משנת ארץ ישראל על משנה נדה א:ד

1אי זו היא בתולה – המשנה באה להסביר את המונח "בתולה שדייה שעתה" הן לדעת רבי אליעזר הן לדעת רבי יהושע (משנה ג לעיל).

2כל שלא ראת דם מימיה – דם וסת 32 אפשטיין, מבוא, עמ' 483. (על הסיבות האפשריות לאי ראיית הדם ראו נספח רפואי, סעיף 7).

3אפ על פי נשואה – אמנם השתדלו שקטנות לא תינשאנה, אבל אי אפשר היה למנוע את הדבר. אם היא נשואה, חזקה שהתקיימו עמה יחסי אישות אך היא טרם הגיעה לבשלות. בדרך כלל, בתולה היא מי שלא נבעלה: "נמצאת אומר שלש בתולות הן: בתולת אדם, בתולת אדמה, בתולת אילן. בתולת אדן: כל שלא נבעלה מימיה" (תוספתא, שביעית ג, יד-טו), אבל לענייננו, בתולה היא ילדה קטנה, גם אם כבר נישאה וראתה דם בתולין. בתוספתא אנו מוצאים: "ואיזו היא בתולה? כל שלא ראתה דם מימיה. ואף על פי שנישאת והיו לה בנים אני קורא אותה בתולה, עד שתראה ראייה ראשונה. הוי: לא אמרו בתולה לבתולים אלא בתולה לדמים" (נידה א, ו [עמ' 641]; בבלי, נידה ח ע"ב). בתוספתא מובא אפוא הסבר אחר: לא מדובר בהכרח בבגרות המינית, שכן אם התעברה וילדה – חזקה עליה שבייצה קודם לכן והגיעה לבגרות מינית. מדובר בווסת הראשונה. התוספתא מתארת מקרה קיצוני אך בהחלט אפשרי מהבחינה הרפואית, שבו ילדה נישאה ונכנסה להיריון לפני שהייתה נידה, שכן הווסת הראשונה היא הדם המופיע כשבועיים לאחר הביוץ הראשון שלא הופרה. לכן, אם נבעלה והופרתה בעת ביוצה הראשון, ייתכן שתהרה בלי שראתה מעולם דם וסת. בימינו מדובר במקרה נדיר ביותר, אך ייתכן שלא כך היה אז, בשל המנהג להשיא נערות קודם שהגיעו לבגרות מינית. לאחר מכן ילדה והיניקה, ולאחר זמן שוב בייצה, והתעברה באותו ביוץ ראשון שלאחר הלידה 33 ההלכה מציגה נישואי צעירה כדרך רצויה ונישואי קטנה כדרך סבירה. בפועל, לפחות בארץ ישראל, גיל הנישואין היה מבוגר הרבה יותר, כפי שהראה שרמר, גיל הנישואין. הדיון במשנה עשוי להיות תאורטי, אבל בוודאי היה גם מעשי, לפחות לעתים רחוקות. ושוב לא הגיעה לידי דימום וסתי ראשון, וכך נכנסה להיריון בפעם השנייה והשלישית וכן הלאה (ראו נספח רפואי, סעיף 8).

4מעוברת – איזו היא מעוברת שציין רבי אליעזר לעיל? משיוודע עוברה – מרגע שהריונה ניכר. אין בהלכה חידוש. ברור שאם ההיריון אינו ניכר לא יידע איש שהיא בהיריון. דילוג על וסת של חודש אחד יכול בהחלט להתפרש כאירוע מקרי, ואין בו כדי לשנות את מעמד האישה. בתוספתא מובא: "איזו היא מעוברת? סומכוס אמר משום רבי מאיר: משיודע עוברה, שלשה חדשים, שנאמר: 'ויהי כמשלש חדשים' " (נידה א, ז [עמ' 642-641]; ירושלמי, נידה א ג, מט ע"א; בבלי, נידה ח ע"ב). הפתיחה הלכתית, ומשנתנו, דברי רבי מאיר היא. ההמשך מדרשי. בפועל, לעתים קרובות ההיריון ניכר לאחר שלושה חודשים. עם זאת, לעתים האישה אינה מודעת להיותה בהיריון וגם הצופים מהצד אינם מבחינים בכך, במיוחד כשמדובר בנשים הלובשות בגדים ארוכים ורחבים. שלושה חודשים הוא אפוא מדרש ולא קביעה הלכתית. בפועל, אצל רוב הנשים ניכר ההיריון לאחר כשלושה חודשים. עם זאת, עלינו לציין שרוב הנשים חשות שהן בהיריון זמן קצר לאחר התעברותן, לעתים כבר שבועיים או שלושה ממועד הווסת שלא הגיעה. תחושות אלו מלוות לרוב בבחילות, בהקאות ובחולשה החורגת מגדר הרגיל. מעניין שחז"ל לא נתנו משקל כלשהו לתחושות ההרה בקביעת מצבה ההריוני, ודנו רק בראייה של גורם חיצוני.

