משנת ארץ ישראל על משנה נדה ג:ב

1המפלת כמין קליפה, כמין שערה – ההיריון מתחיל בהיווצרות של תא אחד שהוא מיזוג של ביצית עם תא זרע החודר אליה. הביצית היא התא הגדול ביותר בגוף האדם, והיא מוקפת מעין קליפה, הנקראת Zona Pellucida (זונה פלוצידה). הביצית מכילה כעת גם את גרעין תא הזרע (החומר הגנטי של הזכר). תא בודד זה מתחלק בתוך יממה לשני תאים, והם מתחלקים בתוך יממה נוספת לעובר של ארבעה תאים, וכן הלאה, עד שבשלב מסוים מתקבל צבר כדורי של כמאה תאים (מוֹרוּלה), התָחום בתוך קליפת הביצית. כעבור כשבוע מההפריה, קליפה זו נעלמת, וצבר התאים משתרש ברחם. אז נוצרת חלוקה של התאים לאלו שייצרו בסופו של דבר את העובר ולאלו שייצרו את השליה ואת הקרומים. צבר התאים שייצור את העובר מקבל בסוף השבוע השלישי להפריה צורה מוארכת הנקראת נוטוכורד (Notochord) והוא מכיל כבר אלפים רבים של תאים. צורה מוארכת זו היא מערכת העצבים הראשונית של העובר, שממנה נוצרים בסופו של דבר המוח וחוט השדרה. ייתכן שלכך הכוונה במילה "שערה", אם כי יש לציין שהמבנה עדיין מיקרוסקופי ואינו עולה בגודלו על מילימטר. על השלבים השונים במסלול יצירת הוולד ראו בנספח הרפואי, הערה 15. "כמין שערה" חסר בקטע גניזה, "כמין עפר" חסר ב-ף, ועדותם בטלה לנוכח יתר עדי נוסח.

2כמין עפר – פירורי תאים, כלומר, תאים שנתגבשו והתפוררו. לחילופין, יש בדם מעין פירורים צמיגיים, וספק אם בכלל היה כאן ולד . כמין יבחושים אדומים , תטיל למים – ספק אם יש כאן מקרה שלישי או שמא העפר הוא כמין יבחושים.

3אם נימהו – בסדרת עדי נוסח: "נמוחו", 11 פרמא 2596, פרמא 3173 (ב-T-S F2(1).198 לא ברור). הגרסה בקטע הגניזה heb. e.73/78 ובכ"י לו זהה לזו שבכ"י קופמן. טמאה – שכן זהו דם. במעט עדי נוסח נוסף: "ואם לאו – טהורה". 12 פרמא 3173, בבלי וטיקן 110, וטיקן 113. בתוספתא אנו מוצאים דרך בדיקה אחרת: "המפלת מין קליפה, מין שערה, מין עפר, מין יבחושין אדומין, רבן שמעון בן גמליאל אומר: ממעכתו ברוק על הצפורן. אם נמחה – הרי זו נדה; ואם לאו – אינה נדה" (נידה ד, ב [עמ' 644]). אם הגרגיר הוא דם קרוש, מעט רוק ימוסס אותו, ואז תהא האישה טמאה. אם אינו מתמוסס, זוהי הפרשה של חומר שאינו דם נידה וגם אינו הפלה, והאישה טהורה. מהתוספתא משמע שבמשנה שלושה מקרים: מין עפר, מין יבחושים אדומים ומין שערה, ולא כפי שקראנו במשנה, ששני המקרים הראשונים חד הם. איננו יכולים להבין את דברי התוספתא במונחים רֵאליים המוכרים לנו, אבל כמובן, בתנאי העולם הקדום איש לא עסק במחקר שיטתי של דם הפלה. 13 ברמת הידע של קדמונינו עסקנו במבוא. החומר היהודי רוכז אצל פרויס, רפואה. המידע על הרפואה הרשמית בנושא מגיע בעיקר מספרו של סורנוס, גינקולגיה. כפי שאפשר לראות בקלות מספרו של סורנוס, הידע הרומי באנטומיה בכלל ובאנטומיה של האישה בפרט היה מצומצם. הרומאים ידעו הרבה פחות מכפי שמקובל ליחס לקדמונים בתחומים אחרים. במבוא למסכת הרחבנו בכך.

