משנת ארץ ישראל על משנה נדרים ט:ג

1רבי מאיר אומר יש דברים שהן כנולד ואינן כנולד – משפט זה אפשר לפרשו לשתי פנים. או שיש דברים הדומים לנולד שפותחין בו, ואינם כנולד, כלומר שאין פותחין בהם, אבל בנולד פותחים, או שיש דברים שהם כנולד ואין פותחין בהם, אף על פי שהם נראים כמו דברים שאינם נולד. לפי ההסבר הראשון רבי מאיר ו"חכמים" מסכימים ש"נולד" הנו עילה מספקת להתרת הנדר. התלמודים מקבלים את ההסבר השני, ואנו מעדיפים את ההסבר הראשון. הדיון הוא על טיעונים שהם "כנולד" ואינם ממש נולד, כפי שיתברר להלן. המילים "ואינן כנולד" חסרות ב- ר, ף01 24 כתב יד וטיקן 130, וכתב יד ירושלים של הרי"ף. .

2וחכמים מודין לו – כך ברבים מעדי הנוסח, בהבדלים קלים 25 א, ב, ד, ל, ז, כ, פ, נ, ן, ן2, ת, פ1. . ביתר עדי הנוסח, כולל הדפוסים: "ואין חכמים מודין לו". לפי נוסח הדפוסים חכמים מרחיבים את המונח "נולד" יותר מרבי מאיר, ולפי נוסח כתב יד קופמן הם מצמצמים את כוחו של הנולד. לנוסח כתב היד עדיפות ניכרת, ורוב עדי הנוסח הטובים תומכים בו. סגנון נדיר זה מופיע בעוד משנה אחת שתובא להלן.

3כיצד 26 למונח זה ראו בפירושנו למשנה הקודמת. אמר קונם שני נושא לפלונית שאביה רע – גם ביתר עדי הנוסח: "שאביה רע".

4אמרו לו מת [ או ] – נוסף בשוליים, שעשה תשובה – לכאורה הרי זה "נולד" רגיל, ונראה שההבדל בינו לנולד רגיל הוא שהדבר צפוי. הרי האב אמור למות. רק לעתים נדירות נותר האב בחיים שנים רבות לאחר נישואי בתו. כמו כן בהמשך, הכלב והנחש אינם חלק מהבית, אלא תנאים העשויים להשתנות בקרוב, ולכן אינם נולד בלתי צפוי. על כן קונם לבית הזה שני ניכנס שהכלב רע בתוכו – גידול כלבים בחברה היהודית היה מצומצם 27 ראו שוורץ, כלבים. . משנתנו מצטרפת לעדויות על כך שהיו לעתים כלבים בבתים פרטיים, ומן הסתם בעיני החברה הכלב רע. עם זאת, ניתן גם להבין את משנתנו שבדרך כלל כלבים הם טובים, אך בבית זה שוכן כלב רע. עם זאת, הצירוף כלב ונחש מעיד ששניהם נתפסים כמזיקים.

5או שהנחש בתוכו – ולכן הנודר אינו חפץ להיכנס לבית, אמרו לו מת הכלב או שנהרג הנחש הרי הן כנולד ואינן כנולד וחכמים מודין לו – כך גם בחלק מעדי הנוסח בשינויים קלים 28 א, ב, ג, ד, ו, ט, ל, פ, פ1, נ, ן, ן2, ת. . ביתר עדי הנוסח ובדפוס "ואין חכמים מודין לו". חילוף דומה מצינו ברישא, בהבדלים קלים.

6לפי הסברנו נולד הוא התפתחות שהנודר לא חזה והיא עילה לביטול הנדר, אבל אם הנודר צריך היה לצפות להתפתחות כזאת אין זו עילה לביטולו. משנה ד להלן גם היא עוסקת בהתפתחות צפויה, ושם הנדר בטל לא משום שהוא "כנולד" אלא משום שיש בנדר פגיעה בכבוד המקום ובמצוות צדקה. אבל לפי הסבר התלמודים "נולד" אינו עילה לביטול הנדר, אבל מקרים אלו שהם "אינן כנולד" הם עילה טובה להתרת נדר. לפנינו, אפוא, מקרה שבו ההתפתחות העתידית קרובה וצפויה, אם כן למה התפתחות כזאת נחשבת לעילה טובה יותר לביטול הנדר? אין בכך כל היגיון.

