משנת ארץ ישראל על משנה נדה י:ד

1הזב והזבה והנידה והיולדת והמצורע שמתו מטמין במשא – מת מטמא באוהל ובמשא. נידה, זב וכל המנויים כאן פרט למצורע שנדון בו במקומו, אינם מטמאים באוהל (כלים א, ד) ומטמאים במשא, אבל בצורה חמורה מן המקובל (אב הטומאה), כפי שיתברר להלן. הווה אומר, זב שמת נדון כאילו הוא עדיין זב, וגם כמת, ומטמא באוהל ובמשא כאחד. מבחינת ניסוח המשנה משמע שמת אינו מטמא במשא כלל, ובעצם אין במשנה גם רמז על כך שכל הנדונים במשנה מטמאים באוהל כמת. השלמנו אפוא את המשנה, כפי שעשו כל הפרשנים, כדי לא להציגה כחולקת על משניות אחרות. איננו נמנעים מלהסיק שמשניות חלוקות, אלא שהמחלוקת אינה כתובה במפורש.

2נפתח בפירוש הבבלי. התלמוד שואל: הרי כל מת מטמא במשא, ולמה צריך להדגיש שזב מת מטמא במצב כזה (נידה סט ע"א)? לכן הוא מתרץ שמדובר בטומאה באבן מסמא. "[1] אטו כל מת מי לא מטמא במשא?! אלא: מאי במשא? באבן מסמא, דכתיב: "והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא" (המשך הסוגיה יידון להלן). אבן מסמא היא אבן גדולה המונחת על המת וחוצצת בין הטומאה ליושב עליה. הסוגיה מקבלת את התירוץ. אולם תירוץ זה אינו יכול להיות פשט המשנה, שכן אבן מסמא מאן דכר שמה? לו רצתה המשנה לעסוק במצב זה הייתה כותבת זאת במפורש. להלן נשיב על השאלה לאחר לימוד כל הרישא של המשנה.

3אמנם היה מקום לטעון שהזב או הנידה שמתו חדלו מטומאתם, שכן אינם חייבים במצוות. יתר על כן, מבחינה מעשית, הדם איננו שותת עוד, והן אינן מהוות גורם טומאה עוד. בפועל, לעתים קרובות זולג מהמת דם גם לאחר המוות. חז"ל מכנים דם זה "דם תבוסה" (אהלות ג, ה; ב, ב), אבל דם תבוסה מטמא כמת ולא כזוב או כנידה.

4בימינו רגילים לשטוף את המת, וכן נהגו גם בזמן המשנה. ניקו את המת, סכוהו והדיחו אותו (שבת כג, ה). סדר הפעולות ברחצת המת הפוך מן הסדר ברחצה הרגילה, שכן ברחצה הרגילה נהגו לסוך את הגוף בשמן ריחני רק בסופה, 49 ביכלר, משנת שבת. ואילו לפנינו הסדר בכל עדי הנוסח הוא: "סכים ומדיחים". ייתכן שאין המשנה מקפידה על סדר הפעולות, אולם ייתכן גם שהקדימה את הסיכה משום שסיום רחצת הגוף הוא בשמן, ואחריו באה ההדחה. 50 ראו פירושנו לשבת כג, ה. שם הפנינו גם לביכלר משנת שבת, וראו שמחות א, ג (עמ' 98).

5מקורות אחדים מספרים על סיכת המת. כך נהגו בקבורת המלך אסא (דברי הימים ב טז, יד), וכך עשו גם במעמד קבורת הורדוס (קדמוניות יז, 199 ומקורות חיצוניים נוספים). המסורות הנוצריות מספרות על קבורת מושיעם סמוך לשבת, כך שלא היה סיפק לטפל בקבורתו כיאות. לאחר קבורתו באו לנקותו ולסוכו בשמן ששרו בו סמים ריחניים. 51 יוחנן (יט, 40) מדגיש שהדבר נעשה לפי הנוהג היהודי. ראו מתי כז, 59; מרקוס טו, 46; טז, 1. ביכלר, משנת שבת, דן במקבילות הללו ובהבדלים ביניהן.

6זו הזדמנות לציין שאכן התגלה בלוד אזור קבורה שלידו ברכה רדודה ששימשה כנראה לרחצת המתים.

7רחצת המת נקראת היום "טהרה", אבל מבחינה הלכתית היא איננה טהרה כי אם רחצה לניקיון (על טבילת נידה שמתה ראו להלן), ולכן המת הזב נותר בטומאתו.

8השיקולים המשפטיים מובילים לכיוון שלפיו מת או מתה לא ייחשבו זב או נידה. ברם זו גישה משפטית יבשה, שאמנם רגילה בספרות חז"ל. כאן המשנה מעדיפה את הגישה התחושתית. הנידה ודמה לפנינו, ונידתה לא חלפה.

9עד שימוק הבשר – שורש המילה "ימוק" הוא נמ"ק. משמעותה היא כנראה ריקבון עמוק: "הפריש בכוריו: נבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו או שנטמאו – מביא אחרים תחתיהם" (ביכורים א, ח). המילה "נמוקו" כאן קרובה ל"אבדו" אבל גם ל"נטמאו", כלומר, הפירות קיימים אבל אינם אכילים. בתענית ג, ח: "צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו". כאן "ימוקו" הוא ימסו. כך מתרגם גם תרגום יונתן את ישעיהו לד, ד: "ונמקו כל צבאות שמים" – "ימסון". במשמעות זו מופיע הפועל לעיל ג, ד. משמעות המילה שם היא שהבשר נעלם לחלוטין ולא נותר מהוולד (הנפל) כל שריד. אבל בראש השנה ג, ח: "[...] אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו, היו נימוקים". כאן הנמק הוא ריקבון ראשוני. וכן משמע ממשנת עוקצין ב, ג, העוסקת באבטיח שנימוק. הקליפה ודאי עדיין קיימת, אבל הפרי נפסל לאכילה. כן משמע ממקורות נוספים (תוספתא, בבא בתרא יא, יא, ועוד). מבין כל משמעויות המילה נראה לקבל כאן את משמעות "נמס", כאמור לעיל ג, ד, כלומר, הבשר נעלם ואין לו צורת בשר עוד.

