משנת ארץ ישראל על משנה נדה י:ח

1הרואה יום אחד עשר – כלומר, אישה הרואה דם ביום האחרון של אחד עשר הימים הראויים לזיבה הבאים לאחר שבעת ימי הנידה, שהיום שלאחריו הוא כבר תחילת ימי הנידה, וטבלה לערב ושימשה – בלי לשמור יום נקי אחד כדין זבה קטנה. "שימשה" הוא כינוי מקוצר ל"שימשה את ביתה", כלומר, קיימה יחסי אישות.

2בית שמי אומרים: מטמין ( ב ) משכב ומושב וחייבין בקורבן – שכן לא שמרה יום כנגד יום כדין זבה קטנה. לפיכך, היא ובעלה מטמאים משכב ומושב וחייבים חטאת כדין הבועל זבה.[ ו ] בית הלל פוטר [ י ] ן מן הקורבן – לדעת בית הלל, הרואה ביום האחד עשר, שהוא אחרון הימים הראויים לזיבה, אינה צריכה לשמור יום כנגד יום (יום נקי אחד) משום שהיום שלאחריו הוא כבר היום השנים עשר, ואינו בכלל הימים הראויים לזיבה. אם תמשיך לראות עוד יום או יומיים רצופים לאחר היום האחד עשר לא תיעשה זבה אלא יחלו ימי נידותה. לכן אין ימים אלה ראויים לשימור לימי זיבה ולכן לא תהיה חייבת להביא חטאת וגם הבועל יהיה פטור. משום כך יש כאן עדיין מרכיב של ספק, ומטילים על בני הזוג טומאת משכב ומושב מדברי סופרים, אבל לדעת בית הלל אין מחייבים אותם קרבן. ככלל, חטאת מובאת רק על חטא מוגדר; לדעת בית הלל אין כאן חטא, ובית שמאי מפרשים את הראייה ביום האחד עשר כזיבה. כפי הנראה, בית הלל גם הם ראו באישה טמאה ומטמאת במשכב ובמושב, אבל מעמדה כטמאה חלש (מדרבנן), וקרבן מביאים רק על חטא ודאי.

3טבלה יום שלאחריו – לאחר יום הדימום ביום האחרון מהימים הראויים לזיבה התנקתה והחלה לשמור יום כנגד יום, אבל הקדימה טבילתה ליום עצמו ולא חיכתה עם קיום יחסי האישות עד הערב. היינו, שמרה רק חלק (אפילו קטן) מהיום הנקי שהייתה צריכה לשמור, ולא את כולו, ושמשה את ביתה – קיימה יחסי אישות, ואחר כך ראת, בית שמי אומרים: מ(י)טמין משכב ומושב – כיוון שלא השלימה את היום הנקי היא נחשבת טמאה מספק. 120 המפרשים על אתר מפרשים שהאישה טמאה מדרבנן. אנו מסתייגים מניסוח זה בשל עמדתנו הבסיסית בנוגע למושגים "דאורייתא" ו"דרבנן". ההבחנה המקובלת כיום (וכבר בספרות האמוראית) בין הכתוב בתורה לבין איסורי דרבנן בעייתית ביותר, כפי שהראו גילת, דאוריתא; דה פריס, המושגים. ופטורין מן הקורבן – שהרי שמרה קצת, ועל ספק אין מביאים קרבן. ואף על פי שחזרה וראתה דם, ראייה זו אינה מצטרפת לזיבה, כיוון שכבר החלו ימי הנידה (רש"י, נידה עב ע"א, ד"ה ופטורין).

4[ו]בית הלל אומרים: זה גורגרן – הבעל גרגרן, כלומר תאוותן, מקיים יחסי אישות בזמן שהיה עליו להימנע מחמת הספק, אבל אינו טמא, שהרי לא ראתה אלא לאחר קיום היחסים. ניכר שבית שמאי נוקטים מדיניות של החמרה, כנראה כקנס כלפי עבריינים וגרגרנים כאלה. בית הלל מדגישים את הפן המוסרי אבל אינם נוקטים סנקציה משפטית ישירה. לעומת זאת, רבי יהודה בתוספתא (נידה ט, יט) מגדיר את הבעל "בועל נידה", כדעת בית שמאי. הבבלי מכיר את הוויכוח התנאי ומסביר שגרגרן אסור (נידה נד ע"ב), ובכך מעביר את העיסוק בנושא (לדעת בית הלל) מנזיפה מוסרית לאיסור משפטי. כבמקרים רבים אחרים, במקבילות מופיעים נימוקי שני הצדדים (תוספתא, נידה ט, יט; בבלי, נידה עב ע"ב). לפי התוספתא והבבלי הוויכוח נסב על השאלה אם יום י"א מצטרף לאלו שלפניו או לאלו שלאחריו.