5בספרות האמוראית ישנה מחלוקת בשאלה אם שלושה חודשים הם תשעים יום או שמא די בכמה ימים מהחודשים הראשון והשלישי והחודש שבאמצע: "שלח ר' חייא בר אבין: מארסין תוך ג', 34 השאלה היא כמה זמן יש להמתין ממות הבעל הראשון כדי שנוכל להיות בטוחים שאלמנתו אינה הרה. וכן עושים מעשה. וכן היה ר' אלעזר מלמדנו משום רבי חנינא הגדול: רובו של ראשון ורובו של שלישי ואמצעי שלם. אמימר שרא ליארס ביום תשעים". 35 בבלי, יבמות מג ע"א; סוטה יב ע"א, וכעין זה בירושלמי, נידה א ג, מט ע"א (בשינוי שמות הדוברים); יבמות ד יא, ו ע"א; בראשית רבה פה, י (מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1044-1043); שמות רבה א, כד, ועוד. אולי זו גם המחלוקת על זמן ההנקה (להלן): הקובע שזמן ההנקה הוא עשרים וארבעה חודשים מתייחס לכך כאל שלוש שנים (חצי שנה ראשונה, חצי שנה שנייה ושנה באמצע – שנתיים), והקובע שזמן ההנקה הוא שמונה עשר חודשים מתבסס על שלושה חודשים בשנה הראשונה, שלושה חודשים באחרונה ושנה באמצע. רבי חנינא מסתפק אפוא בכשישים יום בערך, ואמימר דורש תשעים יום מלאים. הוויכוח אינו עוסק דווקא בשאלה מתי ניכר העובר אלא הוא כללי יותר: האם רוב חודש כחודש? ויכוח זה מזכיר את הדיון בשאלה אם רוב יום הוא כיום ואם מקצת היום ככולו (תוספתא, כלאים א, טז ועוד הרבה). במחלוקת זו, שאלת הראייה החיצונית אינה תופסת מקום.

6אין זה מקרה שהדיון על קיצור תקופת ההיריון אינו מופיע במקורות התנאיים. בעבורם, ההגדרה של שלושה חדשים הייתה כללית (כשלושה חודשים). מבחינה ראלית אין כמובן כלל אחיד הקובע מתי ההיריון ניכר.