10במקרה שלנו, אם "ימוק" משמעה ריקבון קל או כבד, ההלכה תמוהה. גם אם הבשר נרקב, הוא עדיין מטמא (נזיר ז, ב; אהלות ב, א), אבל אם אין בשר, אין מה שיטמא. אלא שגם אם הבשר נרקב לחלוטין, עדיין הלכה זו קשה. ריקבון הבשר והיעלמותו ודאי אינם משנים את טומאת המת: הרי העצמות נשארות, והן מטמאות בשעורה. אבל טומאת הזב נעלמת, כמו גם דם הנידה, שהרי למת אין כעת בשר, והעצמות – בניגוד לזיבה ולדם הנידה – אינן תלויות בריקבון הבשר. אם הדם עדיין נראה הוא אמור לטמא, ואם הוא התאדה עוד לפני שהבשר נימוק, למה יטמא? מה הקשר בין ריקבון הבשר להפרשת הזב או לדם הנידה?

11אפשר לפרש את המשנה באופן אחר. הזב והדומים לו שמתו אינם מטמאים טומאת זב אלא עד שיימוקו, ולאחר שנימוקו הם מטמאים בטומאת מת אבל לא בטומאת זב. מעתה עלינו לשאול את ששאל הבבלי (נידה סט ע"א): למה חשוב לציין שהזב אינו מטמא במשא בשלב כלשהו? הרי הוא עדיין מטמא במשא, שהרי מת מטמא במשא!

12ההלכה המקובלת קובעת שהמת אכן מטמא במשא (עדיות ו ג; אהלות א, ח; תוספתא, אהלות א, א [עמ' 598]), אבל נראה שהייתה גם הלכה אחרת. בספרי זוטא (יט, יא [עמ' 307]) מופיע דיון ארוך בשאלה מהיכן אנו לומדים שמת מטמא במשא. לא נזכרת שם דעה מפורשת שהמת אינו מטמא במשא, אבל עוצמת הוויכוח בשאלה מהיכן אפשר ללמוד דין זה והדעות השוללות את המקור להלכה מרמזות אולי שהיה מי שחלק על דין זה. מסקנת המדרש שם היא שמת מטמא במשא אבל קולית המת אינה מטמאת במשא. קולית היא העצם הארוכה בגוף (עצם הירך). המדרש אומר שגם הגולל והדופק 52 "גולל" היא אבן שגללו על פי הקבר ו"דופק" היא האבן המונעת מהגולל להתגלגל. ראו פירושנו לאהלות ב, ד; נזיר ו, ג (טרם נדפס). אינן מטמאות במשא אף שהן נוגעות בקבר (על כך [גולל ודופק] יש מחלוקת תנאים בתוספתא, אהלות ג, ז [עמ' 600]). אם כן, טומאת משא של מת אינה נושא כה פשוט. ואכן, בתוספתא שנביא להלן נאמר שגם הזב המת מטמא במשא, אם כי מדברי סופרים בלבד.

13הסתמכנו על ספרי זוטא על במדבר. לנוחות הקורא נציג את המדרש ונבאר מה תפקידו של כל חלק. 53 הנוסח לפי כהנא, קטעי מדרשים, עמ' 217.

14דרשה ראשונה – "אין במשמע שיטמא המת אלא באהל. ומנין אף במשא? תלמוד לומר: וטמא ז' ימים – לרבות שיטמא במשא, דברי רבי לעזר בן מתיה".

15דרשה שנייה (קל וחומר) – "אמר לו רבי שמעון בן פנחס: אינו צריך. ומה אם נבילה, ומה אם נבילה, 54 נכפל בטעות. שאינה מטמה באהל, הרי היא מטמאה במשא, המת, שהוא מטמא באהל, אינו דין שיטמא במשא?".

16דחיית הדרשה השנייה – "אמר לו רבי אלעזר בן נחמיה: המשא נבילה עד הערב, אף משא המת לא יהא אלא עד הערב?". 55 כלומר, טומאתו של משא מת היא ולד הטומאה בלבד.

17טיעון שני "אמר לו רבי שמעון בן פינחס: אחר שהוריתה שהמת מטמא במשא, המת מטמא במגע ובמשא ונבילה מטמאה במגע ובמשא. אם לא חלקה תורה משא נבילה ממגעה, דין הוא שנחלוק משא המת ממגעו?". הטיעון ספק הגיוני (השוואת נושאים, וספק מעין גזרה שווה).

18דחיית הטיעון השני (בתוספת עקיצה) – "אמר לו רבי אלעזר בן מתייה: כל כך מבלעדי נבילה אפשר לך ליחיות? 56 כלומר, בלי נבלה אינך יכול להבין את ההלכה? בוא וראה שיש הרבה מטמים באהל [במגע] 57 בדפוס: "במגע". ואינן מטמים במשא: הגולל והדופק וקוליתו 58 בדפוס: "קוליתו". לנוסח, ראו מהדורת אפשטיין, עמ' 159, שו' 24: "טליתו". ראו הערת אפשטיין שם (כהנא, מדרשי הלכה, עמ' 217, שו' 24). וכבר שיער הורוביץ שצריך לגרוס "טליתו". ראו הערתו במהדורתו לספרי זוטא, עמ' 307, שו' 19; מדרש הגדול במדבר, עמ' שמג, שו' 17, והערת המהדיר שם. של מת מטמים [במגע ו] באהל ואינן מטמאין במשא. וכן אל תיתמה על הנבילה שאפעלפי שהי מטמאה במשא לא תהא מטמא באהל". הנוסח "קוליתו של מת" קשה – הרי זו עצם, ובוודאי מטמאת. גם הנוסח "טליתו" קשה, שכן טלית בוודאי אינה מטמאת באוהל. אמנם רוב הפרשנים והחוקרים הכריעו שהנוסח "טליתו" מהימן יותר, אבל לדעתנו יש להטיל בכך ספק. ואולי לפנינו רמז לגישה שלפיה גם עצם המת אינה מטמאת במשא.

