משנת ארץ ישראל על משנה נדה ג:א

1פרק זה עוסק כולו בדינה של אישה שהפילה את ולדה. הכלל היסודי הוא שהיולדת זכר טמאה במשך שבעה ימים ויושבת שלושים ושלושה יום נוספים בדמי טהרה (כלומר, היא אינה טמאה גם אם יצא ממנה דם), והיולדת נקבה טמאה במשך שבועיים ויושבת שישים ושישה יום נוספים בדמי טהרה. עד כאן דין תורה. ההנמקות להבחנה בין יולדת זכר ליולדת נקבה הן בתחום חקר ההלכה המקראית, ולפיכך, מחוץ לתחום דיוננו. מכל מקום, הבסיס לדין דם טוהר מציאותי, כלומר, לאחר הלידה יוצאת האישה ממחזור הווסת הרגיל, ולכן אינה טמאת נידה. ההבדל בין השבוע הראשון לשני ובין השני לשלישי, וכן ההבדל בין זכר לנקבה, אינם תלויים במציאות המובנת לנו. מכל מקום, כפי שכתבנו במבוא למסכת, אין בסיס פיזיולוגי להבדלים בין טומאת יולדת ודם טוהר לזכר לבין טומאת יולדת ודם טוהר לנקבה. זו גזרת הכתוב. אפשר אולי להסביר את ההבדלים בכך שבני הזוג "מצטערים" יותר על לידת נקבה מאשר על לידת זכר, ולכן, מצד אחד האישה טמאה זמן רב יותר לאחר שילדה נקבה עקב צער לא מוצדק זה, ומצד שני הם "מפוצים" על כך בהכפלת זמן דם הטוהר לאחר לידת נקבה. אפשרויות הסבר אחרות נדונו במבוא למסכת.

2המפילה רקמת בשר שברור שהיא תוצר עוברי/הריוני, טמאה ויושבת בדמי טהרה כדין יולדת, וממילא מתעוררת סדרת שאלות:

31. מהו הדין במקרים שבהם הנפל הוא ספק בן ספק בת, כלומר, אי אפשר לברר מה מינו.

42. מהו הדין במקרים שבהם עוד לא נקבע מין הנפל.

53. מהו הדין במקרים שבהם הנפל קטן מכדי להיקרא ולד.

6פרקנו עוסק בכל אלה.

7המפלת חתיכה – קטנה של בשר. מדובר בפליטה של חתיכת בשר קטנה מהרחם, מן הסתם כאשר ידוע שהאישה בהיריון. הפלה כזאת מתרחשת לאחר תום ההיריון. ייתכן שהאישה הרתה והפילה ולד קטן שעדיין לא ניכרת כלל צורה (לפני שבוע שלישי בערך). השאלה היא אם זהו נפל, שאז דין האישה כדין יולדת, וטמאה, או שמא החתיכה אינה רקמה עוברית ואז ייתכן שאינה מטמאת את האישה.

8אם יש עימה דם, טמאה – טומאת נידה, ואם לאו, טהורה – גם אם החתיכה היא ממקור עוברי היא אינה נחשבת סיבה לטמא את האישה, אבל הדימום המלווה את פליטת רקמת הבשר הזאת הוא הגורם לכך שהאישה תהיה טמאה. אם היא אינה מדממת תוך כדי פליטת החתיכה, החתיכה נחשבת נפל שאינו מטמא, בגלל קוטנו, וכן משמע מהבבלי (נידה כא ע"א; יח ע"ב).

