משנת ארץ ישראל על משנה נדה ה:ג

1במשנה זו מתחילה תת־חטיבה חדשה. היא פותחת בדין תינוקת נידה וממשיכה בחלוקה מסודרת של שלבי הבגרות של הנקבות ושל הזכרים, ודינם לפי הגילים השונים. יש במשנה קטלוג נרחב של המשמעויות ההלכתיות של כל גיל וכל מעמד.

2תינוקת בת יום אחד מיטמא בנידה – אם יצא דמה, היא נידה. זו תופעה חריגה ביותר, אבל אפשרית. בדרך כלל, כאשר מופיע דימום אצל ולד נקבה, זהו דימום חד־פעמי שאינו קשור למחזור סדיר. הדימום בא בעקבות ההורמונים של האם, שעדיין נמצאים בדמה של התינוקת. 8 ראו נספח רפואי, סעיף 28. התוספתא מספרת על כך: "תינוקת בת יום אחד לנדה. מעשה בעין בול, והטבילה קודם לאמה. בת שלש שנים, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בת שלש שנים ויום אחד, בתוך הזמן של בדיקות" (נידה ה, יד [עמ' 646]. בבבלי, נידה לב ע"א, מובא סיפור נוסף). בתוספתא מסופר על מקרה מיוחד שבו קטנה ראתה דם, שנחשב דם נידה, והיא נטמאה רק לאחר אותה הופעת דם חד פעמית, אבל לא הוחזקה טמאה מכאן ואילך מהתוספתא משמע שיש חכמים החולקים על משנתנו וסבורים שתינוקת השופעת דם אינה טמאה אלא מגיל שלוש ואילך, וראו במבוא למסכת וכן בנספח הרפואי, סעיף 28. 9 היו פרשנים שהסבירו שהלכה זו עוסקת בילדה קטנה הראויה לביאה, כלומר, ילדה שהתבגרה מבחינת התפתחותה המינית אבל עוד לא הגיעה לגיל הנערות. הדם שהיא רואה הוא דם אחר, ולא דם נידה. ראו תוספת ראשונים, עמ' 271. זהו ניסיון הרמוניסטי שאין לו בסיס בתוספתא עצמה וגם אין לו פשר רפואי.

3מבחינה הלכתית, השאלה היא אם לראות בדם כזה דם נידה או תופעה חריגה של דמים טהורים. שאלה זו נוספת על שתי שאלות הקשורות לדם בתולין. האחת היא מה דינו של הדם היוצא בעת בקיעת הבתולים: האם הוא נחשב דם נידה, והאחרת: האם יש לבתולה קטנה או לקטנה דינים מיוחדים באשר לדרכי הבדיקה, לדרכי השמירה ולטומאה למפרע. השאלה האחרונה נובעת מהשאלה הביולוגית כפי שחכמים העריכוה, כלומר, האם יש לחשוש שהדם יצא וטימא קודם התגלותו. מבחינה ביולוגית השאלות הללו שונות במידה רבה זו מזו, אבל מבחינת התחושה יש להן זיקה הדדית מרובה, וחלקן נדון כבר במשניות קודמות. המסורות התנאיות מציגות תמונה רבגונית בעניין זה, ונסכמה להלן י, א.

4ובת עשרת ימים, בזיבה – שכן כל שבעת הימים הראשונים לחייה הם ימים הראויים לנידה, אבל אם דיממה במשך שלושה ימים ברציפות לאחר שבעת ימי הנידה, היא נדונה כזבה גדולה. אנו רואים אם כן במשנה זו החלה של הכלל הקבוע של שבעה ימי נידה ולאחריהם אחד עשר ימי זיבה גם על תינוקת, שמובן שאינה בגיל הפוריות ואין לה מחזור סדיר.

5הזיבה נזכרה כמה פעמים, ומוקדשת לה מסכת שלמה, העוסקת בעיקר בזיבת הגבר. באופן עקרוני, דין הזיבה חל גם על האישה, כאמור בספר ויקרא: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה – כל ימי זוב טמאתה כימי נדתה תהיה, טמאה הִוא" (טו, כה). במסכת זבים נזכרת גם זיבת האישה, אבל עיקר ההתייחסות לזבה הוא במסכתנו. מחלת הזיבה במינוח הרפואי המוכר לנו כיום היא מחלת מין הנגרמת מחיידק המכונה בלועזית גונוריאה (Gonorrhoea). כיום חולים בה אחוז אחד מהאוכלוסייה. עיקר הטיפול בה הוא בעזרת אנטיביוטיקה. קשה להעריך מה היה מספר החולים בה בעולם הקדום. בדרך כלל היא נגרמת כתוצאה ממגע מיני. בתקופה הקדומה, ובעיקר בחברה היהודית, יש להניח שהמגע המיני היה בעיקר בין בני הזוג. אמנם סביר שהיו תופעות חריגות, בעיקר בין צעירים לא נשואים, אבל לפחות המסגרת התרבותית הייתה סגורה ושמרנית מאוד. בתנאים אלו, המחלה עשויה להתחיל בדרך לא ברורה ואינה הופכת למגפה. בתנאים מתירניים היא הופכת למגפה. אפשר שבתקופות הקצרות של דיכוי המרידות בארץ, התופעה רווחה יותר. כפי שכתבנו במבוא למסכת זבים, יש להניח שחכמים כללו במונח "זיבת הגבר" גם מחלות מין אחרות, וסתם דלקות עור באזור איברי המין. משמע אפוא שזיבת הגבר היא הפרשה דלקתית. היו פרשנים שסברו שבכלל הזיבה נכללת גם פליטת זרע מ'איבר מת". 10 הביטוי מופיע בספרות הראשונים ואילך. פירוש כזה מביא בעל תפארת ישראל על זבים א, א. נראה שחכמי המשנה התקשו להבחין בין פליטת זרע לבין זיבה (זבים א, ב, נדה לה ע"ב ועוד), אבל גם הם ידעו שאלו תופעות ביולוגיות שונות ושדינן שונה (שם ב, ג; ברכות ג, ו ועוד הרבה).

