משנת ארץ ישראל על משנה נדה ה:א

1יוצא דופן – ולד שהוצא ב"ניתוח קיסרי", כלומר, לא בדרך הרגילה כי אם דרך חתך בדופן הבטן ובדופן הרחם. היום זהו תהליך רגיל ונפוץ, אבל בימי קדם הוא היה נדיר ומסוכן, משום ששיטות הניתוח היו משוכללות פחות, ובעיקר משום שקדמונינו לא ידעו כיצד להתמודד עם בעיות זיהום (ולא הכירו כלל בזיהום כסכנה) ולא ידעו לעצור דימום. ניתוח זה בוצע בדרך כלל לאחר מות האם, ברם, כאן מדובר בניתוח האם שנשארה בחיים, ועל כל פנים, היה חוק רומי שחייב הוצאת הוולד בדרך זו לאחר מות היולדת.

2אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה – כמו על ולד רגיל, שבעה ימי טומאה ושלושים ושלושה ימי טהרה לבן, וארבעה עשר ימי טומאה ושישים ושישה ימי טהרה לבת. אם נרפאה האם מהניתוח, דבר שהיה קרוב לוודאי נדיר ביותר. הסיבה לכך היא שאין זו לידה בדרך הרגילה ולכן אין חלות על האֵם הלכות יולדת. יש להניח שעל החלטה כזאת השפיעה ההבנה שהלידה לא חוללה תהליכים ביולוגיים של התכווצות הרחם לשם הוצאת העובר, אבל כפי שנראה להלן, לא זה היה המניע ההלכתי העיקרי.

3ואין חייבין עליו קרבן – קרבן היולדת שעליה להביא למקדש בתום ימי דם הטוהר, כמבואר בתורה, ולא נאמר מה הנימוק להבאתו.

4הקרבן מכונה "חטאת", ולא ברור במה חטאה האישה. אפשר שחטאה בעצם קיום יחסי האישות, שאמנם הם מצווה חשובה, אבל כרוכים – לפחות בתודעה העממית – בחטא. אפשר גם לפרש שהקרבן הוא קרבן תודה על החסד של הבאת ילד חדש לעולם ובשל החרדה מחטאים שייגרמו בעתיד בגינו. לפי רשב"י (נדה לא ע"ב) על האישה להביא קרבן חטאת עקב דבריה במהלך תהליך הלידה המכאיב ועקב כך שהיא עלולה לנדור תוך כדי הכאב שלא תביא עוד ילדים לעולם. יש לזכור שתהליך הלידה בימים עברו היה ללא אִלחוש והרדמה כלשהם. כך עולה מדברי רשב"י בתלמוד (לא ע"ב): "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן." קשיים אלה בוודאי גורמים לאישה להוציא דברי גנאי מפיה, אולם אין בכך כדי לחייבה קרבן חטאת (וכבר בבבלי הקשו עליו מעין זה). 1 עם זאת, אפשר שזהו ההסבר לדין התורה ושלפנינו חריג. במבוא למסכת כריתות עמדנו על חריגים כאלו. אפשר גם שהחטאת היא משורש חט"א, היינו, חיטוי, שמשמעותו הפוכה, כלומר, התנקות או עשיית מעשה טוב. בכך מצטרפת מילה זו לשורה של מילים שיש להן משמעויות הפוכות בבניינים השונים. למשל, לשרש (בניין פיעל) הוא לעקור, ולהשריש (בניין הפעיל) הוא לנטוע היטב, וכן הלאה. לידה באמצעות ניתוח לא נתפסה כלידה רגילה, ולכן גם אין למול ולד כזה בשבת, משום שיום הניתוח אינו נחשב יום הלידה, המחייב ספירת שמונה ימים ממנו עד למילה. יום הלידה הוא היום הטבעי של הלידה, שאנו בני האדם הפרענו לו באמצעות התהליך הרפואי. אולי עקב כך גם אין מביאים קרבן, משום שזו אינה לידה במובנה המקראי (והאמִתי).

5רבי שמעון אומר: הרי זה כילוד – לדעתו, דין ולד מניתוח כדין ולד רגיל. המחלוקת חוזרת במשנת כריתות א, ה. זו מחלוקת בנושא בסיסי, ומן הסתם היא קדמה הרבה לדור אושא, שבו פעלו שני תנאים אלו.