4מבחינה לשונית, "מפלת" משמעה שהפעולה חוזרת או מתמשכת. לכאורה אפשר להבין גם במשנתנו שזוהי תופעה החוזרת על עצמה ולא תופעה חד־פעמית, אבל בלשון המשנה, משקל "מקטל" או "מקטלת" משמעו גם פעולה אחת. המשנה משתמשת בצורות הדקדוקיות השונות ללא הבחנה, כגון: "משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה, ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה. אבל משתטיל המים לא תגע אצלה" (שביעית ה, ט; גיטין ח, ט). "משאלת" כאן היא פעולה חד־פעמית: אסור להשאיל, אסור לברור וכן הלאה. אם הייתה הכוונה לפעולה חוזרת צריך היה להסיק שאסור לאשת חבר להשאיל כלים יותר מפעם אחת, אבל פעם אחת מותר. וכן "וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו – עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה" (סוטה א, ה). מגלה, כמו סותר, הוא פעולה חד־פעמית.

5גם המשנה וגם התוספתא מציגות בדיקה או פעולה שעל האישה לבצע. הן מנחות את האישה, ואין מעורבות לא של הבעל ולא של החכם. לעומת זאת, בהמשך התוספתא מסופר: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: שני מעשים הוליך אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין קליפין אדומין ובאו ושאלו את רבי צדוק, והלך רבי צדוק ושאל לחכמים, ושלחו חכמים וקראו לרופאים, ואמרו: מכה יש בה מבפנים, לפיכך מפלת כמין קליפות אדומות" (נידה ד, ג [עמ' 644]). רבי צדוק נשאל על אישה שהפרישה דם גרגירי. דומה שאין מדובר במקרה בודד אלא באישה שכך אירע לה לעתים מזומנות.

6האישה לא שאלה ישירות את החכמים אלא שאלה כנראה את החכם המקומי בעירהּ. היא ודאי לא המתינה לתשובה. עד שזו הגיעה, עברו לפחות חמישה ימים (זהו מרחק ההליכה ליבנה ובחזרה), ורבי צדוק העלה מן הסתם את השאלה לאחר שהאישה נהגה כפי שנהגה. מעניין שחכמים התייעצו עם רופאים, ולמעשה, פסק הדין רפואי. רבי צדוק, שלא ידע כיצד לענות, התחבט בפן הזה. בשאלה זו, של המשולש בין האישה, החכמים וידיעת הטבע של הרופאים דנּו במבוא למסכת. 14 כהשלמה לכך אפשר לקרוא את הנספח 1 של רוזנק, טהרה, עמ' 303, אשר בו דנה פרופ' רונית חיימוב-קוכמן במשולש היחסים שבין בני הזוג, הרופא והרב.

7התוספתא ממשיכה בתיאור המעשה השני: "שוב מעשה באשה אחת שהיתה מפלת כמין שערות אדומות, ובאו ושאלו את רבי צדוק, והלך רבי צדוק ושאל לחכמים, ושלחו חכמים וקראו לרופאים, ואמרו: שומא יש במעיה, לפיכך היא מפלת שערות אדומות" (נידה ד, ד [עמ' 644]). המעשה דומה, אולם כאן האישה הפילה שערות ולא גרגירים. איננו יודעים מה בדיוק הביא עמו רבי צדוק. ייתכן שהדם התקרש מעט, וכך נוצרו בו מעין גבישים וחוטים (ראו נספח רפואי, סעיף 16).

8כן נהגו חכמים במעשה דומה: "אמר ר' יהודה: ששה דברים היה ר' עקיבא מטמא, וחזר בו. מעשה שהביאו קופות של עצמות מכפר טביא והניחום באויר בית הכנסת בלוד. ונכנס תיאודורוס הרופא וכל הרופאין עמו. אמרו: אין כאן שדרה ממת אחד ולא גלגלת ממת אחד. אמרו: הואיל ויש כן מטמאין ויש כן מטהרין, נעמוד למנין" (תוספתא, אהלות ד, ב [עמ' 600]; בבלי, נזיר נב ע"א; ירושלמי, ברכות ג א, ג ע"א]. החכמים ממתינים לייעוץ רפואי, וחוות הדעת של הרופאים מספקת. עם זאת, המחלוקת הרמוזה היא בשאלה אם רובע (רבע) עצמות משני מתים מטמא או לא. לפיכך נדרשו חכמים לבדוק בדיקה רפואית לאחר המוות. האם העצמות בנפח רבע קב הן ממת אחד, ואז העצמות מטמאות בטומאת מת, או שמא העצמות הן שרידי שני מתים ואינן מטמאות?