9הבעיה בפירוש זה היא שבין אם האישה מדממת ובין אם החתיכה היא רק קריש דם, לכל היותר תהיה האישה חשודה כזבה. אם היא זבה רק יום אחד או יומיים אין היא זבה ממש אלא מכונה "זבה קטנה", ה"שומרת יום". כלומר, אם האישה דיממה או פלטה גוש דמי למשך יום או יומיים בלבד, וביום שלאחר מכן הייתה נקייה לחלוטין, במוצאי היום הנקי הזה היא תהיה טהורה. רק אם תמשיך לדמם במשך שלושה ימים או יותר היא תיחשב זבה גדולה, הסופרת שבעה ימים נקיים נוסף על ימי הדימום. מדוע קובעת אפוא המשנה בפשטות שאם האישה מדממת היא "טמאה" כשהכוונה היא לטומאת "נידה" (רש"י), המטמאת במשך שבעה ימים מלאים מיום הדימום, גם אם הוא פסק לאחר שעה?

10הפירוש המסורתי הוא שהחתיכה היא בוודאי בשר, כלומר, התחלה של עובר, שהופל, ואם האישה דיממה הרי זה דם נידה, שבדומה ליולדת זכר, האישה טמאה בו למשך שבעה ימים. ברם אם אכן החתיכה היא בוודאי נפל, כיצד זה האישה נידה? הרי מבחינה רפואית אין נידה בזמן היריון! ואם היא זבה, הרי כפי שכבר אמרנו, אם דיממה במשך יום או יומיים בלבד היא בחזקת "זבה קטנה", השומרת יום נקי נוסף. אם דיממה במשך שלושה ימים או יותר היא בחזקת "זבה גדולה" המחויבת בספירת שבעה ימים נקיים נוספים על ימי הדימום. בין כך ובין כך אין זו טומאת נידה, שכן דם נידה בא בזמן קבוע פחות או יותר, וגם אם אינו בא בקביעות, כמו אצל נשים רבות בעלות מחזורים לא סדירים, מכל מקום הוא אינו קיים במצב של היריון, ומשך טומאתו הוא שבעה ימים מראשית הדימום אם נפסק עד סוף היום השביעי, ונמצאנו למדים שאין כאן לא דין זבה קטנה, לא דין זבה גדולה ולא דין יולדת – שלוש הקטגוריות אשר להן אפשר לשייך הפלה!

11נוסף על כך, הפירוש המסורתי בעייתי עקב דברי התוספתא: "המפלת חתיכה – סומכס אומר משום רבי מאיר, וכן היה שמעון בן אלעזר אומר כדבריו: קורעין אותה. אם יש בה דם – הרי זה נדה; ואם לאו – אינה נדה" (נידה ד, א [עמ' 644]). אם כן, אם קרעו את החתיכה, כלומר, חתכו אותה וראו שאין בה דם, ודאי אינה דם שקרש. באופן ממשי (רֵאלי) קל מאוד להבחין בין חתיכת קריש דם, שהוא הומוגני, לבין חתיכת בשר, שהיא הטרוגנית (ראו בנספח הרפואי, סעיף 12). התוספתא מסכימה עם המשנה, אבל מביאה "דבר בשם אומרו" ומוסיפה גם שאין מסתפקים בראייה חיצונית אלא יש צורך בבדיקת החתיכה. מלשון התוספתא משמע שיש גם מי שחולק על דברי רבי מאיר (רבי יהודה במשנה). אם כן המחלוקת איננה על עצם הדין אלא על השאלה אם יש צורך בבדיקה קפדנית או די בראייה (ובדיווח האישה). 1 לכאורה קשה, למה יימנעו מבדיקה קפדנית? מי יחלוק על כך שיש צורך בבדיקה? מדובר כנראה במצב של דיעבד: האישה הפילה חתיכה ודיווחה על כך, אבל החתיכה איננה ואי אפשר לבדוק אותה. כולם יסכימו על כך שיש צורך בבדיקה, אבל אם הבדיקה נמנעה, התוספתא תדרוש להחמיר, ולפי דעת המשנה אפשר לסמוך על דיווח האישה. במבוא הרחבנו בשאלה עד כמה בדקו חכמים את העובדות האינטימיות ועד כמה שאלו עליהן. לפיכך אפשר גם שהתוספתא מדגישה את הצורך בבדיקות, והמשנה משקפת מצב של היעדר בדיקות ורצון לצמצמן (ואולי גם לא לסמוך עליהן). אבל אפשר גם שההבדל הוא בין מצב של דיעבד (אשר בו אי אפשר לבדוק) לבין המצב הרצוי והימנעות מבדיקה. מעבר לכך, התוספתא עוסקת במקרה שבמשנה 2 הרמב"ם בפירוש המשנה, ואחריו ברטנורא ותפארת ישראל, אות ב, פירשו שיש מחלוקת בין המשנה לתוספתא, שאותה לא ציטטו. אנו מהלכים בדעה שאין סיבה לפרש את המשנה כך שתסתור את התוספתא אם אפשר להסבירה בפשטות כמותה. ומגלה שהשאלה היא אם החתיכה היא דם (נידה – וטמאה בטומאת נידה) או הפלה, וטהורה.