6כל הנשים מיטמות – בנידה, בזיבה או בלידה רק כאשר הדם הגיע בבית החיצון – המושג "בית חיצון" אינו ברור. אין הכוונה שהדם יצא החוצה, כפי שנראה, אלא לחלק החיצוני של איברי המין. 2 הנרתיק או הפות. כאן מדגישה המשנה שרק יציאת הדם מטמאת, ולא תאריך הווסת, אפילו אם הוא מלווה בסימנים חיצוניים (כאב קל, עצבנות וכו'), שנאמר: דם יהיה זובה בבשרה – הדם מטמא כבר כשהוא בבשר, אבל לא כשהוא עדיין ברחם, בין השאר משום שאז עדיין קשה לברר אם האישה מדממת. עיקרון זה הודגש גם במשנה העוסקת ב"פלטה שכבת זרע" (ברכות ג, ו) וקובעת שרק הפליטה מטמאת. עם זאת, פולטת זרע היא אישה המוציאה את הזרע (של הגבר) אל מחוץ לגוף, וכאן הדם מטמא בעודו בגוף האישה. במשנה ברכות (ג, ו) נאמר בנוגע לנידה "שראת נדה" ולא יותר, ואין זכר ל"ראייה בבית החיצון", ברם המונח "שראתה" מלמד שהדם יצא החוצה.

7אבל הזב ובעל קרי אינן מיטמין עד שתצא טומאתן לחוץ – מחוץ לאמה (איבר המין).

8מיטשם 3 מיטשם, נידה, עמ' 240-231. מדגישה שחכמים תיארו את מערכת איברי המין של האישה בדומה למערכת המין של הגבר משום שאותה הכירו טוב הרבה יותר. נוסף על כך, המדע הקדום הניח שגוף האישה דומה לגוף הגבר, 4 ראו הורסט, הכרת הנשים. להוציא השינויים הבולטים לעין המתבונן מבחוץ. במקרה זה הם ידעו שדם האישה יוצא באופן אחר מזרעו של הגבר, הפורץ (יורה כחץ, בלשון הבבלי). 5 בבלי, חגיגה טו ע"א; יבמות סה ע"א; נדרים צא ע"א; נידה מג ע"א. לשון זו נמצאת בבבלי בלבד. ברם בין שני המינים הבדלים ביולוגיים-הלכתיים שלשון דומה אינה יכולה לטשטש. אצל הגבר, הטומאה חלה רק לאחר יציאת (פריצת) הזרע החוצה, ולא עוד אלא שאפשר לעכב את פריצתו בצורה זמנית (כמובא במשנה הבאה), ואילו אצל האישה, ברגע שהדם יוצא אין כל דרך לעצרו ולכלאו, וממילא הוא נוזל בכמות זו או אחרת החוצה. נוסף על כך, לפי התפיסות ששררו בימי חז"ל, זרע הגבר יוצא מצינור, ואילו דם האישה יוצא מ"בשרה" ולא מצינור מוגדר. הדימוי של בית חיצון הוא חלק מדימוי כל אזור המין לבית, "בית הסתרים" או סתם "בית" (מקוואות ח, ד, ועוד). כך גם המונחים "חדר" ו"פרוזדור" לחלקי בית הסתרים (לעיל ב, ה). לרשימת דימויים אלו, שהם חלק מהשימוש בלשון "נקייה", מצטרף "הבית החיצון". בפן הרֵאלי של הדימוי הכוונה היא לבית (חדר) הנמצא מחוץ לקו תחום החצר. 6 ראו תוספתא, נידה ד, יג (עמ' 645), שם הבית החיצון הוא מחוץ לבית ויש לו פתח עצמאי החוצה. דימוי זה מתאים לאיבר המין הזכרי והרבה פחות לאיברי המין הנקביים. עם זאת, משמעותו ברורה.

9המשנה מדגישה שאין הטומאה חלה אלא משעת יציאת הדם מהרחם לנרתיק עוד קודם שנזל אל מחוץ לגוף. אבל בתוספתא מובא: "הפולטת שכבת זרע מבפנים – טמאה. רבי שמעון אומר: דייה כבועלה – מה בועל אינו מטמא בפנים כבחוץ, אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ" (נידה ה, יג [עמ' 646]). אם כן, משנתנו אינה כרבי שמעון, שלדעתו, הטומאה חלה רק עם הפליטה ולא קודם לכן. עם זאת, התוספתא עוסקת רק בפולטת זרע ולא בדם נידה, וייתכן שאין דמיון הלכתי בין המצבים הביולוגיים השונים. המונח "פולטת זרע" בעייתי. הוא מופיע גם במשניות מקוואות (ח, ד) ושבת (ט, ג), וגם הוא מדמה את מערכת המין של האישה למערכת הגברית. חז"ל התאימו את המונחים הגבריים לעולם הביולוגי של האישה, אבל מבחינה מתודולוגית איננו יודעים כיצד הבינו את המציאות שלפניהם. היו פרטים עדינים ומתוחכמים שהכירו והיו כנראה פרטים שלא. אפשר שפליטת הזרע היא כינוי לפליטה של כל מיני הפרשות אחרות, ואין דיניה זהים לאלו של דם נידה (ראו נספח רפואי, סעיף 27).