משנת ארץ ישראל על משנה נדה א:ז

1אפ על פי שאמרו – בנוגע לאישה אשר לה מחזור וסת סדיר או שהיא אחת מארבע הנשים אשר דייה שעתה – עד כה נדונה ההלכה הטכנית, ממתי האישה טמאה. כעת עוברת המשנה לשאלת הרצוי: כיצד על בנות ישראל לנהוג.

2צריכה להיות בודקת – לא נאמר מתי, ונשוב לכך במשנה הבאה, שבפרק הבא.

3חוץ מן הנידה – שהיא ממילא טמאה שבעה ימים מעת תחילת ראייתה, ובימים אלו אין טעם בבדיקות כלל, שכן גם אם ראתה דם יום אחד בלבד היא טמאה שבעה ימים.

4והיושבת על דם טהור – בכתבי היד הטובים: "טוהר". 61 כך הנוסח בכתבי היד פרמא 3173; פרמא 2596; לו; גניזה T-S E1.147 (טוֹהַר); heb. e.73/78 (טוּהַר/טוֹהַר). משניות בכתב יד לבבלי: וטיקן 110 ו-127 (אבל בגמרא: טהור) (וטיקן 113: טֹהַור); מינכן 95; גניזה heb c.17/82. ב-ז, ע, ק: "טהור". יושבת על דם טוהר (טהור) היא אישה שילדה. אם ילדה זכר, היא טמאה במשך שבעה ימים מאז הלידה, ובמשך שלושים ושלושה הימים שלאחר מכן היא טהורה לבעלה (וטמאה למקדש); אם ילדה נקבה, היא טמאה במשך ארבעה עשר יום מאז הלידה, ובשישים ושישה הימים שלאחר מכן היא טהורה לבעלה (וטמאה למקדש). הימים הללו: שלושים ושלושה הימים שלאחר שבעת ימי לידת הזכר ושישים ושישה הימים שלאחר ארבעה עשר ימי לידת הנקבה, הם ימים שבהם הדימום שלאחר הלידה עדיין קיים, לפחות בחלק גדול מהם, ובכל זאת האישה טהורה לבעלה, ולכן הם נקראים ימי "דם טוהר". הביטוי לקוח מהמקרא: "ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. ואם נקבה תלד, וטמאה שבֻעַים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא י"ב, ד-ה). הסיבה למניין הימים הללו ולהבדלים בין לידת זכר ללידת נקבה המופיעים בתורה אינה מוסברת. מבחינה רֵאלית אין הבדל בין זכר לנקבה. זו אפוא גזרת הכתוב, והיא מחוץ לתחום דיוננו במחשבת חז"ל.

5בבבלי מופיעה מחלוקת בשאלה אם דם היולדת בא מאותו מקור של דם הנידה והאם זהו מעיין אחד או שניים (נידה יא ע"א-ע"ב). לדעת הבבלי, זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בצד הרֵאלי עסקנו במבוא (וראו נספח רפואי, סעיף 10). רגליים לדבר שחכמים סברו שדין דם הטוהר אינו מושפע מתנאי הטבע ואינו מבטאם אלא נועד להקל על האישה.

6מכל מקום, היושבת על דם טוהר – טהורה, ומהמשנה משמע שטהורה לבעלה ואינה מטמאת טהרות. בבבלי נוסף: "והיושבת על דם טהור – אסורה לשמש. עד כמה? אמר רב: עונה" (פסחים קיג ע"ב). 62 מימרה זו היא מדברי רבי יוסי איש הוצל (איסי בן יהודה), תלמידו של רבי ישמעאל, שהובאו בתוך שורה שלמה של אזהרות פרטיות של חכמים, ולאו דווקא כהוראה לרבים. חלק מכתבי היד אינם גורסים את המילים " עד כמה עונה" (קולומביה; וטיקן 109), חלק מהם גורסים "רבה/רבא" (שאר העדים, מלבד הדפוס וכתבי היד מינכן 6 ומינכן 95) ולא "רב", והיו מן הראשונים שפירשו שמדובר רק בלילה האחרון. 63 ר"ח, רשב"ם, תשובות הגאונים שערי תשובה, סימן קעג (בשם רב האיי, בכ"י וטיקן 109: "וכמה עונה או יום או לילה"). ראו דברי רש"י בשם רבותיו, המובאים ברא"ש, סימן ה. לא נרחיב בשאלות אלו, שאינן נדונות במשנה, ומבטאות התפתחויות שאין להן בסיס במקור התנאי ואיננו יכולים לקבוע מתי נקבעו. להלן (י, ו) נראה שההלכה שבתלמוד, בנוגע ליושבת על דם טוהר, היא לפחות שלב שלישי בהתפתחות ההלכה.