12יש להוסיף שמשנתנו עוסקת כנראה במצב שבו ידוע שהאישה הרה. לפיכך אין המשנה שואלת כלל אם זו עִתה של האישה, ואז היא מן הסתם נידה, או שידוע שהאישה הרה, והשאלה אם 'ההיריון מדומה'? 3 תופעה פסיכולוגית ידועה. והאשה נידה כרגיל, או שזו כלל לא הפלה אלא לכלוך, או גידול כלשהו. הבדיקה נועדה בין השאר לוודא שאין כאן נפל קטנטן, אלא גוש כלשהו שנפלט ממערכת העיכול.

13מיטשם הסבירה 4 מיטשם, נידה, עמ' 241 ואילך. שהספק הוא אם החתיכה היא הוולד בראשיתו, ואז זו הפלה של ולד צעיר. ולד כזה אינו גורר טומאה כיולדת (כלומר, האישה טהורה). אם יש בו דם אזי החתיכה היא ולד בוגר דיו לגרום טומאה, ואז האישה נחשבת יולדת וטמאה כיולדת. מדובר אפוא בחתיכה קטנה העשויה לדעת מיטשם לשקף תחילת היריון (שבוע ראשון או שני לאחר האיחור במועד הצפוי לקבלת הווסת, היינו, השבוע השלישי או הרביעי ליצירת העובר, ראו נספח רפואי, סעיף 13). לדעת רבי יהודה זו בוודאי הפלה ויש דם הגורם לטומאה (גם אם הוא לא נצפה).

14לדעתנו, פירושה של מיטשם בעייתי. הפלת חתיכה לא מזוהה כזאת מתחוללת הרבה קודם זמן יצירת הוולד, ולפי פירוש זה, משנתנו חולקת על משנה ו, שלפיה רק עם התגבשות צורת אדם הנפל מטמא. אין סיבה לחדש מחלוקת בין משניות, אלא אם כן יש לכך בסיס בטקסט.

15השאלה אם חתיכת בשר קטנה של נפל היא בגדר אדם, עובר שלם, או חתיכת בשר בעלמא, היא שאלה רפואית ופילוסופית שהסעירה ומסעירה דורות של הוגים ומאמינים, בני ברית ושאינם בני ברית. מאיזה שלב הופך התינוק אדם קטן? מתי נכנסת בו ה"נשמה" – אותו מושג חמקמק וקשה להגדרה? כדרכם של חכמים, השאלה אינה נשאלת כשאלה עקרונית אלא בעיקר כשאלה הלכתית: מאיזה שלב נחשבת האישה טמאה מחמת "לידה"? המשנה (חולין ד, ג) מבליעה הנחה שהמפילה את ולדה, התינוק טמא טומאת מת, והאישה טמאה משום שנגעה בו. באופן עקרוני, כל זמן שהוולד המת נמצא במעי האישה היא אינה טמאה ואינה מטמאת משום שהעובר המת נחשב בלוע. אולם ביציאתו הוא מטמא את אמו. 5 הנחה זו אמנם מופיעה. ראו פירושנו לאהלות פ"א, מ"ז שם עוסקים בכלב שאכל בשר אדם והמת הבלוע מטמא את הבית. משנה זו מייצגת את החריג, כפי שהסברנו שם. אולם ישנם הסבורים שהמיילדת, שנגעה בו במעי אמו, מטמאה את אמו טומאת אדם באדם (ספרי זוטא יט, יא [עמ' 306], לפי פירושו של רח"ש הורוביץ שם). אנו דנו בנושא בפירושנו לאהלות ג, ב; מקוואות י, ח, ועוד.

16רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך טמאה – כלומר, כל מי שהפילה חתיכת בשר, גם ללא דימום כלשהו, טמאה. טעמו של רבי יהודה לא נמסר במשנה, אולם בגמרא הוא מובא: "שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם" (נידה כא ע"ב). כלומר, כל פליטה של גוש כלשהו מהרחם מלווה ב"פתיחת רחם", תהליך שבהכרח מלווה בדימום, ולכן האישה טמאה. זאת גם אם איננו רואים את הדם. ייתכן שדברי רבי יהודה אינם ברובד המעשי (כל הפלה מלווה מן הסתם בדם), אלא ברובד ההלכתי כל הפלה נחשבת כיציאת דם. לפי פירוש זה, לפנינו פיקציה משפטית. ההלכה רואה את האישה לא כפי שהיא אלא כמי שדיממה. שיטה זו, של פיקציה משפטית, מצויה בכל שיטות המשפט כולל המשפט העברי. 6 מוסקוביץ, עשו אותו; הנ"ל, פיקציות. עדיין לא נאמר במשנה במפורש אם האישה טמאה כיולדת, אם הדם היוצא עם הנפל הוא המטמא, שמא היא טמאה משום נגעה בבשר הנפל או אולי רבי יהודה סבור שהחתיכה היא תמיד דם שנקרש. על כל פנים, דעתו מייתרת את כל הפרק. מן הסתם זו הלכה קדומה החוזרת לימי בית שמאי, שסברו שטומאה בכלשהו. 7 ראו פירושנו לאהלות ב, ב-ד. אפשר גם שדעת רבי יהודה היא כדעת תנא קמא והאישה טמאה טומאת נידה עקב ראיית דם נידה עם פתיחת הרחם. לעתים קרובות מצאנו משניות הבנויות כך: קביעה סתמית ולאחר מכן מחלוקת, 8 ראו פירושנו לשבת ב, א. ואולי לפנינו מחלוקת שאחריה סתם – תופעה נדירה יותר.

17בבבלי (נידה כא ע"א) מופיע דיון בדעתו של רבי יהודה. ראשית מוצע שהוא סבור שהחתיכה היא דם, ולכן היא מטמאת (כנידה) רק אם גוונה הוא אחד מארבעת הגוונים שנמנו במשנה הקודמת (ב, ז). 9 מעניין לציין ששם נמנו חמישה גוונים המתאימים להגדרה של דם. עם זאת, כבר נאמר בבבלי, נידה יט ע"א, בפירוש למשנה הקודמת, שהמספר חמישה לאו דווקא ושישנם בפועל ארבעה, וכדברי רבי אבהו שם. לדעה אחרת בבבלי, כל המשנה עוסקת במקרה שבו אי אפשר לזהות את החתיכה. רבי יהודה אומר שסתם חתיכה שאי אפשר לבדוק היא חתיכת דם, וחכמים סבורים שאפשר שהיא בשר. בַהמשך, הגמרא מביאה ברייתא אחרת, שבה מפורט צבע החתיכה, ומסכמת שהמחלוקת היא בשאלה אם הבשר הוא נפֶל אף על פי שאין דם נוסף (כלומר, לדברי הגמרא תיתכן הפלה "נקייה" ללא דם המלווה את ההפלה), ואז, אם יש דם, האישה נידה, ולרבי יהודה, כל הפלה מלווה בהכרח בדימום. לפיכך, "ממה נפשך": אם החתיכה היא הפלה של בשר ייצא מן האישה מן הסתם דם נוסף, וממילא דינה יהא כדין נידה, ואף אם לא ייצא דם נוסף, את החתיכה המסופקת יש להחשיב כדם נידה. במציאות הרפואית לא תיתכן הפלה ללא דימום (ראו נספח רפואי, סעיף 14).

