משנת ארץ ישראל על משנה נדה ב:א

1כל היד המרבה לבדוק, בנשים, משובחת – במשנה הקודמת דובר בשתי בדיקות לפחות ביום, כדי שהאישה תהיה מודעת לטומאתה, ורבי יהודה דרש בדיקה שלישית, רביעית וחמישית, כל פעם לפני טיפול בטהרות, לפני קיום יחסי אישות או אחריהם. כעת המשנה פותחת בהצהרה כללית שיש להרבות בבדיקות. ברור שלפנינו ניסוח אחר. הניסוח הראשון הוא מהתחום המשפטי, המחמיר (רבי יהודה), ויש בו שיעור הלכתי, כמקובל בספרות ההלכה. הניסוח של משנתנו כללי והצהרתי, והוא מבטא חרדה מטומאה. המינוח "המרבה לבדוק" אינו מינוח הלכתי רגיל. במשנה לא נאמר כמה זה "מרבה" – ארבע, חמש או עשר פעמים ביום. ברגיל היינו מצפים לקביעה כמותית מדויקת, כגון שלוש פעמים ביום או קביעה מדויקת אחרת. לפנינו דוגמה נוספת לאשר טענּו במבוא למסכת: בהלכות נידה יש עירוב מתמיד של הלכה משפטית יבשה וטכנית עם ביטויי חרדת טומאה שאין להם "שיעור", ולפנינו אחד הביטויים לניסוחים אלו. האמירה שלפיה ריבוי בדיקות הוא דבר חיובי עומדת בניגוד למובא במשנה להלן ד, ז ובניגוד למציאות העולה מהמשנה לעיל א, א, שלפיהן לא תמיד הקפידו הנשים על בדיקות תכופות, וחכמים לא התריעו נגד התופעה.

2בתוספתא מובא: "בנות ישראל קטנות – עד שלא הגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טהרה ואין הנשים בודקות אותן; וכשהגיעו לפירקן הרי הן בחזקת טמאה 1 ראו ליברמן, תוספת ראשונים על תוספתא נידה כאן (ה, ד). והנשים בודקות אותן. רבי יהודה אומר: אף משהגיעו לפירקן אין הנשים בודקות אותן, שמא יקלקלוהו בידיהן, אלא סכות ומקנחות מבחוץ, והן נבדקות מאליהן" (נידה ה, ד [עמ' 645]; בבלי, נידה י ע"ב). כנראה מובע כאן חשש לקריעת קרום הבתולין כתוצאה מן הבדיקות. 2 ראו רש"י, נידה י ע"ב, ד"ה שמעוותות: "כלומר, מסרטין לה בצפורן ומייתו לה לידי ראיה". ראו פירושו של בעל חסדי דוד לדברי הרמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב ד, ח, שהכוונה היא גם לנשואות. הברייתא יוצאת מההנחה שיש חובת בדיקה, ועוסקת בשאלה כיצד לבדוק. דברי רבי יהודה מנוגדים לעצה במשנה שלנו ומתאימים למציאות העולה מהמשנה לעיל (א, א), שלא תמיד הקפידו הנשים על בדיקות תכופות.

3ובאנשים, תיקצץ – ההסבר המקובל הוא שהבדיקה אצל הגברים היא אם יצאה שכבת זרע (קרי). אפשר גם לפרש ש"אנשים" הם הבודקים, כלומר, אנשים בודקים את הנשים או את עדי הנשים (הבד שבו ניגבו את בית הסתרים). הביטוי "תיקצץ" אף הוא בא מתחום המינוח הלא משפטי. ודאי שלא קצצו ידי אדם, ואין זה אלא ביטוי לקללה המוטלת על העושה מעשה מגונה. לכאורה קשה: וכי מי שבדק בדיקת יתר עשה מעשה כה חמור? הכוונה כנראה לבדיקת איבר המין הגברי ביד, העשויה לעתים לגרום גירוי והוצאת זרע לבטלה. 3 בבבלי, נידה יג ע"א למדו שהמשנה עוסקת בבדיקה בעד ("מטלית עבה") או בדבר אחר, אבל בהחלט אפשר שמדובר בבדיקה ביד. בנוגע לבדיקת אישה בידה ראו קלוגר, מי נידה, ג, סימן קפו, עמ' נא-נב. השוו ירושלמי, נידה א ז, מט ע"ד: "בדקה ביד שאינה בדוקה". לבדיקה זו אצל גבר אין מקור במשנה, ונראה שהדבר נובע מרצון לעדן את לשון המשנה. כמובן, מבדיקה קצרה לא תיגרם הוצאת זרע, אבל יש בה היתר למשש לפעמים באזור שהצנעה יפה לו. 4 כך פירש רש"י במשנה, בניגוד לדברי הבבלי, נידה יג ע"א. וראו להלן. סביר מאוד שהמשנה גם מתנגדת לאווירה של הקפדת יתר. אצל נשים ההקפדה נחוצה, אבל אצל גברים אין צורך בה.