5[ו]מודים ברואה יום אחד עשר – מודים בית הלל לבית שמאי שאם דיממה האישה באחד מאחד עשר הימים שאינם ראויים לנידה, היא זבה, וברור שעליה לטבול בערב, ואם טבלה מוקדם יותר היא נותרה בטומאתה. זו הלכה בסיסית. זבה יום אחד שומרת יום אחד (לפחות), ואם יתברר שהיא ממשיכה לדמם עוד יומיים היא זבה גדולה, כרגיל בהלכות זיבה. לפי ההלכה עליה לשמור יום כנגד יום. כלומר, על כל יום או יומיים של זיבה בתוך אחד עשר הימים שאינם ראויים לנידה. אישה זו טבלה לפני שהיה ברור שהדימום הסתיים, והטבילה אינה עולה לה.

6טבלה יום שלאחריו – לאחר ששמרה רק מקצת היום הנקי, ושימשה, הרי זו תרבות רעה – מחשש שלאחר תשמיש תראה שוב דם ותצטרף ראייה זו לזו שהייתה יום קודם ונמצא שהיא זבה במשך יומיים, ולפיכך עליה לשמור יומיים ולא רק יום אחד, ולכן טבילתה אינה מועילה. אין כאן טומאה ודאית, שהרי המציאות מראה שהיא אינה מדממת ושהזוב היה קצר, בן יום אחד בלבד. אבל שניהם גרגרנים, והיה עליהם להמתין ולראות האם הזוב נמשך.

7ומגען ובעילת[ן] תלויים – הם בהמתנה מִספק: אם יחזור הזוב, האישה טמאה, וממילא בעלה הוא בועל זבה, ואם לא ראתה, ההימור השתלם והם אינם טמאים. הלכה זו מובנת במישור החברתי. הבעל והאישה רוצים לקיים יחסי אישות. ההלכה כאן מחייבת הרחקה לשם זהירות, וכך בוודאי ראוי לירא שמים. אבל מי שיראתו פתוחה מנצל את הפרצה.

8בתוספתא שנינו: "לאותו שהיה בית הלל קורין אותו גרגרן, רבי יהודה היה קורא אותו בועל נדה" (נידה ט, יט [עמ' 652]). רבי יהודה מהלך בשיטת בית שמאי, 121 על חכמים מאוחרים המהלכים תדירות בשיטת בית שמאי ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. אחרי שיודעים אנו שרבי יהודה שנה את משנת רבי אליעזר, ורבי אליעזר הילך כבית שמאי, כפי שציינו גילת, ר' אליעזר, וספראי שם, אין עוד טעם לניסיונות הפרשנים להעמיד את רבי יהודה כדעת בית הלל. ראו מאירי על נידה, עמ' 320. ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 290, הציע בתחילה שרבי יהודה נקט את שיטת בית שמאי, אבל הוא גם הציע שלולא מסורת הברייתא "היה נראה שגם ר' יהודה שנה כאן את משנת בית הלל, ואין כאן אלא מחלוקת בלשון". הוא ציין בכך לדברי רי"נ אפשטיין, מחקרים ב, עמ' 67, הערה 78, שתיעד מקומות נוספים שבהם שנה רבי יהודה את משנתו בשינוי לשון בלבד בלי לחלוק להלכה. לתופעה זו, של חילוקי לשון בניסוח ראו פרשנותנו לפרה ב, ה. ברם במקרה זה כל הפלפול מיותר, ועל פי הפשט, בועל נידה הוא טמא ועבריין, כשיטת בית הלל. שלפיה במקרה השני במשנה הבעל טמא כבועל נידה. רבי יהודה הוא ממשיכם המובהק של רבי טרפון ושל רבי אליעזר, שניהם תלמידי בית שמאי. אמנם הוא למד גם אצל רבי עקיבא, אולם בתורתו מרכיבים רבים של בית שמאי, ודבריו מעידים על המשך המחלוקת גם בדור אושא.