18אם כן, לפי רבי יהודה אמנם לא התגלה דם, אבל ברור שהפלת החתיכה הייתה מלווה בדימום שלא הורגש, ולכן האישה טמאת נידה.

19אלא שאין הדברים כה פשוטים. "קבר" הוא כינוי של רמיזה לרחם או לאיברי המין של האישה באופן כללי. 10 לכינויים כאלה ראו במבוא. פתיחת קבר היא התרחבות הנרתיק בעת יציאת הוולד, כדברי המשנה באהלות: "האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית – הראשון טמא בספק, והשני בודאי. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שהיא ניטלת בגפים, אבל אם היתה מהלכת – הראשון טהור, שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך. אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה" (אהלות ז, ד), והרחבתה בתוספתא:

20"אין לנפלים פתיחת הקבר עד שעגלו ראש כפיקה של שתי, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, כפיקה של ערב. ר' אלעזר בר' צדוק אומר, משיעשו קפיפים" (תוספתא, אהלות ח, ח [עמ' 606]). כך גם בבבלי, שבת קכט ע"א: "מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר: משעה שהדם שותת ויורד. ואמרי לה: משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה".

21אם כן, הכלל "אין פתיחת קבר בלא דם" עוסק בשעת הלידה ואינו שייך לענייננו כלל. מדברי הבבלי אי אפשר אפוא להבין שלדעת רבי יהודה כל הפלת חתיכה מלווה בהפלת דם, שכן לא זו משמעות המונח "פתיחת קבר". מעתה עלינו להבין את הבבלי באחת משתי צורות: האחת, שהמונח ספרותי וכללי, וכוונתו: "אין יציאת חתיכה בלא דם". פרשנות זו בעייתית מבחינה רפואית, במיוחד לאור הסברנו שהתנא קמא מעלה על דעתו שהחתיכה היא לכלוך או שארית שנפלטה מאיברי העיכול. הצורה השנייה היא זו שהצענו לעיל, להבין את דברי הבבלי בדרך שונה. אין כאן הסבר רפואי אלא הלכתי: כל יציאת גוש מאיבריה המוצנעים של האישה נחשב מבחינה הלכתית דם נידה.

22ניכר שלחברה היהודית הקדומה לא היו כלים בדוקים לברר את טיב החתיכה. אין כוונתנו לומר שהם לא בדקו כלל. ראינו במבוא שחכמים ניסו להבין את טיב הדם והנפלים, ובתוספתא שהבאנו מפורש שיש לבדוק את החתיכה ואת טיבה. אבל במקביל לבדיקות הללו הייתה גם מגמה של חשש מבדיקה מפורטת. כך עולה גם מהמשניות הבאות. היום אפשר לקבוע שאם הדימום הומוגני וללא גושים של רקמה אלא לכל היותר גושים של קרישי דם חלקים, הומוגניים, שאינם מכילים רקמה (כשמנסים לפוררם), זוהי וסת – במקרה שבו הדימום נמשך שבעה ימים או פחות – וזיבה, אם הוא נמשך יותר מכך. אולם אם החתיכה המדוברת היא דימום שבתוכו או על ידו אפשר להבחין ברקמת בשר הטרוגנית וללא שוליים חלקים וסדירים, זו מן הסתם הפלה, ואז יש לדון אם האישה טמאה טומאת לידה או טומאת זיבה, ומכל מקום, לא טומאת נידה. על כל פנים, גם במשניות הבאות השאלה היא אם לפנינו הפלה, לידה או כל דבר אחר, ואם אכן הפלה, האם היא נדונה כלידה או כמקרה מיוחד.