19מסקנה כדרשה הראשונה – "הא צרכת לומר 'וטמא שבעת ימים' – לרבות שמטמא במשא" (ספרי זוטא יט, יא [עמ' 307]).

20עד כאן המדרש. נשוב למשנתנו. לפי הסבר המוצע, משנתנו ברורה. המת מטמא במשא והזב אינו מטמא במשא, לכשימוק נימוק הבשר ונותרו שאריות, הן אינן מטמאות במשא, שכן הזוב התאדה, והבשר איננו מטמא במשא.

21הבבלי עצמו (נידה סט ע"א) שאל גם לשם מה נקבע הזמן של "עד שימוק", ותירץ: "גזרה שמא יתעלפה". רוב המפרשים מסבירים שמשנימוק הבשר, המת הוא מת ודאי, ולא מתעלף הנראה כמת (רמב"ם, הלכות מטמאי משכב ומושב ו, ד; רע"ב; תפארת ישראל, ועוד).

22הנימוק תמוה: האמנם איננו יודעים להבחין בין מת לזב מתעלף? ואם אכן הבחנה זו קשה, ימתין יומיים-שלושה עד שיירקב הבשר. ובכלל, השאלה אם המת אכן מת אינה מוזכרת במשנה ואינה נדונה בה כלל. אין היא מיוחדת למקרה של זב מת, אלא כללית. וכי אין סימן מהיר יותר? תמוהה גם התעלמות רוב הפרשנים מהשאלה. התעלמותם מבטאת לדעתנו את תמיהתם הסמויה: לשם מה נדרש שיעור זה 59 ראו למשל פתחי תשובה על יורה דעה שנז, ס"ק א בעניין קביעת המוות. הכותב מגייס את כל סוללת הטיעונים: יש לשמוע לדברי חכמים; השיעור הוא הלכה למשה מסיני והוא עומק החכמה ואין להישען על רופאי זמננו; גם הרופאים תומכים בשיעור זה ואינם יודעים להבחין במת אלא משנתעכל בשרו. ההגנה התַקיפה מעידה על תחושה שההלכה קשה ונוגדת את כל הברור לנו מחושינו ומניסיוננו. של "ימוק הבשר"? אכן לפעמים קשה לקבוע את מצב החולה ואם הוא נפטר או עדיין חי, אבל האם צריך לחכות עד שיירקב? אפשר בוודאי להגיע למסקנה אחרי זמן קצר יותר.

23בגמרא, השאלה מופיעה כאחד מדברי החכמה שנשאל רבי יהושע בידי בני אלכסנדריה (בבלי, סט ע"א). "חכמה" בלשון סיפור זה היא הלכה רגילה. עם זאת, להערכתנו אין כאן הלכה לכידה המשתלבת בהלכה הרגילה. זהו שיעור חד־פעמי, ויש להגדירה כהלכה "לא הלכתית", המשקפת תחושת רתיעה וחרדת טומאה. כבר ראינו במבוא למסכת שחרדת הטומאה מובילה להחמרות שאינן משתלבות מבחינת טעמן בהלכה של חז"ל. חרדת הטומאה מתבטאת בחשש מזיבה אף על פי שהיא כבר אינה לנגד עינינו, ונדרש סימן חיצוני כדי שאפשר יהיה לשוב למצב הטהרה הרגיל.

24ההלכה המובאת במשנתנו מופיעה גם בתוספתא ובספרא

25המשפט הראשון בתוספתא חוזר על הכתוב במשנה, ומשפטים [2–3] בתוספתא מופיעים גם בספרא. יש להבין את המשפט בתוספתא ולאורו גם את המשפט במשנה.

26ניתן להציע אפשרויות אלה:

271. הזב ודומיו שמתו מטמאים באוהל כמת וכזב במשא, וגם מת מטמא במשא.

282. הזב וחבריו מטמאים כזב רק ברובו של מת, ומטמאים באוהל בכזית (אהלות ב, א).

293. טומאת הזב המת היא מדברי סופרים. על טומאה קלה אין שורפים תרומה, וטמא שנכנס למקדש אינו חייב בקרבן על חילול הקודש (הלכה [4]) שכן אין מחייבים קרבן או מלקות וכרת אלא במקרה של טומאה מוחלטת (מהתורה).

304. לדעת רבי שמעון זו אמנם טומאה קלה, אבל בכל זאת שורפים תרומה עליה.

31יהא פירוש התוספתא אשר יהא, עדיין קשה מהו המיוחד בזב מת, הרי כל מת מטמא במשא! ייתכן שהתנא רצה להדגיש שטומאת הזב היא רק מדרבנן, ואחרי שיימוק הבשר, גם טומאה זו תיעלם, ותיוותר רק טומאת המת. אמנם מבחינה הלכתית אין זה משנה – הנושא את הדם טמא – אבל מבחינה רגשית טומאת מת לא גררה תחושת גועל. לפי הסבר זה, המשנה אינה עוסקת בהלכה אלא בתחושה, ויש להודות בכך שאין זו דרכה.

32אפשר לומר שהזב נזכר במיוחד רק בגלל ההמשך, העוסק בנידה שמתה, אשר לה דין מיוחד, ואליבא דאמת, דין זב כדין מת.

33לעיל הצענו שהמשנה מניחה שאין טומאת מת במשא, או שזו טומאה מדרבנן, ואילו טומאת זב היא מדאורייתא, ובאה התוספתא לחלוק על הנחה זו. אם אכן כך, התוספתא תלויה במשנה ומגיבה עליה.