7והמשמשת בעידים – כאמור במשנה א, לפני ואחרי קיום יחסי אישות ("שימוש") האישה מנגבת את בית הסתרים בבד לבן ומוודאת שאין שם דם. בחלק מעדי הנוסח זהו משפט חדש, וכך הוא יכול להתפרש גם כמשפט חיווי, היינו, כל אישה צריכה לשמש בעדים חוץ מהיושבת על דם טוהר (טהור). כלומר, לפנינו משפט חדש, ולא עוד דוגמה המצטרפת לדוגמאות הקודמות. כך מפרש הירושלמי, נידה פ"א ה"ז, מט ע"ג. רוב עדי הנוסח הטובים גורסים "המשמשת" או "והמשמשת". וי"ו החיבור עצמה אינה ראיה לכאן או לכאן, שכן היא נופלת ונוספת ואינה משמשת אלא להדגשה, אבל כל הנוסחאות הגורסות "המשמשת" לא ראו בכך חיווי אלא תיאור מקרה (אם היא משמשת – אז...). אולם כמה מדפוסי המשנה עם פירוש הרמב"ם, כתבי היד של הבבלי 64 ב, ד, ה, ה1, מ; וטיקן 110, 113 (במשנה: משמשת), 127; מינכן 95. בדפוס נפולי נשמט כל המשפט. וכמה ראשונים, גרסו "ומשמשת". 65 רש"י ותוספות על נידה יא ע"א, ד"ה ומשמשת; רמב"ם על משנתנו; רמב"ן ומאירי על נידה יא ע"א, ועוד. לדיון דומה ראו לעיל א, א. אם כן, לפי עדות רוב עדי הנוסח הטובים אין כאן חיווי אלא תיאור מקרה. הפירוש הרואה בכך חיווי או ציווי הלכתי, קשה. אם המשנה פותחת באמירה שעל האישה לבדוק, בוודאי אם היא משמשת בעדים היא פטורה מכך, שכן זו הבדיקה. לפיכך אנו מעדיפים לראות בכך משפט תיאור בלבד, וראו גם פירוש המשפט הבא. 66 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 485-483. חוץ מן היושבת על דם טהור – בדפוס: "טוהר". אין סיבה שאישה זו תבדוק את עצמה. מן הסתם יוצא ממנה דם, אבל הוא תוצאת הפציעות ברחם או גזרת הכתוב שלפיה דימום לאחר שבוע מלידת זכר או שבועיים מלידת נקבה יהיה דם טהור. אם זהו המשך משפט החיווי, כי אז יש להבין זאת כך: אישה צריכה לשמש בעדים, חוץ מהיושבת על דם טוהר. אבל אם אין כאן משפט חיווי, יש כאן תיאור מקרה: משמשת בעדים פטורה מבדיקה, וכן היושבת על דם טוהר פטורה מבדיקה. נוסח זה של המשנה קשה, שהרי חסרה הפתיחה הבאה לפני "חוץ מן היושבת". 67 נימוק זה הניע את מיטשם, נידה, עמ' 314, לקבוע שההסבר השני עדיף. לפי נוסח זה יש במשנה ייתור הנובע מהרכבה של שני מקורות, ואין בכך פסילת אפשרות פירוש זה. אם נסביר ש"המשמשת" הוא משפט חיווי, כלומר, אישה צריכה לבדוק את עצמה בעדים, חוץ מן היושבת על דם טוהר, זו הלכה חדשה. המשנה הבאה קובעת שדרך בנות ישראל לבדוק, ואם כן, אין כאן הלכה או ציווי כי אם מנהג יפה בלבד. 68 וכן העיר אפשטיין, מבוא, עמ' 485-483. עוד שנינו בתוספתא: "אמר רבי יהודה: מפני מה אמרו בשרץ עד שעת הכיבוד? שאם לא בדק, מטמא למפרע. ומפני מה אמרו כתם עד שעת הכיבוס? שכן דרך בנות ישראל בודקת כתמיהן בשעה שהן מכבסות, ואם לא בדקה כתמה – מטמא למפרע" (נידה ו, יב [עמ' 648]). אם כן, זו הלכה מדור אושא, המציעה גישה אחרת. הכתם מטמא למפרע מהפעם האחרונה אשר בה הבגד כובס, שכן אז הוא נבדק. רבי יהודה אינו מזכיר אפוא את הבדיקה בעדים. דבריו משקפים כנראה גישה מנוגדת לזו של שמאי (אף שלעתים הוא ממשיך את דברי בית שמאי, ראו לעיל משנה א).