4שאלה שנייה היא מה יחסה של משנה זו לשאלה ההלכתית-טכנית של טומאה למפרע. המשנה הקודמת, שתבעה בדיקה ב"עדים", הניחה כשמאי, שנשים דיין שעתן. אבל אם הן נטמאות למפרע, אולי אפשר להקל בבדיקות ולהשאירן לאישה – הרי היא תסבול מכך שתתגלה טומאתה. עם זאת, אפשר גם שאין לצורת הבדיקה קשר לשאלה של טומאה למפרע.

5בתוספתא שנינו: "כל היד המרבה לבדוק, בנשים – הרי משובחת; ובאנשים – תקצץ. רבי טרפון אומר: תקצץ על טיבורו. אמר לו: הרי כריסו נתפתחת! אמר להם: אף אני לא נתכוונתי אלא לכך. משלו משל למה הדבר דומה? לנותן אצבע בעין. כל זמן שהוא דוחק הרבה, מוציא דמעה. במה דברים אמורים? בשכבת זרע. אבל לזיבה, כל היד המרבה לבדוק הרי זו משובחת" (נידה ב, ח [עמ' 643]). ברור שהתוספתא פירשה את חלק המשנה העוסק בבדיקת אנשים, והחשש הוא שעצם הבדיקה והעיסוק במקום יביאו ל"חימום" ויגרמו הוצאת זרע לבטלה. המימרה היא מדור יבנה, ורבי טרפון, הנוקט בדרך כלל את שיטת בית שמאי, מרמז שכוונתו שלא רק היד תיקצץ אלא שגם האיש ייפצע קשה (יקצצו את ידו כשהיא מונחת על טבורו). ברור שרבי טרפון אינו משתמש בניסוח הלכתי. העונש הוא בידי שמים, ובוודאי מופרז, ואין הוא אלא לשון קללה (כדעת הירושלמי). 5 הבבלי, נידה יג ע"א מתחבט בשאלה אם זו קללה או ממש עונש. לדעתנו, העלאת השאלה ספרותית, להגדיל תורה, ואיש לא העלה על דעתו עונש כזה. היא נשאלה רק כדי לאפשר את שרשרת המדרשים המובאים בעקבותיה. ברם עדיין יש לשאול אם רבי טרפון מתנגד לבדיקות מיותרות בשל הסתייגות כללית מהחמרה או שמא הוא חושש באמת לגירוי ולהוצאת זרע לבטלה, ואולי הוא מתנגד לעצם עיסוק היתר בנושא, עיסוק המוּנע (כביכול) ממגמה של צניעות יתר אבל עשוי להביא לחוסר צניעות. השאלה תלויה בהבנת טיב המשל. אם המשל מדוקדק, אזי כשם שהיד מוציאה דמעה כך היד הבודקת גורמת הוצאת זרע לבטלה, ואם המשל כללי יותר, כי אז אין הכרח להסיק מהמשל חשש זה. במקום אחר עסקנו במשלים ובהתאמתם לנמשלים, וראינו שהמשלים אינם תמיד מתאימים בכל פרטיהם לנמשלים, ולכן, המסקנה שיש חשש של ממש מפני הוצאת זרע לבטלה היא דקדוק יתר במקורות. תופעת המשל בתוספתא מיוחדת, אך לא יחידאית. בספרות חז"ל משובצים מאות משלים, אבל כמעט כולם רק באגדה. במשנה ובתוספתא נמצאים משלים בודדים, ורובם בדברי אגדה ובקבצים שאינם הלכתיים, כמו מסכת אבות. המשל שבמשנתנו דומה במידת מה למשל ההלכתי במשנה סוכה (ב, ט) או לזה המופיע בתוספתא ברכות (א, ד). המשל במשנתנו הוא משל רגיל בהלכה, אבל הקשרו מסופק. האמנם בדיקה אם יצאה שכבת זרע עלולה לגרום הוצאת שכבת זרע לבטלה? יתר על כן, אדם בשעת ערותו ודאי יודע אם יצאה ממנו שכבת זרע. אלא עצם העיסוק בנושא נובע במידת מה מרגישות יתר. המשל כללי אפוא, ואינו בא להסביר את פרטי המקרה. בירושלמי (מט ע"ד) מופיע הטיעון ללא צורת המשל.