34כאמור, הבבלי מתחבט בהגדרה שבראשית המשנה. למה נאמר שהזב מטמא במשא? הרי גם המת מטמא במשא! הבבלי עונה שהכוונה היא לאבן מסמא. אבן המוסמה (כך בחלק מעדי הנוסח) 60 מסמא – מינכן 95; מסמ' – וטיקן 110; מוסמא – פ 2596, פ 3173. כל אלו לכלים א, ג. ראו גם אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ' 8, 147, 162. ראו פירושנו לכלים א, ג. או המסמא היא אבן (או כל דבר שאינו מקבל טומאה) שמניחים על המרכב כדי לחצוץ בין הטומאה לבין הבגד או האדם. חציצה זו מועילה ביתר הטומאות (כגון טומאת מת) ואינה מועילה בטומאת מרכב של זב. משנה כלים א, ג מעידה על נוהג עממי של מעין פתרון לצמצום הטומאה, פתרון שחכמים התנגדו לו וראו בו עקיפה של דין תורה, כפי שאומר מדרש ההלכה: " 'והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא' – אין לי אלא בזמן שיושב עליו ונוגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמה? תלמוד לומר: 'והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא' – מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא" (ספרא, זבים פרק ג, א [עו ע"ב]). תירוץ הבבלי מסתמך על ההלכה שלפיה זב הנמצא תחת אבן מסמא מטמא, ואילו המת אינו מטמא (אבן המסמא חוצצת). ההלכה בנוגע למת לא נאמרה במסכת כלים במפורש, אבל היא משתמעת ממשנה א, ג שם. וכן במפורש: "כל שהמת מטמא – הזב מטמא. חמור הזב, שהוא מטמא תחת אבן מסמא" (ספרי, במדבר א [עמ' 2], וכן במדבר רבה ז, ח).

35הבבלי כאן (סט ע"א) מוצא סמך מספר דניאל למקור המילולי: "באבן מסמא, דכתיב: 'והיתית אבן חדא ושומת על פום גובא' " (נידה סט ע"ב). אם כן, אבן מסמא היא אבן שמניחים על פי הבור, ובמקרה זה, על פי הטומאה. 61 מקור המילה אבן "מסמא" הוא אולי אבן ששמו אותה, וליברמן מציע על סמך פירוש הגאונים לטהרות: "אבן מטמא" (אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ' 8).

36הראשונים מצטטים בשמו של רש"י שאבן מסמא היא אבן המונחת על גבי יתדות, ומן הסתם כוונתו שלפיכך מגעה עם הטומאה חלקי. 62 ראו פירושנו לשבת ט, א; תוספות, שבת פב ע"א, ד"ה אבן מסמא; תוספות, נידה נה ע"א, ד"ה אבן מסמא; ריטב"א על שבת פב ע"ב, ד"ה ר' עקיבא, ועוד. הראשונים מסתייגים מפירוש זה, בדרך כלל ללא הנמקה, ומעדיפים את פירושו של רבנו תם, שזו אבן גדולה מאוד, ולכן, הזב היושב עליה אינו משפיע על המשקל המוטל על החפץ הטהור, או גם להפך, שהאבן מוטלת על הטומאה, ומשקלו של הטהור היושב על האבן אינו מורגש. ברש"י לפנינו נדפס כפירושו של רבנו תם, וכן עיקר. 63 רש"י, נזיר נג ע"א, ד"ה אבן סכוכית. כלומר, גוש זכוכית גולמית, אבל פירוש זה מופיע רק שם. השוו רש"י, נידה נה ע"א, ד"ה אי. לא נעסוק כאן בשאלה מאיזה בית מדרש יצאו פירושי רש"י אלה. מכל מקום, שני הפירושים (אבן גדולה וגוש זכוכית) קיימים, גם אם אחד מהם מיוחס לרש"י בטעות. אם כן, אבן המסמא היא מושב רגיל, אלא שחשבו כנראה שהאבן היא מעין חציצה, וחכמים התנגדו לכך בסדרת מקורות, 64 כגון ספרא, זבים פרק ז, י (עח ע"ד); תוספתא, כלים בבא קמא ו, ב (עמ' 575). ספרי זוטא יט, יא (עמ' 306), ועוד. אולם לעתים נקבע שהיא משמשת חציצה. כך בנוגע לאבן שהוצאה מבית מצורע. 65 תוספתא, נגעים ו, יא (עמ' 626).

37מכל מקום, ההלכה בנוגע לאבן המסמה אינה אחידה, וכאמור, לעתים היא מעין חציצה ולעתים אינה חציצה. נראה לנו שההלכה בנושא לא הייתה אחידה. לעתים החמירו חכמים ולעתים הקלו, ולעתים נקטו עמדת פשרה. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על כך שההלכה אינה תמיד שיטתית. לעתים היא צמחה מפסיקות תקדימיות ספציפיות ולעתים מהחלטות ומנְהגים עממיים מקומיים, ורק בשלב מאוחר יותר אוחדה לכלל שיטה משפטית. כפי שהדגשנו במבוא למסכת, תופעה זו אופיינית במיוחד בתחום הטומאה והטהרה, וטומאת אבן המסמה היא דוגמה לכך.

38אם כן, הזב והנידה מטמאים באבן מסמא, 66 כלים א, ג; תוספתא, כלים א, ג (עמ' 569); ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ג, יב (עו ע"ד); ירושלמי, עבודה זרה ג ו, מג ע"א; בבלי, שבת פב ע"ב, ועוד. והמת אינו מטמא. ברם כפי שטענּו לעיל, כל ההתניה שלפיה מדובר ביושב על אבן "מסמא", איננה מפורשת במשנה, וההסבר ש"משא" הוא "מסמא" אינו יכול להיות פשט המשנה.

39נוכרי שמת, טהר מל(י)טמא במשא – לפי ההלכה התנאית, נכרי מת אינו מטמא בטומאת אוהל. 67 נעם, מהפכה, עמ' 291. אין זה ברור מה עמדת המשנה בנוגע לטומאת גוי: האם אינו מטמא במשא אבל מטמא באוהל או במגע? שמא אינו מטמא כלל? התוספתא מסבירה: "וכן היה רבי שמעון אומר: נכרי שמת טהר מלטמא במשא, שאין טומאתו אלא מדברי סופרים" (נידה ט, יד [עמ' 651]; בבלי, נידה סט ע"ב). אם כן, זו הקלה: נכרי מת אינו מטמא מן התורה אבל מטמא במשא מדיני סופרים, או אולי אינו מטמא מן התורה כלל בעודו בחיים, טומאתו מדברי סופרים, ובמותו הוא מטמא כנראה רק באוהל (מדברי סופרים). או שמא הנכרי שמת זב אינו מטמא במשא אלא מדברי סופרים. בכל מקרה, אין זה פשט המשנה. דומה אפוא שגם ניסוח זה שבמשנה אינו קפדני ואינו ממוקד. הוא נגרר מהרישא, ואין בדברים הבהרה של מעמד הגוי. האם דינו כְּזב, כפי שראינו לעיל, או כטמא מת? מעמדו של גוי חי או מת סבוך, והגישות אליו שונות מקצה לקצה.