7עצם הדיון במעוברת שראתה דם קשה מבחינה רפואית. יש להניח שהפרשת הדם נובעת מסיבוכי היריון למיניהם, כגון דימום מפתח השליה עקב היפרדות שליה או עקב פצע כלשהו באיברי הרבייה ("דם המכה"). 36 ראו נספח רפואי, סעיף 9. לאישה בהיריון אין בדרך כלל מחזור חודשי, ולפיכך, כל דם היוצא מערוותה אינו דם נידה. לכן ברור שאינה מטמאת למפרע, אבל גם עצם האפשרות שהיא תטמא – קשה. במשנה לא נאמר שהיא מטמאת כנידה, וייתכן שהיא מטמאת כזבה, שכן זהו דימום שלא בעת נידתה, העונה לקריטריונים להגדרת "זבה" (ויקרא טו). גם כאן היא נטמאת ביום הראשון, ואין אזכור לצורך בראיית דם פעמיים או שלוש. 37 גם על כך ראו במבוא למסכת. הבבלי דן בשאלה אם היא מטמאת בראייה ראשונה או שנייה, אבל פירוט זה אינו מופיע במשנה. עוד נראה שלפי משנה זו, דם מכה מטמא, ובמבוא למסכת סיכמנו את העמדות בעניין זה. אם כן, ישנן שתי דרכים להסביר את המשנה: (א) לפי מאן דאמר דם מכה טמא; (ב) האישה נחשבת זבה. לפי ההסבר השני, גם במקרה הנדיר מאוד שבו יש לאישה הרה מחזור חודשי (בעיקר בחודשי ההיריון הראשונים, שבהם אין הריונה ניכר, ובכמות הפחותה בדרך כלל מהכמות הרגילה), הוא ייחשב "זיבה", שהרי הוא בגדר דימום חריג. אפשר גם שבתקופה הקדומה סברו שייתכן דם נידה אצל מעוברת. אמנם זו תופעה חריגה (לכן דייה שעתה), אך אפשרית. ואכן, בספרות המעשים 38 "ספרות המעשים" היא כינוי לפנקסי הלכה פרטיים שנכתבו בארץ ישראל בתקופה הבתר־אמוראית. את כל המקורות אסף ניומן, מעשים. להלכה שלנו ראו שם, עמ' 148 (סימן סח). ראינו זאת במפורש: "כך למדונו רז"ל, שמעוברת ומניקה שראו דם הרי הם כשאר נדות, בין לשבעה נקיים בין לטבילה". מבחינה מתודולוגית יש להעיר שאת המשנה אפשר לבאר על בסיס המציאות הרפואית. לפחות בתקופה הבתר־אמוראית הבינו שמעוברת עשויה להיות טמאה בדם נידה.

8מניקה, משתיגמול את בנה – מיניקה כאן היא לדעת תנא קמא, לכאורה, רק מי שמיניקה בפועל. להלן נסתייג מקביעה זו.

9הנקה

10ההנקה נמשכה בתקופות קדומות זמן רב, וגם בימינו אין הדבר חריג. ביטוי לכך יש בסדרת הלכות בתוספתא: "מניקה שמת בנה בתוך עשרים וארבעה חודש – מטמאה מעת לעת. לפכך, אם מניקת והולכת אפילו חמש שנים – דייה שעתה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה, רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: אין דייה שעתה אלא עשרים וארבעה חדש. לפיכך, אם מניקה והולכת אפילו ארבע וחמש שנים – אין לה אלא עשרים וארבע חדש" (נידה ב, א [עמ' 642]). בהמשך: "מינקת שמת בעלה – הרי זו לא תיארס ולא תינשא עד שיהיו לה עשרים וארבעה חדש, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שמנה עשר חדש. רבי יונתן בן יוסף אומר: בית שמאי אומרים, עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים, שמנה עשר חדש. אמר רבן שמעון בן גמליאל: לדברי האומר עשרים וארבעה חדש, מותרת לינשא לעשרים ואחד חדש. לדברי האומר שמנה עשר חדש, מותרת להנשא לחמשה עשר חודש, שאין החלב נעכר אלא לאחר שלשה חדשים" (שם, ב; בבלי, ט ע"א). בהמשך התוספתא (שם, ג-ד) הדעות חוזרות, ומתברר שמחלוקת בית הלל ובית שמאי היא מחלוקתם של רבי אליעזר (כבית שמאי כמובן) ורבי יהושע (כבית הלל). רבי מאיר כרבי יהושע, ורבי יהודה נוקט את דעת רבו, רבי אליעזר. 39 על חכמים מאוחרים הנוקטים את שיטת בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. במהלך הפירוש מצינו עוד עשרות דוגמאות לכך.