6ריבוי בדיקות

7הירושלמי מסביר מהו מקור הצורך להרבות בבדיקות: "צנועות היו בודקות על כל חבית וחבית ועל כל ככר וככר. מעשה בטביתה שפחתו של רבן גמליאל, שהיתה מכתפת יינות לנסכין והיתה בודקת על כל חבית וחבית. אמרה לו: רבי, ראיתי כתם, ונזדעזע רבן גמליאל. אמרה לו: בודקת הייתי על כל חבית וחבית, ולא נטמיתי אלא על חבית זו בלבד" (נידה ב א, מט ע"ד ומקבילות). מדובר ברבן גמליאל בן דור יבנה, שהיה אוכל על טהרת חולין כל ימיו, אבל בימיו היו גם שאכלו על טהרת הקודש (תוספתא, חגיגה ג, ג), ובכך כנראה מדובר כאן. מכל מקום, טבי וטביתא הן דמויות אמתיות של עבדים יראי שמים, כפי שפירשנו בפסחים (ז, ב).

8הירושלמי מעביר את חובת הבדיקות התכופות לצנועות בלבד, ומפרש שצנועות הן כל אלו המבצעות את ההלכה. הבבלי (נידה יב ע"א) הביא מימרה דומה בנוגע למשנה הקודמת, והשתמש בה כדי לצמצם את חובת הבדיקות ולהעבירה מגדר חובה לגדר של מנהג ראוי לצנועות יוצאות דופן.

9הסברנו את ההבדל בין גברים לנשים על רקע הבדל בתביעות הצניעות והתנגדות לבדיקות יתר. נמנענו מלהציג את הסבר הבבלי. הבבלי מסביר: "נשים לאו בנות הרגשה נינהו – משובחות; אנשים, דבני הרגשה נינהו – תקצץ" (נידה יג ע"א). 6 אפשר היה גם להסביר שאצל אישה ישנו חשש שאם נטמאה תטמא טהרתו (כסיפור המובא לעיל בשם הירושלמי), ואילו שכבת זרע אצל גבר מטמאת רק אותו ולא את הנוגע בו. לזב איננו חוששים, משום שזיבה היא תופעה נדירה יותר.

10אפשר לפרש את המימרה בבבלי בכמה דרכים. הראשונה היא שנשים אינן מרגישות כשיוצא להן דם, ואילו אצל גברים, הוצאת הזרע מורגשת ולכן הבדיקה מיותרת. הסבר כזה אפשרי כהסבר למשנה. אבל לדעתנו זה אינו פשט המשנה אלא שינוי מגמה. לדעתנו, לא בהרגשה הדבר תלוי אלא בהתנגדות לעיסוק יתר באותו איבר באמתלה של צניעות.

11התוספות (יבמות יב ע"ב; כתובות לט ע"א, ד"ה שלוש נשים) מסבירים: "משמע דאי הוו בנות הרגשה, הוי אסור. 7 משמע, אסור משום שהדבר יגרום להן "הרגשה". אם היו מרגישות, הבדיקות היו לא רק מיותרות אלא גם אסורות. ומכיוון שאינן מרגישות, הבדיקות משובחות. ובלשון הריטב"א לנידה יג ע"א, ד"ה כל יד: "לאו בנות הרגשה – פי'[רוש] כי מפני משמוש זה אינן באות לידי הרהור ולהוציא שכבת זרע לבטלה", וכן מפרש הר"ן את הבבלי במקום, וכמותו ראשונים נוספים. ומיהו, מצינו לפרש דלאו בנות איסור הרגשה נינהו". כלומר, נשים אינן חשות כלל בגירוי, או שאצל נשים אין איסור על גירוי ולכן מותר לבדקן למרות הגירוי. 8 וכן רמב"ן על נידה יג ע"א; חידושי הרשב"א על נידה שם, וראשונים נוספים. הטיעון האחרון משמעו שגם אצל יש נשים חשש גירוי, אבל אין איסור על כך. ההסבר התולה את ההבדל בטבע המינים אינו מתאים לתצפיות בנות זמננו. 9 מן הראוי להעיר שלדאבוננו, בדורות אחרונים רב העיסוק הפומבי בנושאים אלו, שהצנעה יפה להם. לימוד תורה במקרה זה נמצא נשכר. כמובן שלא לשם כך עוסקת בכך הספרות המקצועית והלא מקצועית. גם ההסבר שאין לנשים איסור גירוי אינו פשט המשנה, כפי שכבר הראו התוספות עצמם. 10 תוספות, נידה יג ע"א, ד"ה נשים, וכן ראשונים נוספים. אלא שאצל נשים, הצורך ההלכתי והמעשי גובר על נזקי הבדיקה, ולכן מצאנו גם את מגמת ההסתייגות מבדיקות.