8זאת ועוד: המשנה פותחת בחיווי "רך": "אף על פי שאמרו [...] צריכה להיות בודקת". אם כן, אין טעם להמשיך בציווי ברור: ו"משמשת בעדים"! זו גם חזרה וגם סתירה באופי הדברים. בדיקה אינה זהה להוראה לשמש בעדים. "בדיקה" היא מונח כללי לצורך בתשומת לב, ואילו "שימוש בעדים" מתאר התנהגות מפורטת בשעת קיום התשמיש. בהחלט ייתכן שאישה לא תגיע למצב של בדיקה כזאת במשך זמן מה, אבל מכל מקום, אין טעם בשתי ההוראות: גם לבדוק וגם לשמש בעדים.

9אם כן, אין הלכה לשמש בעדים, אבל יש הנחיה כללית, "רכה יותר", שהאישה תבדוק את עצמה, ללא הגדרת זמן וכמות. כל המחלוקת במשנה א היא על רקע מצב שבו לא נעשות בדיקות תכופות. אם כן, צריך להבין שבשלב הקדום הייתה הבדיקה העצמית מועטת, אבל ברבות הימים היא הפכה נוהג תכוף ומתמיד, ולכן גם נקבעה הלכת חכמים, שאישה טמאה רק מעת לעת. הבדיקה הנזכרת במשנה א פורשה על ידינו או כבדיקה או כמעשה התשמיש עצמו, וראו שם.

10ובתולה – שעדיין לא ראתה דם ונישאה, וראתה דם לאחר תשמיש ראשון, שדמיה טהורין – אין סיבה שתבדוק, שהרי זה דם בתולין, שהוא מעין דם מכה. משנתנו מתפרשת כמקרה שבו מדובר בדם היוצא בזמן קריעת הבתולים, שאינו דם נידה, 69 פרק י משנה א, וראו להלן דיוננו בפרק ה משנה ג. אבל אפשר לפרש את ה"בתולה" במשנתנו כבתולה שבה עוסקת משנה ד, כלומר, בילדה קטנה שטרם הגיע זמנה לראות. לפי פרשנות זו, הבתולה "דמיה טהורים", ודבר זה עומד בניגוד גמור למשניות לעיל, הפוסקות שדמיה טמאים, אם כי לא למפרע (רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה ג). שאלת הסתירה בין המקורות אינה מפתיעה כשלעצמה, ואין חובה לחפש פירוש הרמוניסטי שיצמצם מחלוקות. עם זאת, הפירוש הראשון (שמדובר בדם בקיעת הבתולים) עדיף, שכן כל משניות הפרק הן יחידה ספרותית אחת, וראשית המשנה מתייחסת למשנה א: "אף על פי שאמרו דייה שעתה". אמנם ראינו שהפרק אינו שלם (חסרה בו הדעה שמעת לעת), אבל הוא מגובש כיחידה אחת, וקשה להניח שמשנה ז תפסוק את הלכות ה"בתולה" בדרך שונה ממשנה ג. עדיף לפרש שהמונח "בתולה" במשנתנו בא במשמעות שונה מזו שבמשניות ג-ד. לדעתנו מדובר במשנתנו בבקיעת קרום הבתולין (בעילת מצווה), ולדעת המשנה, הדם טהור. נדון בכך להלן בפרק י משנה א, ונראה ששם התפיסה ההלכתית היא שדם הבתולים מטמא, אם כי רק משעתה ואילך. ישנה אפוא מחלוקת בנושא, ולפיכך עדיף להעמיד גם את משנתנו כסותרת את משנה ג.