40בתוספתא שנינו: "הגוי והבהמה [ובן שמונה] 68 כך יש לגרוס. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 96 על פי כ"י וטיקן. וכלי האוכלין חרס, והמשקין 69 בעל חסדי דוד גרס: "כלי החרס, אוכלין ומשקין" (בכ"י וטיקן: "כלי החרש האוכלין והמשקין"), וכן אצל ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 96, וכן הגרסה להלן בתוספתא, נידה יד, ו (עמ' 611). וראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 138. הנוגעין במת, כלים הנוגעין בהן – טהור. וכשם שאבר מן המת ואבר מן החי שחסר עצם באדם – טהור; כך בנבלות ובשרצים – טהור. אבר שאין עליו בשר כראוי, באדם – טמא בנבלות; ובשרצים – טהור" (אהלות א, ד [עמ' 598]; יד, ו, [עמ' 611]). הגוי הנזכר הוא כנראה גוי חי כשם שהבהמה היא בהמה חיה, שהרי בהמה מתה מטמאת בטומאת נבלה. גם בן השמונה הוא תינוק חי, כפי שנזכר להלן. עם זאת, בהמשך מוזכרים גם כלים הנוגעים בגוי המת. 70 כך הציע אלון, טומאת נכרים, אבל ראו להלן. הבבלי קובע שקברי נכרים אינם מטמאים באהל: "קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם – אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא ע"א; בבא מציעא קיד ע"ב). מימרה מעין זו מופיעה גם במדרש בראשית רבה, 71 בראשית רבה עה, יב (עמ' 894), וחסר בנוסח אלבק, עח, יג (עמ' 933). אם כי הנוסח שם אינו בטוח והמסקנה ההלכתית, שלפיה הדרשה נסבה על טומאה, אינה מופיעה.

41אגדה אחרת מספרת על רבי שמעון בן יוחאי שטיהר את טבריה מטומאת המתים בדרך של בדיקה פלאית. דנּו במעשה לעיל ט, ה והצענו שהחשש היה מקברי נכרים ושהטיהור התבסס על עמדתו ההלכתית של רשב"י, שקברי גויים אינם מטמאים (באוהל). מכל מקום, הדרשה כמובן אינה מדוקדקת ואינה מעצבת את ההלכה. לו הייתה הדרשה מקור ההלכה צריכים היו נכרים לא לטמא כלל.

42עם זאת, הדרשה "אתם קרואיין אדם" מבטאת בצורה דרשנית את הרעיון ההלכתי. 72 התפיסה שלפיה גוי אינו בכלל אדם עולה מכמה מקורות, ובחלק מהם מופיעה גם עמדה מנוגדת. ראו אורבך, נפש אחת. ההלכה מבוססת על התפיסה הרעיונית בדבר קדושת ישראל. כל המצוות חלות רק על ישראל, וממילא הגוי אינו חלק ממערכת הלכתית ואינו יכול להיות טהור או להעביר טומאה. עם זאת, אין להסיק מהתוספתא שהגוי טהור. ממקורות מקבילים ברור שגוי נחשב טמא במותו וגם בחייו, אלא שאין הוא חלק מהמערכת הרגילה. הוא אינו מעביר טומאה בנגיעתו ואינו הופך ראשון, שני או שלישי לטומאה.

43דיון ארוך הקדיש לנושא ג' אלון, 73 אלון, טומאת נוכרים. לסיכום מעודכן יותר ראו נעם, מהפכה, עמ' 298-308. והראה שכבר בימי הבית השני היה ברור שגוי (חי) טמא טומאת גופו אבל אינו מרכיב במערכת ההלכתית הטכנית. לעתים הוא סתם טמא, ולעתים טומאה זו מנוסחת כטומאת זב. כך, למשל, מצד אחד אין הוא מקבל טומאה, כפי שכתוב בתוספתא שלנו, ואף נקבע שלדעת חלק מהחכמים (רבי יהודה) הוא "ממעט" מטומאה, 74 על המגמה למעט טומאה בירושלים ראו פירושנו לשקלים ו, ב. כלומר, חוסם את זרימת הטומאה (תוספתא, אהלות יד, ו [עמ' 611]). שם אף נקבע שהוא הדין בעצם של גוי, כלומר, בגוי מת (שם, ד [עמ' 611]) 75 לאלון ראיות רבות, אבל בנוגע לתוספתא זו יש להעיר. במהדורת צוקרמנדל נכתב: "ובית הלל אומרים: בפותח טפח, אפילו קוליתו של עו"ג הרי זה ממעטת הטפח". אולם הגרסה הנכונה היא "אפילו קולתיו של טפח עוג", ולא נזכר הנכרי (כך בכ"י וטיקן ובר"ש משאנץ יג, ה. ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 138; חסדי דוד, עמ' רעט). המונח "קוליתו של עוג" אינו מתייחס לעצם של עוג מלך הבשן, שהיה נכרי, אלא מתאר את גודל העצם. הדיון הוא בגודל העצם הממעט את מידת החלון (אהלות יג, ה). רבי יהודה חולק על המשנה, ולדעתו, מכיוון שעצם מן המת אינה מטמאת באוהל (כל מת – ישראל או גוי), הוא הדין אפילו בעצם הגדולה מן החלון (קוליתו של עוג. ראו גם המעשה עם אבא שאול, בבלי, נידה כד ע"ב). אם כן, ראיה זו בטלה, אבל כמובן שלחלון ראיות רבות נוספות. , אבל עם זאת נקבע: "הגוים והגר והתושב אינן מטמאין בזיבה, ואף על פי שאינן מטמאין בזיבה טמאין כזבין לכל דבריהם" (תוספתא, זבים ב, א [עמ' 677]), בניגוד לנאמר לעיל, שסתם נכרי טמא כְּזב. במקורות חז"ל ואצל יוספוס ברור שגוי טמא, וגר הבא להתגייר טובל לטהרתו כדי להיטהר מטומאה זו, אבל טומאתו אינה חלק מהמערך ההלכתי־משפטי. אי אפשר לקבוע שהוא מטמא משהו אחר להיות ראשון או שני, כאב הטומאה או כוולד, וכמובן גם אין הוא יכול להיטהר. כך נאסר על הגוי להיכנס למקדש. האיסור נבע מעצם היותו זר, אבל נוסח באמצעות הלכות הטהרה המוכרות. כן נקבע שרק בשוק העליון בירושלים כל הרוקים טמאים (שקלים ח, א). הירושלמי (למשנה שם, נא ע"א) מסביר שליד השוק העליון היה "קצרן שלגוים". קצרה הוא התעתיק המקובל למונח היווני "קסטרום", שמשמעו מחנה צבאי. ברור אפוא שבשוק הסתובבו נכרים רבים, כולל חיילים רומים. הנכרים נחשבו טמאים, ולפיכך, באזור שבו הם מרובים, סתם רוק שאין זה ברור מי רקק אותו נחשב טמא. אלון ממשיך ומביא ראיות נוספות כדי לסתור את דעתו של ביכלר, שטען שגויים נחשבו טהורים עד סוף ימי הבית השני. הדוגמאות ההלכתיות מעידות שאכן נהגו איסור בגוי, אבל חכמים לא הצליחו, ובשלב הראשון גם לא ניסו, לנסח את האיסור במסגרת גדרי הטהרה והטומאה ההלכתיים. לדעתנו מדובר בשתי דעות הנראות כמחלוקת רק אם אנו מתבוננים בנושא דרך משקפיים הלכתיים של טמא או טהור. למעשה, זהו מצב ביניים לא משפטי.