12הטיעון האחרון מנוגד כאמור לתצפיות בנות זמננו, אבל אין הוא בהכרח פירוש המשנה ואף לא פירוש הכרחי בבבלי. במהלך הפירוש למסכת הצבענו על מקרים שבהם הציעו רבותינו הסברים המנוגדים למקובל ברפואה ובמדע בני זמננו. עסקנו בכך במבוא. במקרים רבים, כגון המקרה הזה, ההסבר המנוגד אינו הגורם להלכה. לאחר שישנה הלכה (שאנו מנסים להתחקות אחר סיבותיה) מציע חכם מאוחר הסבר לא ראלי. אין לו קשר להלכה אלא הוא רובד הלכתי-מחשבתי מאוחר, לפעמים פרי התפתחות הלכתית או מחשבתית. במקרה זה נראה לנו שהראשונים הציעו קו פרשני זה למונח "הרגשה" של נשים משום שרצו להדגיש שיש צורך בבדיקות ואין לחשוש מפני "צניעות יתר". לדעתם, הבדיקה עצמה גוררת פגיעה בצניעות, אבל אצל בנות היא מחויבת משום שאצלן בעיית הצניעות חריפה פחות, ואילו אצל בנים חובת הצניעות חשובה מהצורך בבדיקות.

13יתר על כן, הטיעון הראשון, שלפיו נשים אינן בנות הרגשה ולכן לא חלים עליהן איסורי הצניעות נועד להסביר את ההיתר להשתמש במוך (תוספתא, נידה ב, ו [עמ' 642]; להלן פירושנו למשנה ב, ב). כפי שנראה בדיוננו להלן, ההלכה נועדה להקל על הטיפול בנשים במקרים של בעיה חברתית או רפואית, והנימוק הפורמלי לכך: שלא חל על נשים איסור הוצאת שכבת זרע לבטלה, הוא במידה רבה תירוץ טכני, כדי להצדיק החלטה חריגה הבאה מטעמים חברתיים ורפואיים (ראו פירושנו למשנה להלן).

14החרשת – בעולם הקדום, החירש היה גם אילם ונחשב חסר דעת, שכן לא היה אז חינוך מיוחד לחירשים, ובהיעדר לימוד קריאת שפתיים ושפת סימנים הוא נותר כלוא בעולם נעדר מילים, מושגים, רעיונות וקשרים בין-אישיים וחברתיים, דבר שגרם לו בהכרח להיות מפגר לחלוטין. עם זאת, במשניות קודמות שעסקו בטהרות ראינו שהיו חכמים שראו בחירש שותף לכל המצוות, ובמיוחד להלכות טהרה. הבולט בקרב חכמים אלו היה רבי יוחנן בן גודגדא הלוי, שפעל בשלהי ימי הבית השני ובדור יבנה: "רבי יהודה אומר: חרש שתרם – תרומתו תרומה. אמר רבי יהודה: מעשה בבניו של רבי יוחנן בן גודגדא, שהיו חרשים והיו כל טהרות ירושלם נעשין על גבן. אמרו לו: משם ראיה? שהטהרות אין צריכות מחשבה, ונעשות על גבי חרש, שוטה וקטן. תרומה ומעשרות צריכין מחשבה" (תוספתא, תרומות א, א). כפי שהראינו בדיוננו (תרומות א, א; חגיגה פ, א), רבי יוחנן בן גודגדא ורבי יהודה סברו שיש חירשים היודעים לשמור על גופם ולהתנהג בטהרה (כנראה מתוך צפייה בהתנהגותם של אחרים וחיקוי התנהגות זו). החירשת במשנתנו היא בת כוהן או בת ישראל חירשת שנישאה לכוהן, לפי עמדתו של רבי יוחנן בן גודגדא, שיש לבת חירשת נישואין ושהיא יוצאת בגט (גיטין ה, ה). 11 בניגוד לתוספתא, יבמות ט, ד, וראו בהרחבה בפירושנו לגיטין (טרם נדפס), לתרומות ולחגיגה, הנזכר בגוף הטקסט. משנתנו נוקטת עמדת ביניים. החירשת נישאת ורשאית לאכול בתרומה, אבל בתנאי שתשמור על טהרתה, לבד או בעזרת חברותיה.