7בשני התלמודים פירשו שהנדר אינו "נולד" אלא ממש נדר טעות. פירוש אחד הוא שבעל הבית שינה מאורחותיו עוד לפני הנדר, וזהו אפוא נדר טעות, או משום שהנדר נתפס כנדר על תנאי, ונדר על תנאי בטל (ירו', מא ע"ג; בבלי, סה ע"ב). שני הפירושים אינם נהירים. ברור שהם מבינים שרבי מאיר סבור כחכמים, ש"נולד" אינו עילה לביטול הנדר, אך נדר זה אינו נולד אלא בטל מעיקרו כנדר טעות, או כנדר על תנאי. נדר על תנאי ונדר טעות הם דומים. נדר טעות הוא נדר שנדר אדם על בסיס הנחות מסוימות, זהו מעין תנאי, אלא שלא נאמר במפורש.

8נדר על תנאי נדון במשנה אחרת: "היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן, אמר אחד מהן הריני נזיר שזה פלוני, ואחד אמר הריני נזיר שאין זה פלוני; הריני נזיר שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר; ששניכם נזירים, שכולכם נזירים, בית שמאי אומרים כולן נזירים ובית הלל אומרים אינו נזיר אלא מי שלא נתקיימו דבריו, ורבי טרפון אומר אין אחד מהם נזיר" (משנה, נזיר פ"ה מ"ה). בית הלל סבורים שנזירות או נדר על תנאי הם נדר תקף לכל דבר, ואם בטל התנאי בטל הנדר; בית שמאי סבורים שנדר על תנאי קיים גם אם התנאי בטל, ורבי טרפון סבור שכל הנדר בטל משום שהתנאי פוגע בטהרת הנדר. כן מבואר בתוספתא: "היו מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן, אמר אחד הריני נזיר שזה פלוני, ואחד אומר הריני נזיר שאין זה איש פלוני; הריני נזיר שאחד מכם נזיר, ואחד אומר הריני נזיר שאין אחד מכם נזיר; הריני נזיר ששניהם נזירין, ואחד אומר הריני נזיר שכולם נזירין, בית שמאי אומרים כולן נזירין ובית הילל אומרים אינו נזיר, אלא ממי שלא נתקיימו דבריו, ויביאו קרבן בשותפות. רבי יהודה אומר משום רבי טרפון, אין אחד מהן, לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה" (נזיר פ"ג הי"ט).

9עמדתו של רבי טרפון היא עקרונית. התנאי פוגע בקדושת הנדר, והרי זה נדר שלא לשם מצווה. בעמדה זו מהלך המדרש: " 'וידר יעקב נדר לאמר' וגו' 'אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי' (תהלים סו יד), אמר רבי יצחק הבבלי: מן דנדר מצוה. מהו 'לאמר' לאמר לדורות, כדי שיהו נודרין בעת צרתן. יעקב פתח בנדר תחילה, לפיכך כל מי שנודר לא יהא תולה את הנדר אלא בו. אמר רבי אבהו כתיב אשר נשבע לי"י נדר לאביר יעקב (תהלים קלב ב) לאביר אברהם, ולאביר יצחק, אינו אומר כן, אלא לאביר יעקב, תלה הנדר במי שפתח בו תחילה... 'וידר יעקב נדר' וגו' ארבעה הם שנדרו, שנים נדרו והפסידו, ושנים נדרו ונשתכרו. ישראל וחנה נשתכרו, יפתח נדר והפסיד, יעקב נדר והפסיד..." (בראשית רבה, ע א, עמ' 801-799; מדרש שמואל, ב ב). הדרשן אינו מתעלם מכך שהנדר של יעקב אף הוא היה על תנאי, ומוצע שם הסבר שאין כאן תנאי ממש. עמדה זו מבטאת הערכה של אמת למי שנודר לשם שמים, והסתייגות מכל נדר המותנה במשהו שמחוץ לרצון הנודר.