11אם כן, דרכו של עולם, בעולם הקדום ואף בימינו אנו, שאישה מיניקה במשך 24-18 חודשים. 40 ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 259-258; אלבק, פירוש, השלמות, עמ' 584. לפי ספר היובלות (טז, יג; יז, א), יצחק אבינו נגמל כשהיה בן שתי שנים, ובספר מקבים ב ז, כז נזכרת הנקה של שלוש שנים. אם היא מיניקה זמן רב מכך, נחלקו חכמים אם היא נחשבת מינקת לצורך טהרת דמים. בנוסף לכך האמינו שההנקה נפגעת רק שלושה חודשים לאחר הנישואין. בפועל ראינו נשים שהוסיפו להיניק את ילדיהן עד גיל שנתיים-שלוש, אבל ייתכן שההנקה כבר לא הייתה אז מזונו היחיד של התינוק אלא תוסף בלבד. איננו יודעים מה היה היחס בין חלב האם למזונות האחרים, ומן הסתם יחס זה השפיע גם על קצב הצמיחה, על בריאות הילדים ועל חסינותם ממחלות.

12הנימוק לאיסור להינשא שנית אלא לאחר שנתיים (תקופת ההנקה) נובע מכך שעל האישה להיניק את בנה. קדמונינו ידעו שיש קשר שלילי בין הנקה להיריון ולהתעברות, וחששו שקיום יחסי אישות והתעברות יפגעו בכושר ההנקה ויזיקו לילד, שמזונו בגיל רך זה תלוי בחלב אמו. "רבי מאיר אומר: מחמת החלב הדמין מסתלקין. רבי יוסי אומר: מחמת הצער הדמים מסתלקין" (ירושלמי, מט ע"ב). המדע בן זמננו הוכיח שהנקה מונעת ברוב המקרים ביוץ והתעברות, ולכן היה חשש שהבעל ימנע מאשתו להיניק, כדי שתהרה. כך או כך, אסרו על מינקת להתחתן עד תום תקופת ההנקה, 41 מסתבר שהמידע הרפואי שהיה בידי חז"ל אינו הולם את הידע הרפואי בן זמננו. בשאלה זו עסקנו בפירושנו ליבמות ד, ב. ונחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר אורך תקופת ההנקה: עשרים וארבעה או שמונה עשר חודשים. 42 תוספתא לעיל, וכן בבלי, כתובות ס ע"ב; אבות דרבי נתן נוסח ב, מב (נט ע"א) (שם מוזכרת רק הדעה של עשרים וארבעה חודשים). במשנה, גיטין ז, ו זו מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה. חז"ל מנמקים את ההלכה בפסוק "אל תסג גבול עולם, ובשדי יתומים אל תבֹא" (משלי כ"ג, י). במקרא נמצא פסוק נוסף, אף הוא בספר משלי: "אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך" 43 תוספתא, ב, ז (עמ' 643); מדרש תנאים על דברים יט, יד (עמ' 115) ומקבילות. (שם כ"ב, כח). בנוסח המסורה ובתרגום השבעים מנוקד: עוֹלָם (בשני הפסוקים). לפי פשוטו של מקרא, משמעות הראשון עוֹלָם ומשמעות השני עוּלים, במובן של תינוקות. כך נדרש פסוק זה במקורות חז"ל כנימוק לאיסור על אישה מינקת להתחתן קודם שתסיים את ההנקה, כדי שלא ייפגעו זכויות היונק. דרשה שנייה היא שהכוונה לעניים. הירושלמי מסביר את הדרשה: "חד אמר: אילו עולי מצרים, וחרנה [ואחר] אמר: אילו שירדו מנכסיהן" (פאה ה ה, יט ע"א). ההסבר הראשון הוא שזהו הגבול (החוק) שנקבע בימי עולי בבל, ולפיו, עוֹלים במשמעות עוֹלם (מאז ומעולם); ההסבר השני הוא בלשון סגי נהור, והכוונה היא: "אל תשיג גבול עניים". עניים הם יורדים (יורד מנכסיו, או ירודים, או מלשון עניים מרודים, כפי שמסביר הירושלמי בהמשך), ובלשון סגי נהור – "עוֹלים". ברור שהתלמוד הכיר את אחד הפסוקים כמנוקד "עוּלים", אבל בנוסח המסורה מנוקד עוֹלם, ובכמה עדי נוסח תיקנו את גרסת המשנה ל"עוֹלָם". 44 פאה ה, ו: ג8, ז, ל, מ; פאה ז, ג א, ג3, ל, מ, נ, ק (לאחר תיקון). ראו בהערות משנה זרעים, מכון התלמוד, עמ' לב, הערה 40; עמ' קמח, הערה 32. כן גם במקבילה בספרי, דברים רפד (עמ' 301). ראו עוד, מדרש תנאים על דברים כד, ב (עמ' 161).

