משנת ארץ ישראל על משנה נדה א:ה

1אי זו היא זקינה? כל שעברו עליה שלוש עונות סמוך לזיקנתה – גם זו משנה המנוסחת כתוספתא. היא מסבירה את המונח "זקנה" המופיע במשנה ג. משנתנו מאוחרת אפוא למשנה ג (ראו עוד להלן). תנא קמא במשנתנו מונה שני תנאים הדרושים להגדרת זקנה כדי שתידון כ"דייה שעתה": (א) עברו עליה שלוש עונות ללא ראיית דם; (ב) היא קרובה לגיל הזִקנה, שלא נאמר מה הוא.

2רבי אליעזר אומר: כל אשה שעברו עליה שלוש עונות, דייה שעתה – אין גיל מדויק לזקנה. הפסקה של שלוש עונות מגדירה את האישה כזקנה (שלושה מועדי מחזור. בבבלי, נידה ט ע"ב מובא בשם ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה שהכוונה היא לעונה בינונית, היינו, שלושים יום. כלומר, סך הכול תשעים יום שעברו בלי שראתה דם נידה), ללא תלות בגילה הביולוגי, אפילו אינה זקנה. כלומר, הוא מקל יותר מתנא קמא ושולל את הצורך בתנאי השני שזה הציב. מבחינת רבי אליעזר אין לגיל הזִקנה משמעות מיוחדת. כל אישה שהפסיקה לראות דם וסת שלוש פעמים ברציפות היא בחזקת מעוברת או זקנה, ודייה שעתה. יש בהלכה זו נימה מקלה מאוד. מי שהמחזור שלה פסק שלוש פעמים ברציפות אינה חייבת להיזהר עוד, ולפיכך היא טמאה רק להבא. נראה שהוא קרוב יותר לשיטת שמאי הזקן, המחיל את דין "דיין שעתן" על כלל הנשים. תנא קמא מצמצם את הכלל של "דיין שעתן", ורבי אלעזר מרחיב אותו יותר מתנא קמא ופחות משמאי עצמו. רבי אליעזר הנזכר אינו רבי אליעזר המוזכר במשנה ג אלא בן דורו של רבי יוסי הנזכר בהמשך המשנה. הוא רבי אלעזר מדור אושא, והוא מפרש את דברי רבי אליעזר בן דור יבנה.

3רבי יוסה אמר: מעוברת ומניקה שעברו עליהם שלש עונות, דיין שעת(ה)[ן] – דברי רבי יוסה כאן חוזרים למשנה ד, הדנה בשאלה איזוהי מעוברת ואיזוהי מיניקה, ואינם קשורים לדיון בין תנא קמא של משנתנו לבין רבי אליעזר – איזוהי זקנה. בניגוד להגדרה הסובייקטיבית של משנה ד, שקבעה את האישה כ"מעוברת" מרגע ש"ייוודע עוברה", כלומר, צורת בטנה מעידה עליה שהיא הרה, וכ"מניקה" – שדי בכך שתיניק, מציב כאן רבי יוסה סייג נוסף. לא די בכך שהאישה המעוברת "נודע כבר עוברה" ולא די בכך שהאישה מיניקה כדי שתידון כדין "דייה שעתה", אלא עליהן גם לעבור שלוש עונות ללא ראיית דם כדי שיידונו כ"דייה שעתה". ניכר כאן חששו של רבי יוסה למעוברות ולמיניקות הרואות דם תוך כדי הריונן או תוך כדי ההנקה, למרות היותן בגדר החריג. בנוגע לזקנה אשר בה עוסקת משנתנו, איננו מוצאים את התייחסותו לעניין. בכך אנו רואים עקיבות בעמדת רבי יוסי, שדווקא לו יוחסה הדעה המיוחסת לחכמים במשנה א, שכל הנשים דיין מעת לעת או מפקידה לפקידה, בניגוד לשמאי, המקל ואומר שכל הנשים דיין שעתן.