9מעניין להשוות זאת עם מעשה אחר מאותה תקופה, שאירע בלוד: "מעשה בפרה שנטלה האם שלה והאכילהּ רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים והתירוה. אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריה עד שהם חותכין את האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון" (בכורות ד, ד). רבי טרפון פסק על סמך הנחה רפואית שפרה ללא רחם דינה למות באופן מידי ולכן היא טרפה. חכמים המתינו כנראה לחוות הדעת הרפואית, והתירו, או שהתירו קודם שקיבלו את חוות הדעת. על כל פנים, רבי טרפון פסק בעניין הרפואי על סמך חוות דעתו של הרופא. 15 ראו עוד, תוספתא, גיטין ח, א; בבא קמא ט, יא; מכות ב, ה [עמ' 439]. בכל המקרים המצוינים, הרופא ממתין להוראת בית הדין בעניין הרפואי הטהור, ופסק הדין בנושא המקצועי ניתן בידי החכם.

10המפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים – הפלה של גושים בעלי צורות של בעלי החיים שנמנו.

11אם יש עימהן דם, טמאה, ואם לאו, טהורה – אם אין בהם דם הם בגדר הפרשות אחרות, וודאי אינם ולד; אם יש עמם דם, היא טמאת נידה (ראו נספח רפואי, סעיף 17).

12במדרש ספרא חוזרת ההלכה, אבל מצדה השני, היינו, השאלה שם איננה אם זהו דם אלא אם זהו ולד שיש לשבת עליו בדמי טהרה: "יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמאה? תלמוד לומר: 'זכר' – מה זה מיוחד, שיש בו מצורת האדם, יצאו אילו שאין בהם צורת האדם. יכול המפלת בריית ראש שאינו חתוכה, בריית הגוף שאינו חתוך [ושיש לו שני גבין ושני שדראות], 16 חסר ברוב עדי הנוסח של הספרא בכתב יד (וטיקן 31, וטיקן 66, אוקספורד, לונדון, ניו יורק, פרמא ודפוס ונציה). הואיל ויש בהם מצורת האדם יהא טמאה? תלמוד לומר: 'וטמאה שבעת ימים, ובשמיני ימול' – מה זה מיוחד שהוא ראוי לבריית נשמה, יצאו אילו שאין ראוים לבריית נשמה" (תזריע א ז-ח, נח ע"א). אם כן, המדרש מציג מחלוקת בכלל ההלכתי. במקרה שבמשנה אין מחלוקת, אולם בבוא חכמים לנסח את הכלל נוצרה מחלוקת. דרשה אחת מציעה כלל שלפיו רק מה שיש בו צורת אדם נחשב ולד, ואילו לפי מדרש אחר, רק מה שיש בו משום "ראוי לבריית נשמה". העמדה שבמדרש הראשון תחזור להלן. לפנינו מקרה המייצג את הדגם הרווח של עיצוב ההלכה. קודם באו הפרטים, ולאחר מכן ניסחו בבית המדרש את הכללים הכוללים כמה פרטים. במקרה זה נוצרו שני ניסוחים: "ראוי לבריית נשמה" ו"מצורת אדם". במקרים מעין אלו יש לעתים הבדלים בין שני הניסוחים (נפקא מינה להלכתא). במקרה שלפנינו, שני הניסוחים עמומים, וקשה להכריע למה בדיוק התכוונו חכמים במונח "ראויה לבריית נשמה". גם המונח "צורת אדם" מעט כללי מדי. האם הצורה צריכה להיות שלמה, על כל איברי האדם, או צורה כללית יותר? קשה להגדיר זאת באופן מילולי. מכל מקום, כפשוטו, לפנינו דעות שונות, ואין לחפש הרמוניה ביניהן.

13המפלת כמין בהמה, חייה ועוף, בין טמאין בין טהורין – לגוש הבשר דמות של בהמה, של חיה או של עוף.

14אם זכר, תשב לזכר – הגוש נחשב אדם למרות עיוותו, ויש לשבת עליו בהתאם למינו. אם הוא זכר, שבעה ימי טומאת לידה ושלושים ושלושה ימי דם טוהר.

15אם נקבה, תשב לנקבה – ארבעה עשר יום טומאת לידה ושישים ושישה ימי דם טוהר.

16אין ידוע – הגוש מעוות ואין בו סימני נקבה או זכר, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר – טמאה שבועיים כנקבה ויושבת ימי דם טוהר כזכר, ואינה נהנית משישים ושישה ימי דם הטוהר כיולדת נקבה אלא רק מעשרים ושישה ימי טוהר (יושבת ארבעה עשר ימי טומאה לנקבה ועוד שלושים ושלושה ימי דם טוהר לזכר, פחות שבעה ימים הנכללים בארבעה עשר ימי הטומאה הראשונים לנקבה, סך הכול עוד עשרים ושישה ימי דם טוהר, שכן ימי דם הטוהר שלה כלים לאחר ארבעים יום בלבד, כיולדת זכר), כלומר, כחמור בשני המקרים. ספק בהלכות נידה להחמיר, אף על פי שכתוצאה מכך הפסיקה אינה לכידה. בסוף משנה ו נעלה הצעה אחרת לפרשנות המושג "תשב לזכר ולנקבה".

