משנת ארץ ישראל על משנה נדה י:ג

1משנה ג 44 בכתב היד זו משנה ג, וכן להלן.

2הזב והזבה – שלאחר תום ימי זיבתם צריכים לספור שבעה ימים נקיים ובהם לבדוק בכל יום אם הם עדיין בחזקת נקיים (לעיל ד, ז), שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור, ביום השביעי – ובמקום לבדוק בכל אחד משבעת הימים הנקיים שלאחר הזיבה בדקו רק ביום הראשון וביום השביעי, ומצאו בדיקות נקיות אבל לא בדקו כלל בימים השני עד השישי לשבעת הנקיים, ושאר (מצותה) – נמחק בקו.

3כל הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר: אלו בחזקת טה(ו)רה – כדעת חכמים במשנה הקודמת, ונחשבים כל שבעת הימים כנקיים גם אם נבדקו רק ביום הראשון והאחרון, ויכולים לטבול לטהרתם. ביום השביעי של הימים הנקיים, יתר הימים שבין היום הראשון לשביעי הם בחזקת טהרה. 45 שאינם ימי זיבה בפועל. אבל ייתכן שהם טמאים משום שהיו זבים בימים הקודמים. רבי יהושע אומר: אין להן אלא יום הראשון ויום השביעי בלבד – ובשאר הימים הם נחשבים טמאים, שכן מִספק יש לחשוד שמא המשיך הדם לזוב בימים שבהם לא נבדקו (הימים ה-6-2 מתום הזיבה). רבי אליעזר מסתמך על כך שהם בדקו שתי בדיקות, בתחילת הימים הנקיים ובסופם, ונמצאו נקיים, ולכן חזקה שגם הזמן שבין שתי בדיקות אלו היה נקי. רבי אליעזר מציג לנו גישה של הקלה מרחיקת לכת, יותר מאשר המשניות הקודמות שעסקו בנידה. שכן לזוב אין זמנים קבועים, והאישה חייבת לבדוק עצמה בכל יום, לפחות כמו סתם אישה באחד עשר הימים שאינם ראויים לנידה (לעיל א, ז לפי פירושנו).

4במקבילה בספרא (נידה פרק ה, ד [עז ע"ב]): "וספר לו לעצמן 46 מן הסתם יש לגרוס "לעצמו", כפי שגרס בעל פסיקתא זוטרתי בפסוק זה (מצורע, מד ע"ב). – מיכן אמרו: הזב והזבה שבדקו את עצמם ביום הראשון ומצאו טהורים וביום השביעי מצאו טהורים, ושאר כל הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר: הרי אילו בחזקת טהרה, ורבי יהושע אומר: אין להם אלא יום ראשון ויום השביעי בלבד. רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד. (ה) רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נראים דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע, ודברי ר' עקיבא מדברי שניהם, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר". כדרכנו, איננו רואים בדרשה סיבה להלכה, ורבי יהושע אינו נדרש לדרשה נגדית. הפסוק הוא סיוע בלבד. 47 בניגוד לאלבק, פירוש, עמ' 589. ליחס הכללי לדרשות כ"מייצרות הלכה" או כ"משקפות הלכה" ראו בקצרה במבוא הכללי לפירוש המשניות.

5מבחינת הדרשה ברור שההלכה בזבה היא כמו בנידה, אבל דרשת הספרא משרתת רק את משנתנו ואינה עשויה להיות נימוק לרבי אליעזר במשנה הקודמת. אדרבה, לרבי אליעזר נימוק הגיוני אחר המתאים לשתי המשניות. הוא אשר אמרנו: הדרשה איננה מקור ההלכה. על כל פנים, הספרא מציג גם את עמדת רבי עקיבא (המחמיר ביותר).

6בתוספתא (נידה ט, יג [עמ' 651]) מובא: "אמר לו ר' אליעזר לר' יהשע: האיך אתה אומר יום הראשון ויום השביעי טהורין והאמצעים טמאין? אמר לו: אף אתה מודה למונה מסורגין בנזיר שהוא יושב על גבי סכך וברואה קרי בתוך ימי ספירתן, שהן מונין מסורגין. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נראין דברי ר' אליעזר מדברי ר' יהשע, ודברי ר' עקיבא משניהן, אבל הלכה כדברי ר' אליעזר".

7רבי אליעזר סבור כפי הנראה שאין האישה חייבת לבדוק עצמה בימי זיבתה, או יותר נכון, שאם לא בדקה את עצמה טהורה (כפי שנקבע לעיל ד, ז). כן שומעים אנו שישנה דרישה לאישה כזו לבדוק את עצמה בכל יום, אבל בפועל ראינו שלא תמיד הקפידו בנות ישראל על בדיקות סדירות.

8רבי עקיבה אומר: אין להם אלא יום השביעי בלבד – כלומר, צריכים להשלים מתום היום השביעי, שבו בדקו לאחרונה, עוד שישה ימים נקיים, ואין מתחשבים כלל ביום הראשון שבדקו ונמצא נקי, שכן צריכים להיות שבעה ימים נקיים רצופים.

9כאמור לעיל, בתוספתא ובספרא אנו מוצאים הד לטיעוני השניים: "אמר לו רבי אליעזר לרבי יהשע: האיך אתה אומר יום הראשון ויום השביעי טהורין והאמצעים טמאין? אמר לו: אף אתה מודה למונה מסורגין בנזיר שהוא יושב על גבי סכך וברואה קרי בתוך ימי ספירתן, שהן מונין מסורגין. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהשע ודברי רבי עקיבא משניהן, אבל הלכה כדברי רבי אליעזר" (נידה ט, יג [עמ' 651]). רבי אליעזר מתריע נגד חוסר השיטתיות. כיצד יכולה להיות אותה אישה טהורה וטמאה בלי שחל בה שינוי? רבי יהושע מראה שתופעה כזאת קיימת בנזיר. בשתי הדוגמאות מדובר בטומאה קלה, "מדרבנן", והנזיר מפסיק את נזירותו לימים מספר ואינו מתגלח ומקריב אלא חוזר לטהרתו. זאת משום שטומאה קלה ("מדרבנן") 48 לגישתנו למושג "טומאה מדרבנן" או "מדברי סופרים" ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות ובפירושנו לטהרות ד, ז. מספיקה כדי לטמא נזיר, אבל אין מקריבים קרבן ומפסיקים נזירות אלא בעטייה של טומאה מדין תורה. גם בבבלי, נידה סח ע"ב ובספרא מופיע אותו טיעון. טיעונו של רבי אליעזר פורמלי ואילו זה של רבי יהושע מתחשב בנתוני כל מקרה. שתי גישות אלו אכן אופייניות לבית שמאי (רבי אליעזר) ולבית הלל (רבי יהושע).

10בבבלי הוויכוח ההלכתי מפותח יותר, והדבר מלמד על כלל דיוני התנאים כפי שהשתמרו בספרות האמוראית. השיטות ההלכתיות מופיעות, אבל הסגנון והדוגמאות עברו עריכה מאוחרת

11חכמי דור אושא נחלקים בשאלה מה ההלכה (תוספתא, שם; בבלי, סח ע"ב) ומציגים תמונה מעניינת. הם סבורים כרבי עקיבא רבם, אבל "ההלכה" כרבי אליעזר. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך ש"הלכה" היא בסך הכול דעתו של חכם אחד. כאן ההלכה היא נגד עמדות הדוברים ומוצגת כהלכה מוסכמת ומקודשת שעמדה פרטית זו או אחרת כבר אינה מוציאה אותה ממקומה.