13בספרות חז"ל ישנן עשרות דוגמאות לדרשות הבנויות על נוסח מקרא השונה במעט מנוסח המסורה – עדות לכך שבימי התנאים היו נוסחאות חלופיות לחלק מהפסוקים. במקרה זה, הנוסח שעמד לפני התנאים שונה ממסורת הניקוד (והקריאה) שבידינו, ולא ממסורת הכתיב. 45 ראו הבלין, נוסח התנ"ך. הרמב"ם על משנת פאה ה, ו מתייחס לסטייה זו מנוסח המסורה, וקובע: "לא יקשה בעיניך שזה על דרך הדרש". הדברים מבטאים זלזול מה במדרש, אבל אין בהם כדי לטשטש את העובדה שלעתים היה למדרש נוסח שונה מעט של המקרא. בלשון הזהב של רבנו תם: "הש"ס שלנו חולק על הספרים שלנו" (תוספות, שבת נה ע"א, ד"ה מעבירם). ראו רוזנטל, דרך טיפולם; כהנא, נוסח המקרא. הדרשה שהבאנו מהמשך הירושלמי, בדבר מתן הזכות לעניים להביא ביכורים, היא דרשה למשנה שעוֹלים (עניים) הם כעולי רגל. דרשות למשנה הן תופעה נדירה אך קיימת. 46 ראו פירושנו ליבמות ד, א-ב. בתנחומא ישנה דרשה אחרת על עולים אלו, ושוב, זו דרשה למשנה על בסיס הנוסח "עוֹלים". 47 תנחומא (ישן), וישלח י.

14בספרות חז"ל עולה בבירור שחובת האם להיניק את בנה. מבחינה משפטית, ספק אם האב חייב במזון בנותיו. אדרבה, המשנה קובעת: "האב אינו חייב במזונות בתו. זה מדרש דרש רבי אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים ירשו והבנות יזונו. מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב, אף הבנות אינן נזונות אלא לאחר מיתת אביהן" (כתובות ד, ד; ד ו). אבל כפי שראינו בפירושנו למשנה, ברור היה שהאב מפרנס את בניו ואת בנותיו. זו דרכו של עולם.

15ברור שההנקה מצוינת כאחת מחובות האישה לבעלה: "אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה: טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת, ומניקה את בנה מצעת לו המיטה, ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת – לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת; שתים – אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה" (כתובות ה, ה). רק אישה עשירה שהביאה לביתה החדש שתי שפחות פטורה מהנקה. בעיני חכמים ובעיני בני החברה הקדומה, ההנקה הייתה חשובה ולא היה לה תחליף. רק בני עשירים יכולים היו לרכוש מזון מלאכותי בכמות מספקת שישמש תחליף מלא לחלב אם. הם כמובן לא הכירו בסגולות החיסוניות של חלב האם והתקשו לספק תחליפי חלב הולמים.

16המשפט במשנה מתייחס להנקת הבן המשותף של הבעל והאישה, ולכן מודגש: "בנה". הנקת בן אחר נדונה בתוספתא, ובה נאמר שהבעל אינו יכול לכוף את אשתו להיניק את בן חברו, ולא האישה את בן חברתה (תוספתא, כתובות ה, ה ומקבילות). שאלה אחרת היא מהו דינו של יתום שאביו התחתן עם אישה היכולה להיניק או של מינקת שהתחתנה בזמן ההנקה. שאלה זו נדונה לעיל, וכבר ראינו את יחסם השלילי של חכמים לנושא "מינקת חבירו". ברור היה להם שהאישה ממשיכה להיניק את בנה, אלא שהבעל אינו חייב במזונותיו. לעומת זאת, אין התייחסות מפורשת להנקת בן של אישה אחרת (חיה או מתה), ולפי פשוטם של דברים, האישה פטורה מכך.