17וחכמים אומרים: כל שאין בו מצורת האדם אינו וולד – את דברי חכמים אפשר להבין בשתי דרכים. האחת, הם אינם חולקים על דין הספק של רבי מאיר אלא דבריהם חוזרים לרישא: אם לגוש הבשר שהוא הנפל אין צורת עובר אדם הוא אינו נחשב ולד; השנייה, הם חולקים בעיקר (או רק) על רבי מאיר. ואכן, בתוספתא המחלוקת היא בין רבי מאיר, העוסק במפלת דמות חיה או בהמה, לבין חכמים, ללא קשר לשאלת הספק: "המפלת כמין בהמה, חיה ועוף – טמאה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עד שיהא בו צורת אדם. אמר רבי חנינא בן גמליאל: נראין דברי רבי מאיר בבהמה, מפני שגלגלי עיני בהמה דומין לגלגלי עיני אדם, ודברי חכמים בעוף, שאין בו מצורת אדם. מעשה באשה אחת בצידן שהפילה דמות עורב שלש פעמים ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד" (נידה ד, ה [עמ' 644]; בבלי, חולין עט ע"א, ללא המעשה). דברי רבי חנינא בן גמליאל הם מעין פשרה. 17 צידן היא בית צידה, שמצפון מערב לכנרת. במזרח ובמערב העולם הקדום, העורב מנבא רע. נהוג היה לנחש לפי הציפורים ולפי מעופן, והעורב היה סימן רע. ראו סנהדרין צה ע"ב. אולי יש בסיפור גם עדות לחשש מיסטי מהנפל. חשש זה בא לביטוי בבבלי נידה כד ע"ב ("המפלת דמות לילית" וכו'). חז"ל הסתייגו מאוד ממאגיה בכלל ומניחוש בפרט. מניחוש: "אי זהו מנחש? האומר נפלה מקלי מידי, נפלה פתי מפי, קרא לי איש פלני מאחרי, קרא לי עורב, נבח בי כלב, עבר נחש מימיני ושועל משמאלי ופסק צבי את הדרך לפני" (תוספתא, שבת ז, יג). עם זאת, לא הכחישו את כוח המאגיה. למרות התנגדותם של חכמים, המאגיה פרחה. עדות לכך אפשר למצוא גם בספרות חז"ל, אבל בעיקר בקמעות (שחלקם ממש מנוגד להלכה. ראו נספח למסכת חגיגה: "בוהק", "מאגיה").

18ההלכה של משנתנו חוזרת במשנת בכורות ח, א: "[...] והמפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם. המפלת סנדל, או שליא ושפיר מרוקם, והיוצא מחותך, הבא אחריהן, בכור לנחלה ואינו בכור לכהן". הפתיחה דומה לזו שבמשנתנו, ואין מופיע בה הדין "תשב לזכר ולנקבה". אם כן, ברור שדברי חכמים מתייחסים רק לרבי מאיר, שהרי במשנת בכורות לא מופיע דין המפלת כמין דגים וכדומה.

19המחלוקת בתוספתא היא מחלוקת רגילה, לעומת המחלוקת במשנה, שאינה מאוזנת. משנה מאוזנת היא משנה אשר בה שני החולקים מתייחסים לאותן שאלות ועונים תשובה או תשובות מנוגדות. במשנתנו, רבי מאיר עוסק בשני נושאים: המפלת גוש בעל צורה מוזרה, ושאלת ספק נידה-מפלת לחומרא, וחכמים עוסקים בנושא אחד בלבד: המפלת גוש חסר צורה. שתי אפשרויות פרשנות לפנינו:

20א. הניסוח של המשנה הוא הראשוני, ואינו מאוזן משום שעוד לא נקבעה שפה הלכתית אחידה, וכל תנא עוסק בנושא מעט אחר. בתוספתא נעשה פירוק המשנה וניסוחה בשפה הלכתית אחידה, וכך הוסרה שאלת הספק.

21ב. הניסוח במשנת בכורות ובתוספתא הוא הראשוני, נדון בו נושא אחד בלבד, שעליו חלקו חכמים ורבי מאיר. עורך המשנה החדיר לדברי רבי מאיר נושא נוסף: שאלת הספק. מכל מקום, אחד הניסוחים מקורי והשני נוסח בהשפעת הראשון, שכן קשה להניח ששני עורכים היו מנסחים אותן בעיות בניסוח כה דומה.