44כפי שציינּו במבוא לפירוש המשניות, התפתחות התורה שבעל פה התנהלה בנתיב משפטי, אולם ההלכות הקדומות קדמו לבירור המשפטי, ולא תמיד הצליחו חכמים לתעלן לנתיב זה. מערכת הטומאות היא מערכת הלכתית־משפטית מדוקדקת. רוב הלכות הטומאה ומנהגיה שולבו והוכללו במערכת ומצאו את מקומן המשפטי, אבל נותרו גרעינים של התייחסות לא הלכתית לפרטים שונים, כלומר, פרטים שלא מצאו את מקומם במערכת המשפטית אבל נהגו בהם איסור חמור או קל. כזה הוא דין הגוי וכאלה הם דיני מי חטאת, שבהם הרחבנו במסכת פרה.

45בית שמי אומרים: כל הנשים מיתות נידות – אנו מתייחסים אליהן כאילו הן נידות, [ו]בית הלל אומרים: אין נידה אלא שמתה נידה – כלומר, האישה הייתה נידה בשעת מותה. השאלה היא מה משמעותה של הקביעה. האם הן נידות, ואז יש לטבול אותן קודם הקבורה (אף שכמובן טבילה זו אינה הלכתית, שהרי המת מטמא מכל מקום), או שמא הן נידות במובן זה שהנושא אותן טמא נידה (נוסף על היותו טמא מת), ואם כן, אין למשפט משמעות רבה? אפשר שהמשמעות היא שגווייתן מטמאת כלים במשא, כפי שטענּו לעיל. מכל מקום, אם הן נידות היה על ההלכה להתייחס לשאלה איזה מין נידות הן. האם דינן כנידה בראשית ימי הטומאה (הממתינה שבעה ימים לטהרתה) או בסוף טומאתה (סוף סוף, אחרי המוות זליגת הדם נפסקת) וצריך להטבילה לנידתה? או אולי ימי הטומאה נפסקים אבל היא חייבת להמתין עד שיחלפו שבעה ימים מתחילת הדימום? בפועל אי אפשר להמתין, שהרי את המת יש לקבור סמוך לפטירתו ולכן המתה נקברת כנידה ונושאיה טמאים טומאת מת וטומאת נידה, ונטמאים גם במשא, כפי שקבעה המשנה. גם כאן, ההגדרה "אישה מתה היא נידה" היא הגדרה כללית, בעלת ערך ספרותי ותחושתי וללא משמעות הלכתית מוגדרת דייה.

46קודם שנמשיך, מן הראוי להדגיש את הצד הפיזי. אצל אישה, כמו אצל גבר, זולג דם כתוצאה מפגיעה כזאת או אחרת בוורידים, בעורקים או בנימים שונים. קצב הזליגה תלוי בפעילות הלב, הדוחף את הדם. כנגד זה פועלים גורמי קרישה שונים וטסיות הדם, המביאים לקרישת הדם וסותמים בסופו של דבר את הנקב שנוצר. זהו אשר קורה בכל זליגת דם מהרחם או מאיבר אחר. לאחר המוות מפסיק הלב לפעום ואינו מזרים את הדם, וכל הגורמים המסייעים לקרישתו חדלים לפעול. זרימת הדם נמשכת בהתאם לכוח הכבידה, ואם הפצע נמצא בתחתית, הדם מתנקז אליו. צבעו נהיה כהה יותר ויותר עד שהוא משחיר, עקב תהליך החמצון. הזרימה נפסקת כשהדם הנמצא בפצע אוזל או אם הוא נקרש ברגעים הראשונים לאחר המוות. מכל מקום, לעתים קרובות, ברגעים הראשונים שלאחר המוות ניגר דם מנקבי הגוף, שכן הדם נובע מפצע פנימי (כחלק מסיבת המוות?) ויוצא דרך נקבי הגוף, כולל נקב הערווה. עם זאת, הלכת בית שמאי אינה נובעת מכך שניגר דם מהאישה אלא עקב החמרה מִספק. הרי האישה אינה יכולה עוד להעיד על טהרתה, וממילא יש לחשוד שהיא טמאה. מה גם שלעתים היא מתה לאחר ימי מחלה, שבהם המחזור משתבש, והיא מתקשה לבדוק ולהיטהר כהלכה.