4שלוש העמדות שהובאו במשנתנו נראות דומות מבחינה עקרונית. העמדה הראשונה תולה את הגדרת "זקנה" בהפסקת הווסת למשך שלוש עונות סמוך לגיל הזקנה; העמדה השנייה תולה הגדרה זו בכל אישה שעברו עליה שלוש עונות ללא וסת; העמדה השלישית תולה את הגדרתן של "מעוברת" ו"מניקה", שגם דינן "דייה שעתה", אך ורק במקרים שבהם המעוברת שהוכרה צורתה והמיניקה את בנה לא ראו וסת במשך שלוש עונות. לדעתנו, ישנו הבדל דק נוסף בין רבי יוסי לרבי אליעזר: רבי אליעזר מסכים להגדרה אבל מצפה שהיא תחול רק על אישה שראתה דם באופן סדיר והפסיקה לראות במשך תשעים יום ברציפות; רבי יוסי מחיל את ההגדרה גם על מי שהפסיקה לראות מסיבות רפואיות זמניות (היריון, הנקה), סיימה את ההנקה (או הפילה את ולדה) ועוד לא התחדשו דמיה. במקרה כזה ישנה אפשרות שהגוף יחלים ויחזור לתקנו, אבל עד שתראה מחדש, תיחשב זקנה. להערכתנו, הגדרה הזקנה היא בדרך כלל לא הפיכה, אבל לעתים רחוקות ייתכן שמי שהוגדרה "זקנה" הבריאה והייתה לה עדנה. בתוספתא מובאת סדרת הלכות המרחיבות את הדיון במקרה שבו הפסיק המחזור גם ללא זִקנה: "הפסיקה שלש עונות וראתה – דייה שעתה; או שהגיע זמנה לראות, וראת ראייה ראשונה ושנייה – מטמאת מעת לעת; והשלישית – דייה שעתה" (נידה א, ח [עמ' 642]). מסתבר אפוא שהפסקה של שלושה מחזורים הופכת את האישה זקנה זמנית, אבל אם יתחדש המחזור תיטמא שנית ותצא מכלל "זקנה". עם זאת, הפעם הראשונה נחשבת "זקנה". אבל בנוגע לתינוקת נאמר: "הפסיקה שלש עונות וראת – מטמאת מעת לעת. ואימתי ראויה לראות? משתביא שתי שערות. אמר רבי אליעזר: מעשה בריבה אחת בהיתלות שהגיע זמנה לראות. הפסיקה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: דייה שעתה. אמרו לו: הוראת שעה היתה" (שם, ט; בבבלי, נידה ט ע"א – שעת הדחק). לא ברור איזו הוראת שעה הייתה זו, האם הייתה זו צעירה שמקובל היה להניח שעדיין אין לה מחזור, או שסמכו עליה ומסרו בידה טהרות, או שהיו אלו שנות בצורת שבהן המחזור מאחר לבוא עקב תזונה לקויה (שם), או אולי זהו סתם תירוץ, ונהגו כדעת שמאי הזקן. על כל פנים, ברייתא זו משקפת נסיגה חלקית מדברי שמאי. לדעתו, תמיד "דייה שעתה", והדוברים האחרונים סבורים שמטמאת מעת לעת או מפקידה לפקידה, ורק במקרים שבהם יש רגליים לדבר הם מקבלים את דברי בית הלל או בית שמאי, שהן שתי העמדות הקיצוניות.

5שעת הדחק מוסברת בבבלי כבעיה כלכלית או כבעיה הלכתית של אבדן טהרות. אבל בכמה מקורות יכולה שעת הדחק להתפרש כ"שעת סכנה", כתקופת גזרות דת. במסכת שמחות פרק ט נזכר מונח זה פעמיים. האחת: "אם היתה שעת דחק או ליל שבת או גשמים יורדים" (ט, ט [עמ' 172-171]). כאן שעת הדחק אינה קשורה לגזרות דת. לעומת זאת, בפעם השנייה, המובאת בהמשך המסכת: "אמר רבי יהודה: מעשה בימי חרסום שהיו קורעין למטה ומן הצדדין. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה" (שם, יח [עמ' 175]). כאן, שעת הדחק היא תקופת גזרות דת. 48 ראו ליברמן, מחקרים, עמ' 350, הערה 20.