10לפי ההסבר שזהו נדר על תנאי רבי מאיר סבור כבית הלל, אלא שאין כאן צורך בהתרה כלל. אפשר היה להבין את דברי רבי מאיר לגופם בדרך זו. אבל בהקשר של המשנה הסבר זה קשה. הרי המשנה מדברת על דרכי "פתיחה", ולפי הסבר זה רבי מאיר עוסק בנדר הבטל מעיקרו ואינו צריך התרה כלל. יתר על כן, מדוע נדר כזה הוא "כנולד", הרי זהו נדר טעות רגיל (דינו התברר במחלוקת נחום המדי וחכמים). דומה ששני התלמודים סטו מפשט המשנה משום שלא רצו לפרש שרבי מאיר וחכמים מהלכים בשיטת רבי אליעזר שנולד הוא עילה להפרת הנדר. אבל מהמשנה הבאה משמע שרבי מאיר כרבי אליעזר שפותחין לו בכבוד המקום (לעיל, משנה א), ואין כל קושי להניח שרבי מאיר מהלך בשיטת רבי אליעזר, ו"חכמים" אינם חכמים של משנה א אלא "חכמים" אחרים. כידוע, "חכמים" במשנה אינם דעת כלל החכמים, אלא דעתו של עורך אותה הלכה קדומה, ואין "חכמים" של משנה א זהים בהכרח לאלו שבמשניות אחרות.

11לסיכום, רבי מאיר כרבי אליעזר ש"פותחים בנולד", וזו עילה להתרת הנדר. המקרים במשנה אינם נולד, כלומר אינם עילה לביטול הנדר, משום שה"שינוי" היה צפוי ולפיכך אין בהם התפתחות שהייתה בלתי ידועה בזמן הנדר.

12הנחש בבית הוא מהמזיקים הנזכרים הרבה במקורות. רוב הבתים לא היו מרוצפים, ונחשים היו תדירים. הכשת הנחש נזכרת לעתים קרובות, וקדמונינו היו חסרי אונים להתמודד עם נכישה כזאת.

13משנה הדומה מבחינה סגנונית למשנתנו היא משנת שבועות: "רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע, ואין חכמים מודים לו. כיצד? עשר גפנים טעונות מסרתי לך, והלה אומר אינן אלא חמש, רבי מאיר מחייב שבועה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע" (פ"ו מ"ו), שם ברור שחכמים חולקים על רבי מאיר. בספרי במדבר (טו, עמ' 20) יש מימרה רגילה של רבי מאיר ואחריה "ואין חכמים מודים לו". יש להניח שהגרסה "ואין חכמים מודים" הושפעה משתי מובאות אלו, אך דמיון הסגנון אינו חייב להיות מלא. מכל מקום, לפנינו סגנון עריכה הקשור לרבי מאיר.

14בתוספתא מובאת עוד סדרת מקרים שהם "נולד" (על משנה א) או שהם "כנולד" (משנה ג): "[1] מעשה באחד שהדיר את אשתו שלא לעלות לירושלם, ובאת והתירה על נדרו, ושאל את רבי יוסה, אמר לו אילו הייתה יודע שמבטלת דבריך שלא בפניך מדירה הייתה? אמר לו לאו, והתירו רבי יוסה. [2] רבי ישמעאל בי רבי יוסה אומר אומרין לו אילו אחד היה מפייסך הייתה נודר? אם אמר לאו, הרי זה מותר. [3] רבי יהודה בן בתירא אומר אומרין לו אילו היה לך לב זה הייתה נודר? אם אמר לאו, הרי זה מותר" (פ"ה ה"א). בכל שלושת המקרים מדובר על התפתחות עתידית, כזאת שאם היה הנודר מודע לה היה מבטל את הנדר. במקרה הראשון אכן הייתה התפתחות עתידית, האישה לא צייתה לנדר. בשני המקרים האחרים לא אירע כל דבר, אבל הפתיחה היא שאילו ידע שבעתיד יהא משהו לא היה נודר. ספק אם זה בבחינת "נולד", וההיתר דומה יותר לפתיחה רגילה.

15המקרה הראשון מרתק במיוחד. מתברר שאישה נשואה באה לפני מי שבאה ומתירה את נדרה. נראה שההתרה הייתה בדרך לגיטימית, ולא שהאישה פשוט נמנעה מלציית לנדר, אחרת לא היה התנא משתמש במינוח "והתירה". נראה, אפוא, שהאישה באה לפני החכם ואמרה שנדרה שלא לעלות, והחכם מצא פתח לנדרה. החכם נזקק לנדר אישה אף על פי שידע שהיא נשואה, והדבר פורש תמונה חברתית מרתקת.

16המשפט "אם היה לך לב זה" מעיד שהשוני הוא שהבעל התחרט, ואם כן הרי שכל מעשה ההתרה הוא סמלי, ודי בחרטה פשוטה כדי להתירו.