47אפשר היה אמנם לברר את המציאות לפי עדותן של הנשים העוסקות בקבורה (כדעת בית הלל). דעת בית שמאי היא אפוא חומרא בעלמא, שאינה מנסה לברר את העובדות.

48במקביל לכך, בבבלי, נידה עא ע"א אנו למדים שאותה הלכה חלה גם על גבר. לדעת בית שמאי הוא נטבל כְּזב, ולדעת בית הלל הוא כזב רק אם אנו יודעים שהיה זב קודם מותו. זיבה ודאי נדירה אצל הגבר יותר מאשר נידות אצל אישה, ובכל זאת, סתם גבר נחשב זב.

49בית הלל מציגים את ההלכה הנורמטיבית הרגילה: אישה טמאת נידה אם פירסה נידה סמוך למותה. הלכת בית הלל מעידה על כך שכפי הנראה במציאות ידעו הסובבים את האישה אם היא נידה, בין אם היו אלו בנות הבית בין אם הנשים שטיפלו בה קודם ולאחר מותה. בית שמאי מחמירים, וטעמם קשה. הבבלי (נידה עא ע"א) מסביר שהמוות גורם פחד, והפחד גורם נידוּת. 76 הסבר זה נותר גם במסקנת הגמרא. הניסיון האנושי המוכר לנו היום ממקרים רבים של מות נשים צעירות וגברים צעירים אינו תומך בהצעה זו, ולכן מעיד נימוק זה על חרדת טומאה ולא על חשש רֵאלי. ייתכן גם שההלכה במקורה נוסחה כתוספתא (נידה ט, טז, [עמ' 651]) ומדובר באישה שהקשתה בלידתה ומתה. תופעה זו, של מוות בלידה, הייתה נפוצה ביותר עקב: זיהום, דימום, רעלת היריון, חוסר התאמה בין אגן האם לראש הוולד, סיוע לא זהיר בהוצאת הוולד (שימוש במלקחיים וכדומה [איור 42]), הרחבה מלאכותית של צוואר הרחם בכוח, ולכך הייתה הכוונה. יש לזכור גם שמוות בלידה היה דבר שכיח ביותר, ואם נגזור את שיעורי התמותה בלידה בימים עברו משיעורי התמותה בעולם השלישי כיום, ייתכן שהם היו כ-10% מהלידות! מן הסתם היה שיעור המוות בעולם הקדום כפול לפחות. אם כך הוא, לפנינו עדות נוספת לניסוח לא משפטי של המשנה. סביר יותר שזו החמרה מִספק. אין זה נימוק הלכתי אלא חרדה מטומאה ומסיאוב מדם אישה בכלל ומדם הזולג מאיברי המין בפרט. לפי הבבלי, בית שמאי אמרו את הלכתם גם על הגבר, הנדון במיתתו כזב (נידה עא ע"א), ואולי רצו בית שמאי דין אחיד, משום צניעות, כדי שהציבור לא ידע מי מתה נידה ומי מתה טהורה. לנימוק זה ישנו סיוע בהמשך.

50בתוספתא מוצג הרקע להלכה: "בראשונה היו מטבילין [את הכלים 77 כך בבבלי, וראו להלן. ] על גב הנשים המתות נדות. חזרו להיות מטבילין על כל אחת ואחת, מפני כבוד הנשים; בראשונה היו מוציאין מוגמר לפני חולי מעיים וחזרו להיות מוציאין לפני כל אחת ואחת, מפני כבוד המתים; בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבא, חזרו להיות מוציאין בין בדרגש בין בכליבה, מפני כבוד העניים" (נידה ט, טז [עמ' 651]; בבלי, נידה עא ע"א; מועד קטן כז ע"ב). "על גב" משמעו "בשביל" או "בגלל". כך למשל: "הפותח את חביתו והמתחיל בעיסתו על גב הרגל – רבי יהודה אומר: יגמור" (חגיגה ג, ז), 78 ראו פירושנו לה. וכן: "אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ" (עדיות א, יד). אבל לפעמים "על גב" משמעו כפשוטו: אחד על גבי השני. המנהג היה להטביל כלים יחד או על גבי גופת המת עם מתות נידות.

51יש לברר מדוע הטבילו כלים עם המת ואם הדבר הוא לשיטת בית שמאי או בית הלל. נפתח בתקנה השנייה: חולה המעיים שנפטר מדיף ריח רע, ולכן הוציאו אותו עם "מוגמר", הלוא הוא כלי אשר בו בשמים (איורים 43 א-ב). ואכן, בקברים רבים נמצאו בקבוקונים קטנים שהיו מלאים שמן ריחני, מן הסתם בגלל סירחון הגופה. בתוספתא, הנפגעים הם מתים חולי מעיים וקרוביהם, הנעלבים מהרמז שריחו של המת, שלקה בחולי מעיים קודם מותו, אינו נעים. בברייתא המקבילה בבבלי הנוסח הוא: "והיו חולי מעים חיים מתביישין" (מועד קטן כז ע"ב). כלומר, החשש הוא שהחיים ייפגעו מהיחס הממתין להם במותם.