6בתוספתא סוכה מופיע מקור נוסף אשר בו הביטוי "שעת הדחק" אינו ברור: "אמר רבי יהודה: מעשה באנשי כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן בשעת הדחק. אמרו לו: אין שעת הדחק ראיה" (ב, ט, וכן בירושלמי, סוכה ג א, נג ע"ג; בבלי, סוכה לא ע"א). אפשר ששעת הדחק שרבי יהודה מזכיר היא תקופת הגזרות אחרי מרד בר כוכבא, אשר בה נמנע מאנשי ארץ ישראל משלוח לולבים לערי אירופה ואסיה. רק ליהודים היה עניין בשליחת הלולבים, שכן אין להם כל ערך כלכלי אחר, ואם לא היה סוחר יהודי שהשתדל בכך הם לא היו מגיעים לערי איטליה או אסיה הקטנה. אבל אפשר שכוונתו היא לסתם מחסור. 49 הצעה זו סבירה יותר. בגזרות הדת בימי מרד בר כוכבא ואחריו הרגו הרומים יהודים על עצם נטילת לולב (מכילתא, מסכתא בחודש, י [עמ' 227]). סביר להניח שאפילו נטילת לולבים יבשים הייתה סכנה ושלא נטלו אותם. כך גם מסופר שרבי מאיר נקלע (ברח) לאסיא 50 היא עציון גבר, בסביבות אילת של היום. ולא מצא שם מגילת אסתר. לפיכך כתב מגילה על פי זיכרונו והעתיק ממנה, שכן רק מגילה שהועתקה מהכתב כשרה (תוספתא, מגילה ב, ה; ירושלמי, מגילה ד א, עד ע"ג; בבלי, מגילה יח ע"ב). סביר להניח שהמעשה קשור בתקופת השמד סביב מרד בר כוכבא. 51 רבי מאיר הוא בן דור אושא שלאחר המרד. על בריחה בזמן המרד לסביבות עסיא-אסיה מספר גם המדרש: "ויגרש מפניך אויב – אלו שברחו לאסיא; ויאמר השמד – אלו יושבי ארץ ישראל" (ספרי, דברים שנו, מהד' פינקלשטיין עמ' 423). בקטע גניזה, במקום "שברחו": "שבנו" או "שבאו" (כהנא, קטעי מדרשים, עמ' 335). "ויאמר השמד" התקיים רק בימי מרד בר כוכבא. אין הכוונה שבגלל גזרות הדת לא קראו מגילה אלא שבגלל הגזרות לא הייתה בידם מגילה. בתלמודים נאמר שהמעשה היה ב"שעת הדחק", ברם רק התלמודים מזכירים בהקשר לסיפור זה את המונח "שעת הדחק", ולפי התוספתא אין מדובר בשעת דחק דווקא. זאת ועוד, המונח "שעת הדחק" בהקשר של התלמוד עשוי להתייחס ל"דחק" הלכתי, שלא הייתה מגילה כתובה שממנה אפשר היה להעתיק את המגילה, ללא קשר לתנאים הפוליטיים. אם כן, למונח "שעת הדחק" אפשר להציע שתי הצעות: או דחק פוליטי-צבאי (גזרות דת או סכנת נפשות) או דחק הלכתי כתוצאה מבעיה הלכתית כלשהי שהתעוררה. 52 לכל הנושא ראו ליברמן, מחקרים, עמ' 380-348.

7בתוספתא מובא גם סיפור מעשה: "אמר רבי אליעזר: מעשה בריבה אחת בהיתלות 53 במקבילות להלן: "ההיתלו", היא עייתלו, ממזרח לציפורי. ראו קליין, ארץ הגליל, עמ' 85, ואחריו חוקרים נוספים. שהגיע זמנה לראות. הפסיקה שלש עונות ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: דייה שעתה. אמרו לו: הוראת שעה היתה" (נידה א, ט [עמ' 642]). רבי אלעזר 54 מכיוון שזהו מעשה גלילי, יש להניח שהדובר הוא רבי אלעזר ולא רבי אליעזר מדור יבנה. עדיין פוסק כשמאי, אבל חכמים מסבירים שפסיקה זו נבעה משעת הדחק, ובדרך כלל במקרה כזה ההלכה כדברי חכמים (רבי יוסי) במשנה א או כדעת הלל במשנה א או כדעת רבי אליעזר עצמו במשנה ג. דומה שחכמים אינם מספרים סיפור אחר אלא מסבים את סיפור המעשה כך שיתאים לדעתם. לא נאמר מהי שעת הדחק, האם היה זה הפסד מרובה או שהייתה סיבה מקלה אחרת. 55 בבבלי, נידה ט ע"א, מובא דיון בשאלה מה הייתה שעת הדחק – שנת בצורת או הרבה טהרות. כלומר, רק בעיה כלכלית, או שמא גם בעיה דתית של הפסד טהרות. ההבדל הרעיוני בין שני ההסברים גדול מבחינת המחשבה ההלכתית מהי שעת דחק: שיקול כלכלי או דתי, ולא נרחיב בכך.