22הדעת נותנת שהניסוח התקדם מהיעדר שפה הלכתית אחידה לעבר שפה אחידה, ולכן האפשרות הראשונה נראית סבירה יותר.

23ההלכה של משנתנו חוזרת במשנת כריתות. בחייבים בקרבן היא מונה את: "המפלת כמין בהמה, חיה ועוף, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: עד שיהא [בו] מצורת האדם. המפלת סנדל או שלייה ושפיר מרוקם והיוצא מחותך, וכן שפחה שהיפילה – מביאה קרבן ונאכל" (א, ג). לפנינו היבט אחר של דיני נפֶל: האם ומתי חייבים להביא קרבן. כאן אין מקום לשאלת זכר או נקבה, שכן קרבנם זהה. דין דומה באותו ניסוח כבמשנת כריתות מופיע במשנה בבכורות בנוגע לשאלה אם הוולד נחשב נפל לעניין בכורות (והבא אחריו יהא פטור מפדיון בכור) או שמא הפלתו אינה נחשבת לידה (ח, א). ממילא עולה האפשרות השלישית להבנת היחס בין משנתנו לתוספתא:

24ג. הניסוח הראשוני הוא במשנת כריתות/בכורות והתוספתא מועברת ממנו, ושם שאלת הספק (זכר או נקבה) אינה רלוונטית. לעומת זאת, המשנה צירפה שאלה נוספת, המתאימה לדיני טומאה וטהרה בלבד ואינה מתאימה למשנת כריתות כלל. עורך המשנה כרך את שתי השאלות הרלוונטיות לטהרה יחדיו, וכתוצאה מצירוף זה יצאה משנה שאינה ערוכה באופן סימטרי. 18 ראו ליברמן, תוספת ראשונים, עמ' 264.

25עוד מובא בתוספתא מעשה שאירע: "מעשה באשה אחת בצידן שהפילה דמות עורב שלש פעמים, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד" (נידה ד, ו [עמ' 644]). גם כאן חכמים אינם נזקקים לנושא בזמן אמת אלא רק לאחר שהשאלה המעשית התגלגלה והפכה לשאלה עקרונית.

26אשר לצד הרפואי, אכן בשעת הפלה האישה פולטת לעתים קרובות עובר שצורתו מעוותת במידה קיצונית ומראהו אינו ניכר. אפשר כמובן לראות בצורה זו מעין חיה או מעין עוף, כיד הדמיון הטובה על המתבונן. דמות עורב היא סימן דֵמוני במידת מה. שאלת העורב חוזרת בתלמודים (ירושלמי, נידה ג ב, נ ע"ג; בבלי, נידה כו ע"ב) בשינויים. בבבלי, למשל, מתברר שיש הבדל בין חיה לעוף, ורבי עונה: "אמר ליה: אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא" (שם), כלומר, אם הוולד דמוי בהמה, הנפל נחשב נפל אדם, ואם כדמות עורב, שאין לו שליה, הנפל אינו נחשב נפל אדם. אותה שאלה באותו ניסוח עולה גם במשנת בכורות, 19 בכורות ח, א. שם השאלה היא אם זהו ולד, לצורך קביעת הבכור. וגם היא – כמשנת מסכת כריתות – אינה מעלה את שאלת הספק.

27כפי שראינו, במדרש הובא כלל בניסוח אחר: כל מה שאינו ראוי ל"בריית נשמה". לא ברור מהו כלל זה. אולי הוא מקביל לכלל של ארבעים הימים שאותם תדרוש המשנה להלן (ז). כמו כל הפרשנים האחרים איננו יודעים להגדיר למה כיוונו חז"ל באמרם שהעובר אינו ראוי לבריאת נשמה, אבל הדעת נותנת שהכוונה היא לצורה כללית של גוף, להתהוות האיברים המרכזיים, ובעיקר הראש. ואולי המשמעות היא שרק האדם ראוי לבריית נשמה, ולפיכך, כל אשר אין בו צורת אדם אינו נחשב נפל לענייני טומאת לידה.

28שתי ההגדרות: "צורת אדם" וראוי ל"בריית נשמה", אינן סותרות בהכרח. "צורת אדם" אמורה בוולד "רגיל" שעוד לא עוצבה צורתו או צורתו מחוקה כליל, ואילו "בריית נשמה" היא שיעור המתאים למוטציה נדירה, מעין אלו שבספרא לעיל ("שתי שדראות" וכו'). מסתבר שכל הגדרה נקבעה בהתאם למקרה שבא לדיון לפני החכמים או בקהילה.