52אשר לנידות, הנוסח בתוספתא עמום. בבבלי: "היו נדות חיות מתביישות" (נידה עא ע"א; מועד קטן כז ע"ב). לפי נוסח (או הסבר) זה, העדיף בעינינו, הנידות החיות חששו שעם מותן יתגלה סודן האישי, שכל אישה רגילה להצניעו. אישה רגילה מצניעה את היותה נידה, שכן זהו סוד אישי ואינטימי, והוצאתו לרשות הרבים יש בה ביזיון. עניין הכלים משני. אגב בטבילת המתה הנידה טבלו גם את בגדיה או כלים אחרים. טבילת הכלים היא מעשה משונה. הרי היא עדיין טמאה טומאת מת, ומה תועיל הטבילה אם הכלים הנוגעים בגווייתה טמאים? המילים "את הכלים" אינן בכתבי היד של התוספתא אלא רק בבבלי. בבבל לא הקפידו על טומאת מת, שהרי אין חובת טהרה מטומאת מת בחוץ לארץ, אבל הקפידו על טומאת נידה ושמרו את חובת ההתרחקות ממנה. מקוואות היו נדירים, 79 מסופר על החכם אבוה דשמואל, שהחמיר מאוד על בנותיו והתקין להן מקוואות בשולי נהר פרת (בבלי, שבת סה ע"א; נדרים מ ע"ב; בכורות נה ע"א; נידה סז ע"א). כאמור, נשים חייבות לטבול גם בחוץ לארץ. מהסיפור משמע שלא היו בבבל מקוואות רגילים אלא לכל היותר תיקנו כאלו בשולי הנהר. המתקן מכונה "מפצי", ומשמעו סוכות לאיגום מים בגובה ובכמות מתאימים, או משטח שעליו אפשר לעמוד כאשר ישנו טיט רב. עוד משמע שנשים רגילות לא הידרו בטבילה או אולי לא הידרו בתנאי הטבילה. יש לזכור שזוהי בבל הקדם-אמוראית, ששמירת המצוות בה הייתה לקויה. עמי הארץ סברו מן הסתם שמכיוון שאין שומרים על דיני טהרה, מיותר לשמור גם על טהרה זו. ולפיכך התקינו מקום לטבילה בנהר לאישה המתה (התקינו מחיצות סביב מקום הטבילה בנהר), ובו טבלו גם את הכלים שלה שנטמאו 80 כך רש"י הנדפס על הדף, מועד קטן כז ע"ב, ד"ה על גבי. טבלו רק את הכלים שבהם השתמשו בעודן חיות. על פי ה'מיוחס לרש"י', מהדורת קופפר, עמ' 90 – רק הכלים שבהם נגעו קודם מיתתן, וראו רש"י, נידה עא ע"א, ד"ה אלא טעמייהו דב"ש. בטומאת נידה. בארץ ישראל לא טבלו את הכלים אלא את הנידה עצמה, כדי לטהרה מטומאתה.

53הנידות החיות התביישו אפוא, ולכן התקינו טבילה לכל הנשים, גם לאלו שאינן נידות. התוספתא משקפת אפוא מצב שבו ייתכן שדעת בית הלל התקבלה, אבל בפועל נהגו כדעת בית שמאי.

54קשה לדעת אם השינוי נבע באמת מצערן של הנידות או מקבלה של הלכת בית שמאי. 81 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל, העומד על כך שלעתים נקבעה הלכה כבית שמאי ולעתים נתקבלה דעתם במידה חלקית בלבד או מרכיבים מדעתם התקבלו להלכה. מכל מקום, לעיל עמדנו על כך שטעמם של בית שמאי לא נמסר ושאין בו היגיון הלכתי; כעת אנו מבינים שייתכן שהם התחשבו בכבוד הנשים. ואכן, הרמב"ם בפירושו למשנה מסביר שבית שמאי הם שחששו לכבוד הנידות המתות. אם כן, דעתם התקבלה להלכה. להערכתנו לא כך מציגה הברייתא את ההשתלשלות ההלכתית, ומחלוקת הלכתית אינה מצב של "בראשונה" ו"אחר כך". 82 הראשונים על אתר מציעים דעה אחרת מזו שהצענו. בעלי התוספות, הרמב"ן, המאירי, הר"ן והרשב"ץ מסבירים שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא המשך של ההלכות הקודמות, וגם ההלכות הקודמות במשנה עוסקות באבן מסמה דווקא (כפירוש הבבלי וכל ראשונים). הברייתא, לשיטתם, מעירה רק למנהג טבילת כלים שהיה נהוג אף לבית הלל, אבל לא להלכה. לעיל דחינו את הרעיון שיש כאן אזכור לגורם זה של אבן מסמה. לדעתנו, אבן המסמה נזכרת כאן לראשונה ואין להעמיד את המשניות הכלליות הקודמות דווקא כעוסקות בה. לדעתנו, הבדל פרשני מתודולגי זה חוזר בפעמים שבהן אנו מעזים להציע הצעות נגד פירוש הראשונים. באופן שיטתי אנו מתנגדים לפרש משנה המנוסחת באופן כללי כאילו היא עוסק במקרה מיוחד. כמו כן אנו מתנגדים לפרש משנה שלא כפשוטה כדי למנוע סתירה אפשרית בינה למקורות אחרת. הבבלי, לעומת זאת, מאמץ פרשנות כזאת (בדרך כלל בסגנון "הכא במאי עסקינן").

55טבילת זב מת או נידה טמאה איננה הלכה, שהרי המת פטור ממצוות. חוץ מזה, הגויה הרי ממילא טמאה, ומה תועיל הטבילה? ההבדלים ההלכתיים הקטנים בין טומאת זב לטומאת מת או בין טומאת נידה לטומאת מת משניים, ובנקל אפשר היה לעקפם. אלא שאנו עוסקים בטקס. אצל כל עם טקסי המיתה מורכבים ונקשרת סביבם הילת קדושה. הם משקפים בראש ובראשונה את הצער ואת התסכול על תופעת המוות בכלל. גם תחום הטהרה רווי טקסים המבטאים את חשש הסכנה, הדבר אשר לו קראנו "חרדת טומאה". 83 ראו דוגלאס, טהרה וסכנה. אין צריך לומר שמפרש מסורתי נרתע מעצם הרעיון שגורם לא הלכתי כזה, כמו "סכנת הטומאה", חודר להלכה. צירוף זה של מוות וטומאה הוא מקום טבעי להיווצרות טקסים משולבים, שחלקם נוהגים בצורה זו או אחרת גם בימינו.

56כך למשל, לא זו בלבד שהמת פטור ממצוות ולכן פטור גם ממצוות טהרה, אלא גם אין הבחנה בין מצב שבו הנידה סיימה את ימי הנידה לבין מצב שבו היא המתינה שבעה ימים מתחילת נידתה. כל אלו פרטים הלכתיים המעידים על כך שאין לפנינו מעשה הלכתי רגיל.

57חכמינו, שעסקו בעיקר בהלכה ודחו את הפן החברתי, חיפשו ומחפשים לנהגים אלו ממד הלכתי. ברם בראש ובראשונה לפנינו טקס המסמל רצון לבוא לפני בורא עולם טהורים לא רק במשמעות ההלכתית אלא גם במשמעות הדתית.