8הסיפור מופיע גם בתלמודים: "מעת לעת שאמרו, לקדשים, אבל לא לטהרות. התיב רב חסדא והתני: מעשה בריבה אחת בעייתלו שהפסיקה לה שלש עונות ולא ראת, ואחר כך ראת, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: דייה שעתה. וכי יש קדשים בעייתלו? אלא בשנעשו לטהרת הקודש. ולא כחולין 56 היו בודדים ששמרו על טהרת קודש גם לאחר החורבן. התלמוד משקף את הדעה שלפיה חולין שנעשו בטהרת קודש זו, דינם כטהרת חולין (ראו טהרות ב, ח), בכך מתעלם התלמוד ממנהגם של אותם תנאים בודדים ששמרו בעבר על טהרת קודש. עסקנו בכך במבוא למסכת חגיגה. הווה אומר, הראיה שהתלמוד מנסה להביא מהמעשה אינה מתחשבת בנוהג הארץ ישראלי. והמעשה בעייתלו יכול היה להתרחש במקרה של טומאה בטהרת קודש, בתרומה או בטהרת חולין. הן? תיפתר שנעשו לטהרת מי חטאת, 57 מי חטאת הם מי אפר הפרה האדומה, ששימשו להזיה. זו אחת העדויות לכך שנשמר אפר של פרה אדומה גם הרבה לאחר החורבן. על השאלה עד מתי שמרו על טהרה באפר פרה ראו במבוא למסכת חגיגה. שמי חטאת חמורין מן הקודש" (ירושלמי, נידה א ה, מח ע"ד 58 ראו עוד, בבלי, נידה ט ע"ב. ). הירושלמי מנסה להסיק מהסיפור שההלכה שנדונה במשנה כאן נוגעת רק לקודשים, אבל בתרומה מחמירים יותר, כלומר, הירושלמי מבקש להגביל את המשנה ואת הדעה המקלה שבה כדי להחמיר את ההלכה הכללית. הצעה זו נדחית. כלומר, איננו יודעים מה הייתה דעת הירושלמי להלכה, אבל הסיוע מהמקרה נדחה. איננו יודעים גם מה ביקש הירושלמי לתרץ בדרך זו. אם הוא נסב על משנתנו, אזי מטרתו הייתה להגביל את ההקלה של שמאי; אם הוא נסב על משנה א, איננו יכולים לדעת אם ביקש להגביל את ההיתר של שמאי לתרומה בלבד או שמא ביקש להגביל את ההחמרה של הלל לקודשים בלבד.

9מבחינת העריכה, מעשה שהובא בתוספתא כמקבילה חלקית למשנה מובא בירושלמי למטרה אחרת, וההסבר, שלפיו מדובר בשעת סכנה (ההופך את פסק ההלכה המשתמע מהמעשה) איננו בירושלמי.

10הבבלי מביא את הסיפור לפי גרסת התוספתא כמקבילה למשנה, אבל מוסיף שרבי פסק כרבי אליעזר (או אלעזר, הגישה המקלה) אך חזר בו. הוא הבין שההלכה אינה מקלה, אך לא נסוג מפסק הדין במקרה המפורט. עם זאת, מבחינה עקרונית סבר שיש להחמיר. זו אפוא נקודת הזמן הכרונולוגית של המפנה. עד ימי רבי אלעזר נהגו כשמאי (לפחות בחלק גדול מהמקרים), ובימיו התחולל על כך ויכוח. דור אחריו, רבי עוד הקל, אבל הסכים שיש להחמיר.

11"זקנה" לצורך הנושא הנדון היא מן הסתם זו שמחזור הווסת שלה פסק. דימום המופיע אצלה הוא בגדר הפתעה, ואפשר מאוד שאין זה דם וסת כלל. יתר על כן, גם אם הייתה לה עדנה, והדבר אפשרי, 59 כגון מקרה שבו הפסקת הווסת נבעה מאילוצי שעה, ממחלה, מלחץ וכדומה. עם זאת, חדלות וסת לסירוגין סביב גיל המעבר, אפשרית. אין מוטלת עליה החובה לזהירות יתר. פרשנות זו מבליטה היבט נוסף של דיני טהרה: חכמים אינם עומדים מן הצד כצופים בדינים אלו. יש להם תביעות מבנות ישראל כיצד להתנהג (להלן ב, א), ובדיני טהרה וטהרה למפרע, לשיטת הלל וחכמים יש מרכיב של קנס, שעליו עמדנו במבוא. על הזקנה אין ליישם מדיניות זו.

12אמנם כל דיני טהרת נידה עוסקים בנתונים מן הטבע ובפרשנותם, אבל הירושלמי מדגיש דווקא את הפן החברתי: "אי זו היא זקנה? רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שקורין אותה אמה ואינה מקפדת, ובדעתה הדבר תלוי. אמר רבי אבין: כל שהיא ראויה להיקרות אימא" (ירושלמי, נידה א ו, מט ע"ב). אם כן, זקנה היא מי שבתודעתה או בתודעת הסביבה היא זקנה. אין גיל לזִקנה אך יש תחושת זקנה. המקבילה ל"אמא" היא כמובן "אבא", ו"אבא" הוא "מבן ארבעים ועד חמשים" (שמחות ג, ז [עמ' 112]). 60 ראו לרנר, לחקר הכינויים. המקבילה באישה היא גיל ארבעים לערך. כיום, גיל חמישים הוא גיל הבלות בדרך כלל, ובימינו הגיל משתנה כלפי מעלה, עם עליית תוחלת החיים ושיפור המזון. קשה לדעת מה היה גיל הבלות הממוצע בתקופת המשנה והתלמוד, וודאי שבסופו של דבר לכל אישה גיל הבלות שלה.