17בתוספתא מופיעה מחלוקת בשאלה מה קורה כאשר אישה נדרה לא להיניק את בנה. בית הלל אומרים שבעלה כופה אותה להיניק, ובית שמאי אומרים: "שומטת את דדיה מפיו" (כתובות ה, ה; ירושלמי, שם ה ה, ל ע"א). לפי פשוטם של דברים, התנאים נחלקו על בסיס ההנחה שהאישה חייבת להיניק את בנה, והשאלה היא רק מה הדין אם נדרה לא לעשות כן. הבבלי (כתובות נט ע"ב-ס ע"א) מגיע למסקנה שמשנת כתובות היא כבית הלל ושלדעת בית שמאי אין ההנקה נמנית עם חובות האישה, ואם נדרה – נפטרה ממנה. גם משנתנו מניחה בפשטות שהאישה מיניקה את בנה.

18עם זאת, המשנה מציגה את נתינת הבן למינקת אחרת כאפשרות פשוטה ולגיטימית. כך למשל אם האישה הכניסה עמה שתי שפחות היא פטורה מהנקה, בהנחה שהשפחה תיניק את הוולד (כתובות ה, ה). וכן מובא בתוספתא: "חייבת אשה בטיפול בנה כל עשרים וארבעה חדש. אחד בנה ואחד שניתן לה בן להניק. האשה שניתן לה בן להניק – לא תעשה עמו מלאכה ולא תניק עמו תינוק אחר" (נידה ב, ד [עמ' 642]). חובת הנקת התינוק היא על האם, ואם ניתן לאישה להיניק ילד אחר שאינו ילדה הביולוגי (בן בעלה מנישואין קודמים או נוספים או הנקה בשכירות), עליה להתמסר למלאכה זו במשך עשרים וארבעה חודשים (הברייתא נוקטת את שיטת בית שמאי). ברור שדרך העולם היא שהאם תיניק את בנה, אבל אפשר גם שתהיה לו מינקת. עוד מגבילה התוספתא: "תינוק המכיר את אמו – אין נותנין אותו למיניקת אחרת, מפני סכנות נפשות [...] אבא שאול אומר: יונקין היינו מבהמה טהורה ביום טוב" (נידה ב, ה [עמ' 642]). סיפורו של אבא שאול מלמד כנראה על מקרה של היעדר מינקת. התפיסה המוצגת היא שראוי שאם תיניק את בנה, אבל אפשר שהבעל יממן מינקת אחרת. התופעה של מסירת בן למינקת רווחה כנראה בזמן המשנה, הן משום שנשים רבות מתו בשעת הלידה או לאחריה הן משום תמותת התינוקות, שהייתה אז בשיעורים מבהילים. במקרה כזה חיפשו מינקת פנויה (ללא ולד או אחת היכולה להיניק שניים). אוכל מלאכותי נחשב יקר מאוד ומסוכן, ולכן אסרו על נישואי מינקת.

19משנתנו מזכירה את ההנקה בפשטות כחלק מתפקידי האישה, ואת האפשרות "שנתנה בנה למניקה" כאפשרות חילופית. זו דרכה של המשנה, להתמקד בנושא שלפניה – דיני טהרה – ולא להפנות זרקור אל עבר היבטים אחרים של אותה שאלה הלכתית.

20נתנה בנה למניקה – אחרת. במקרה כזה היא אינה מיניקה, וממילא מצפים לכך שתהיה לה וסת כסדרה.

21גמלתו או מת, רבי מאיר אומר: מטמא מעת לעת – לאחר יום פוקעת "זכותה" כמיניקה, וחכמים אומרים: דייה שעתה – לא נאמר לכמה זמן היא נחשבת מיניקה, אולי מכיוון שאישה הפוסקת להיניק מסיבה כלשהי, גם חלבה פוסק, בדרך כלל תוך ימים ספורים.