15והשוטָה – שאינה יודעת לשמור על עצמה (שכן אינה מסוגלת אפילו לחקות מעשי אחרים).

16והסומה – העיוורת אינה יכולה לבדוק את עצמה, ובמעמדה עסקנו בפירושנו לחגיגה א, א ועוד, והראינו שהנימוק העיקרי להכללת הסומא ברשימת חסרי המעמד המשפטי היא ההנחה שהוא אינו מתמצא במהלך הדברים, אינו איש הבקיא בהוויות העולם הזה, חסר כבוד ולכן פסול, בין היתר, לעלות כשליח ציבור. במקרה זה, הירושלמי מצטט כמה חכמים האומרים: "אין כן סומה" (נידה ב א, מט ע"ד), כלומר, אישה עיוורת יכולה לבדוק את עצמה או לבקש עזרה מחברותיה. וכן בבבלי (נידה יג ע"ב): "א"ר יוסי ב"ר חנינא: סומא אינה משנה" (כלומר, אין הלכה זו מנויה במשנה). 12 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 236. וכל מי שמטרפה – נטרפה דעתה, אם יש להן פיקחות – חברות שפויות, מתקינות – החברות אותן – את השוטות, והן אוכלות בתרומה – אין כאן חובה של הבנה עצמית אלא של אקט טהרה טכני.

17דרך בנות ישראל – "דרך בנות ישראל" הוא מונח חריג. הוא בא לקבוע הלכה, אך לא בהסתמך על טיעון משפטי אלא על הנוהג הרווח. "בנות ישראל" הוא מונח חיובי שיש בו הוקרה והערכה לנשים. עם זאת, "הצנועות" הוא מחמאה גדולה יותר. במשנה ובתוספתא מופיע התואר "צנועות" רק בהלכות נידה, ומכאן הועבר במדרשים גם להקשרים קרובים.

18משמשת בשני עדים, אחד לו ואחד לה, והצנועות מתקינות להן שלישי(ת), [ ו ] אחד להתקן את הבית – שני העדים הם שני בדים לבדיקה אם נטף דם. לפי התיאור, שני העדים נועדו לבדיקה לאחר התשמיש, והשלישי, לתקן את "הבית", לכאורה לנקות ולבדוק את בית הערווה קודם התשמיש. במסכת מקוואות (פ"ח מ"ד) שנינו שקודם טבילה חייבת האישה לכבד את ביתה, ואולי הכוונה לניקוי זה שקודם הטבילה ולאחר התשמיש. אלא שבמקוואות זו הלכה לכל דבר, שהאישה צריכה לנקות את בית הסתרים, ואילו אצלנו זהו נוהג טוב, לבצע את הניקוי הזה בבד נקי, כדי לצרף בדיקה לניקיון.

19מעניין שהאישה נחשבת אחראית גם על ניקיונה ועל טהרתה, אבל גם על ניקיון הבעל, כפי שהיא האחראית לכבד ולנקות את הבית כולו במובנה הפשוט של המילה.

20המשנה עוסקת באישה, אבל התוספתא משלימה את דינו של הגבר: "שוטה, מטבילין אותו ומאכילין אותו בתרומה לערב ומשמרין אותו שלא יישן, ואם ישן ועמד – טמא מיד. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: עושין לו כיס של עור ומלבישין אותו ובודקין אותו בתוכו. ואם נמצא בתוכו שכבת זרע – טמא; ואם לאו – טהור. אמרו לו: נמצאת מבריח מן הספק ומביאו לידי ודאי, מפני שבא לידי חימום! 13 אם כן, היו שהעדיפו להלביש לשוטֶה בגד תחתון והיו שחששו מכך משום שהחום יגרום לפליטה. לחשש זה אין בסיס רֵאלי. אמר להם: לא מדבריכם טמא הוא? אמרו: אם נמצאת שכבת זרע – טמא; ואם לאו – טהור, ואנו אומרים: יצאת ממנו טפה כל שהוא ונבלעה לה בכיס" (נידה ב, ט [עמ' 643]). על השוטֶה משגיחים טוב יותר, אבל הניסוח הפוך. האישה השוטָה אסורה בתרומה אלא אם כן יתקנוה, והגבר השוטה יאכל בתרומה אלא אם כן לא השגיחו עליו.