11פעמים – שתי פעמים היא שצריכה – כל אישה להיות בודקת בשחרית – בקומה משנתה, כדי לאשר שהטהרות שבהן עסקה בלילה לא נטמאו, ובין השמשות – בהליכתה לישון, כדי לאשר שהטהרות שבהן עסקה במשך היום לא נטמאו. אפשר היה לנסח את המשפט: "כיצד היא בודקת? פעמים...". להלן (י, ג) נסיק שזו דעת רבי יהושע (אם כי שם לא מוזכר מעבר לבדיקה פעם אחת ביום), ורבי אליעזר אינו דורש בדיקות כה תכופות. הביטוי "המרבה לבדוק בנשים" (להלן ב, א) עשוי לשקף כמובן את שני הצדדים. כל אחד סבור שכמות הבדיקות שהוא דורש הגיונית. המחמיר "מרבה בבדיקות", והממעיט מותיר מקום לחששות.

12ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה – מתכוננת ליחסי אישות עם בעלה (כדלהלן ב, א). 70 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 235, 485. "לשמש את ביתה" הוא כינוי "נקי" ליחסי אישות. במבוא למסכת (ולעיל במשנה א) הרחבנו מעט בשאלה זו של מציאת כינויים נקיים ליחסי אישות, החל מכינויים שליליים וכלה בכינויים הנשמעים ללשוננו ללא מגמה שלילית. המונח "עוברת" הוא משחק לשון, ה"מתכתב" עם ההמשך, העוסק באישה העוברת (מסיימת) לאכול תרומה, וגם עם המעוברת, שאינה צריכה בדיקה.

13יתירות עליהן הכוהנות – הן בודקות פעם נוספת, (ו)בשעה שהן אוכלות בתרומה – כדי לוודא שהן טהורות. קודם אכילת התרומה טבלו גברים ונשים טבילת מניעה, למנוע טומאה, ואולי גם להרבות קדושה. 71 ראו פירושנו לברכות א, א. רבי יהודה אומר: אף בשעת עבירתן מלאכל בתרומה – בסיום הארוחה צריכה האישה לסדר את האוכל ולטפל בשיירי התרומה, ולכן עליה לוודא את טהרתה. לחילופין, אפשר להציע שהאישה בודקת את עצמה לאחר ארוחת התרומה כדי לתקן את שיירי התרומה, שיישארו טהורים גם אם תימצא לאחר מכן טמאה. דומה שלפנינו ביטוי להקפדת יתר. הבדיקה שאחרי באה גם להשוות בין "שימוש" לבין סעודה וליצור הלכה זהה. ואכן, ביטויי הסעודה היו גם הם כינויים של מעשה מיני: "כן דרך אשה מנאפת: אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און" (משלי ל', כ). 72 ראו עוד, פירושנו לסוטה ב, א.

14המשנה האחרונה עוסקת בבירור בטהרה לתרומה ובטהרה רגילה, ומן הסתם גם לחולין. התלמודים מציעים שכל הפרק עוסק רק בקודשים: "הונא בר חייה אמר: מעת לעת שאמרו, לקדשים, אבל לא לטהרות" (ירושלמי, נידה א א, מח ע"ד). המשך הסוגיה בירושלמי ברור, ולפיו, אדם מישראל האוכל על טהרת חולין או על טהרת קודש עושה זאת ברמה הנמוכה של טהרת חולין בלבד, אבל בימי התנאים נעשתה טהרת קודשים בטהרת קודש ממש. 73 ראו במבוא למסכת טהרות. האמוראים מנסים אפוא לצמצם את המשנה לתחום טהרה שלא נשמר בימיהם, שכן בימיהם כמעט לא הייתה טהרת קודש (להוציא טהרת מי חטאת, שדינה חמור משל קודש).