9הביטוי "תרבות רעה" הוא כינוי כללי לעבריינות מכל הסוגים, כגון עבודה זרה, שיתוף פעולה עם השלטונות ועוד, וכאן הוא משמש ככינוי לעבריין: פחות מגרגרן, אבל מי שאינו נוהג כהלכה. מעניין שבמשנתנו מופנה הכינוי כלפי הגבר. לעיל הדגשנו שבדרך כלל במסכת נידה מציגים חכמים את האישה כדוחפת ליחסי אישות, כמי ש"מרוויחה" מהם ואחראית עליהם. במשנה זו מוצג הבעל כגרגרן. כמובן, גם במקרה זה הבעל והאישה שותפים לעוון וחולקים בנטל האחריות על המעשה שאינו ראוי.

10במשנה ארבעה מקרים, כמבואר בטבלה:

11ארבעת המקרים שבמשנה:

12המקרה הרביעי מוצג במשנה כדעת הכול, ובבבלי (נידה עב ע"ב) נטען שהוא לדעת בית הלל בלבד (כפי שהצענו). זו הצגה מחמירה במיוחד של דעת בית שמאי, שהרי לא הייתה כאן טומאה, והצורך להמתין מעבר ליום הטהרה והטבילה לא הוזכר בשום מקום. גם בית הלל מחמירים, וניכרת החרדה שמא תיווצר טומאה במהלך שימוש הבית. יש כאן אפוא תרבות רעה, אבל לא טומאה ודאית.

13המקרה של דיממה בתוך יא מעט קל מהמקרה של דיממה בתוך יום יא. במקרה הראשון, גם תדמם ביום הבא, היא זבה יומיים. ואילו אם דיממה ביום יא עצמו היא זבה. אבל אם תדמם ביום הבא היא תהיה נידה, ולכן בוודאי לא תהיה זבה ביום יב ותהיה אסורה לבעלה משום נידה. ההצבה של ארבעה מקרים רגילה בספרות חכמים, ומטרתה העיקרית ספרותית: הענקת תחושה של דיון בכל המקרים. במקרה זה, אכן כל האפשרויות הפשוטות נדונות.

14מבחינה חברתית יש במשנה ביטוי לשתי תופעות מנוגדות: האחת – החמרה של עמי הארץ מעבר למותר בתורה, החמרה של בורות, שגם בה מתחשבים חכמים; האחרת – אנשים המנצלים מצבי ספק וזוכים לתוארי גנאי (גרגרן, תרבות רעה). היו כנראה אלו שניצלו מצבי ביניים מפוקפקים לטובתם. חכמים, כמובן, לא ראו ניצול כזה בעין טובה. לעתים אסרו אותו לכל דבר ולעתים הסתפקו בגינוי.

15בתוספתא ובבבלי מוצגים תיאור המחלוקת וטיעוני שני הבתים. התכנים דומים אבל סגנון הוויכוח שונה.

16בתוספתא נפתח הוויכוח בטענת בית שמאי להשוואה בין מקרה 1 למקרה 3 ודחיית הטענה בידי בית הלל.

17טיעוני בית שמאי ובית הלל

18בבבלי הטיעון חוזר, אבל הסגנון עברי וארמי מעורב. הטיעון להשוואה חלש למדי, ותשובת בית הלל ברורה. בשלב השני של הביטוי "השוו מידותיכם" הוא ניסוח בבלי, אבל הקושיה אותה קושיה. 122 לעניין השוואת המידות ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. באופן בסיסי הטיעון הגיוני, אבל הוא מתעלם ממצב הספק. קל לטמא מספק, אבל אין להביא קרבן מספק. בית הלל אינם משתמשים בטיעון זה אלא בטיעון שקרבן חמור מטומאה. בבבלי מובא טיעון נוסף, הפעם של בית הלל, וגם הוא בשם השוואת המידות (למה במקרה 2 בית שמאי אינם משווים מידותיהם). נמצאנו למדים שהטיעון של השוואת המידות אינו מכריע. גם בית שמאי גם בית הלל נגועים באי השוואת מידות, ולשני הצדדים נימוקים לחלוקה, כלומר, נגד "השוואת המידות" במקרה מסוים זה.