני. נודע שלא הכתו, ונודע שלא גנבה, במה דברים אמורים, בזמן שנדר ואחר כך גירש, אבל גירש ואחר כך נדר, מותר" (תוס', גיטין פ"ג ה"ה). "מותר" כאן הוא בניגוד ל"צריך חקירת חכם". העיקרון הוא שנדר טעות בטל אך גירושי טעות תקפים, וממילא גם נדר הכרוך בגירושין אינו בטל אלא אם כן נידר לאחר הגירושים. גירושי טעות אינם בטלים כדי שלא ייווצרו ספקות, ומשום שהגט הוא כריתות מלאה שאין אחריה חזרה. כן יוצא מסדרת הלכות 22 כגון לעיל פ"ב מ"ב ומ"ד; תוס', פ"ג ה"ג-ה"ד, ועוד. . אבל בדיון הלכתי אחד מדובר בנדר שהותר מקצתו, והניסוח הוא "רבי נתן אומר יש נדר שמקצתו מותר ומקצתו אסור. כיצד? נדר מן הכלכלה שהיו בנות שבע בתוכה, אמר, אילו הייתי יודע שבנות שבע בתוכה לא הייתי נודר אלא לשאר כלכלה, הותר בבנות שבע ואסור בשאר הכלכלה" 23 תוס', פ"ה ה"א; ירו', מא ע"ג; בבלי, כז ע"א; ירו', ברכות פ"ה ה"ב, ט ע"ב; תענית פ"א ה"א, סג ע"ד, וראו להלן פ"ט מ"ו. . כאן "מותר" הוא התרה על ידי חכם. המשפט בתוספתא נסוב על המשנה להלן (מ"ו) ושם מדובר בנדר "שהותר", כלומר שהותר על ידי חכם. אם כן, לעתים "מותר" הוא מינוח להיתר של החכם, אם כי שימוש זה נדיר. גם במשנה ד להלן "מותר" הוא לאחר ההיתר של החכם, ואין "מותר" אלא שניתן "לפתוח" לו את הנדר.