15גם בבבלי מתנהל דיון מצמצם דומה: "אמר רב הונא: מעת לעת שבנדה מטמאה בין לקדש ובין לתרומה. ממאי? מדלא קתני לה גבי מעלות. אמר ליה רב נחמן: והא תני תנא, לקדש אבל לא לתרומה! קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק: בחולין שנעשו על טהרת קדש, ולא בחולין שנעשו על טהרת תרומה" (נידה ו ע"ב). אם כן, רב הונא סבר שמשנתנו עוסקת בקודש ובתרומה, ואילו רב נחמן צמצמה לקודש בלבד.

16הבחנות אלו אינן נמצאות במשנה. טהרת נידה אינה קשורה לטהרה כללית. חייבים בה כולם, לחולין רגילים, אלא שעל אכילת תרומה יש להקפיד במיוחד. במשנה עצמה אין רמז לצמצום ההלכות, והתלמודים משקפים שינוי ביחס למצוות נידה, שינויים שהם ותהפוכותיהם מחוץ לתחום דיוננו.

17הבבלי אף מבחין בין שמירת נידה לצורך טהרות לבין שמירתה לצורך קיום יחסים עם הבעל. לדעת הסוגיה, אישה תמיד מותרת לבעלה ואינה צריכה בדיקה: "בעא מיניה רבי זירא מרב יהודה: אשה, מהו שתבדוק עצמה לבעלה? אמר ליה: לא תבדוק. ותבדוק, ומה בכך? אם כן, לבו נוקפו ופורש" (נידה יב ע"א). כבר הבבלי חש שהדבר מנוגד להמשך המשנה, העוסק בהכנות ליחסי אישות, ומסביר שכך נוהגות רק הצנועות: "אמר רבי אמי, אמר רבי ינאי: וזהו עדן של צנועות. אמר ליה רבי אבא בר ממל לרבי אמי: תנא תני: צריכות, ואת תני: צנועות? אמר ליה: שאני אומר, כל המקיים דברי חכמים נקרא צנוע. אמר רבא: ושאינו מקיים דברי חכמים, צנוע הוא דלא מקרי, הא רשע לא מקרי?!" (שם). הבבלי מסביר את המשנה לא כפשוטה, מצמצם את הלכות נידה שבפרק לטהרות ולקודשים (שלא נהגו בבבל) ומקל בטהרת נידה במסגרת חיי הזוגיות. אנו נעסוק בשאלה זו להלן (ב, ד), אבל בשלב זה, פשט המשנה ברור, וטהרת נידה נדרשת בכל התחומים במידה שווה. המגמה המקלה של הבבלי באה לידי ביטוי גם בפירושנו למשנה א.

18משנתנו והמשנה הבאה עוסקות בחובת הבדיקה התכופה, חובה שאינה תלויה במחלוקת אם האישה מטמאת למפרע. עם זאת, המקרים המסופקים הרבים, כולל סדרת המקרים שנביא בהמשך מהתוספתא, מצביעים על כך שבפועל היו רבות שלא נהגו כדרך המיוחסת לבנות ישראל (להלן ב, א), וודאי לא נהגו כ"צנועות" או כמו הכוהנות, והבחינו בשטף דם או בכתם רק לאחר זמן. אם נקבל את עדות משנתנו כנוהג למעשה, הרי שהיא מבטאת נוהג מאוחר או דרישה מאוחרת יחסית של תנאים, דרישה שלא התקבלה על דעת כלל הציבור, ולפחות בתקופה התנאית לא הייתה נוהג רווח בציבור.

19לסיכום, המשנה והתוספתא הציגו סדרת עמדות בנוגע לשאלה של טומאה למפרע:

201. דייה שעתה – שמאי.

212. דייה שעתה – אך רק ארבע נשים (רבי אליעזר).

223. מפקידה לפקידה – הלל.

234. רק בתולה מטמאת לשעתה, והשאר כבית הלל או מעת לעת (רבי יהושע).

245. מעת לעת – אנונימי, סתם משנה (בתוספתא להלן בשם רבי).

256. מעת לעת ומפקידה לפקידה, הארוך בין השניים – "חכמים" במשנה לפי התוספתא.

267. מעת לעת ומפקידה לפקידה, הקצר בין השניים – "חכמים" במשנה לפי התלמודים.

278. יש להרבות בבדיקות מחד גיסא, ומאידך גיסא ישנן מגמות של הקלה, החלות רק על חלק מהמקרים (למשפט זה כמה ניסוחים, השונים בפרטים. שיטה זו, ובעיקר חלקה השני, הוא מדורות אושא ורבי).

28גם הפרק בתוספתא מסתיים בסדרת הלכות. מהן משתמעות עמדות נוספות, המבחינות בין כתם לדם. דם שוטף הוא דם וסת. הכתם הוא ספק דם וסת ספק דם זוב, המטמא רק יום אחד, ואם עברה האישה שלושה ימי זוב רצופים, עליה לשמור שבעה ימים נקיים.

29א. "כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן – כתמן מטמא למפרע, חוץ מן הקטנה שאין ראויה לראות, שאין לה כתמים, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל הנשים שאמרו חכמים דיין שעתן – כתמן בראייתן; וקטנה ראויה לראות – יש לה כתמים" (תוספתא, נידה ג, א [עמ' 643]) – לדעת רבי מאיר, כתם מטמא למפרע לדעת שמאי ורבי אליעזר, וחכמים חולקים, וכמובן נוקטים את שיטת שמאי.

30ב. "כל אשה שיש לה וסת – כתמה מטמא למפרע. שאם תראה שלא בשעת וסתה – מטמא מעת לעת. רבי אומר: החמירו בכתם יתר מן הראיה, שהכתם מטמא למפרע, והראיה אינה מטמא אלא מעת לעת" (שם, ב) – לדעת רבי, ראייה מטמאת מעת לעת, וכתם – למפרע (לא נאמר לכמה זמן). לדעת תנא קמא, וסת מטמאת לשעתה (כשמאי, כרבי אליעזר וכרבי מאיר), אבל אם יש לה כעת וסת, הכתם הקודם מטמא למפרע, ולא נאמר לכמה זמן.

31ג. "ראת כתם ואחר כך ראת דם – הרי זו חוששת משום זוב, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינה חוששת משום זוב. הרואה כתם, אם יש בו לחלק שלש טיפין לשלשה ימים – הרי זו חוששת משום זוב; ואם לאו – אינה חוששת משום זוב, דברי רבי מאיר. רבי יהודה בן אגרא אומר משום רבי יוסי: בין כך ובין כך הרי זו חוששת" (שם, ג). ההבדל בין התנאים בסיפא הוא בשאלה אם אנו קובעים דין אחיד לכל המקרים או שמא מנסים למצוא התאמה בין תנאי המקרה להלכה. אם הכתם קטן, אין זו זיבה של שלושה ימים, ולכן אין האישה זבה גמורה אף על פי שלא בדקה, וכן אם ראתה כתם לאחר היותה נידה. לדעת רבי מאיר תולים את הדם ומוצאים לו סיבה באירוע שעברה, ולדעת חכמים, מחמירים. אגב הלכה זו אנו שומעים שהנשים אינן בודקות את בגדיהן אלא לעתים רחוקות.

32ד. ריבוי הבדיקות משפיע על הפסיקה היסודית במקרה של משנה א: "אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה בן אגרא בזמן שלא בדקה, ודברי רבי מאיר בזמן שבדקה. רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר: בין כך ובין כך אינה חוששת. תלת כתמה באחרות, דין הוא שתתלה כתמה בעצמה" (שם ד) – מגמה זו מודגשת לאחר דור אושא.

339. מטמאת משעת כיבוס – רבי יהודה (שם ו, יג [עמ' 648]).

34יתר ההלכות בתוספתא עוסקות בזוב, והוא אינו עניין למשנתנו.