6אשר לזיבת האישה, לכאורה מהמקרא משתמע שהיא כזיבת הגבר, והמשנה מונה את ההבדלים ביניהן כאילו היו אותה תופעה פיזיולוגית. התוספתא (זבים ג, א-ב [עמ' 678]) מונה שנים עשר הבדלים הלכתיים בין הזב לזבה ודנה בהן כאילו היו תופעות זהות, וכך משמע מתיאור הזוב באישה כתופעה מתפרצת. כפי שציינּו במבוא למסכת, במקורותינו מתייחסים לזיבה בשני פנים. פן אחד הוא מחלת הגבר, המתבטאת בהפרשה דלקתית לא-דמית או בהפרשת זרע מ"איבר מת", והפן האחר הוא זיבת האישה, שהיא דימום רחמי ב"ימים הראויים לזיבה", כלומר, בימים השמיני עד השמונה עשר מהיום הראשון של הווסת האחרונה. אלו ימים שבהם כל דימום נחשב חריג, שכן אישה אינה רגילה לראות דם נידה בימים אלו, ולכן הוא נחשב זיבה. הפן שלפיו זיבת האישה היא תמיד דם ולא הפרשה אחרת מקבל חיזוק מדברי התורה: "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה" (ויקרא ט"ו, כה). בדרך כלל במסכת נידה מדובר בזיבת האישה במשמעות של דימום, אבל במסכת זבים נראה שהכוונה היא למחלת מין, ודנו בכך במבוא למסכת זבים (ראו נספח רפואי, סעיף 29). הווה אומר, זיבת האישה אינה דומה כלל לזיבת הגבר. לא במראה החיצוני ולא בסיבותיה הגינאולוגיות אלא רק בהלכה העקרונית.

7כפי שנכתב לעיל, תינוקת אכן עשויה להיות זבה או נידה. אלו תופעות חריגות, אבל לעתים תינוקת נולדת עם דימום קל שנפסק לאחר כמה ימים ואינו חוזר. חז"ל זיהו דימום בשבעת הימים הראשונים לחיי התינוקת כדימום נידה, וכל דימום שנמשך שלושה ימים ברציפות לאחר שבעת ימי הנידה, כזיבה. משמע מכך שהם לא הבדילו בין נידה לזבה בהתאם לשוני בסוג הדם אלא רק על פי מועד האירוע.

8תינוק בן יום אחד מטמא בנידה – בכל יתר עדי הנוסח: 11 פרמא 2596; פרמא 3173; לו; Yevr. III B 262; מינכן 95; וטיקן 110; וטיקן 113; וטיקן 487.1. "בזיבה", וברור שבכתב היד נפל שיבוש. 12 הבבלי (נידה לב ע"ב) מתחבט בשאלה אם כל ההלכות העוסקות בקטן וקטנה הן הלכות, "הלכתא", או דרשות. דומה כאילו ברובד הראשון של הבבלי היה ברור שאין הבדל משמעותי בין שתי ההגדרות הללו ("הלכתא" ו"דרשה") הלכה היא קביעה של חכמים שיש בה מן השרירות וחכמים סמכוה לכתוּב כסיוע בלבד. אבל הסוגיה הסתמית המאוחרת כבר מניחה שיש הבדל בין שתי הגדרות אלו. "הלכתא" היא מסורת קדומה, ו"דרשה" היא פרשנות של חכמים, גילוי הפשט שניתן למשה מסיני. וראו דברינו במבוא הכללי לפירוש המשניות על מקום הדרשות בעיצוב ההלכה. תינוק יכול להידבק בגונוריאה מאמו בעת הלידה, אולם אז היא תופיע אצלו כמחלת עיניים ולא כדלקת באיבר מינו. לפיכך, תינוק אינו אמור לסבול מזיבה בעת הולדתו (נספח רפואי, סעיף 46). ייתכן שמדובר בדיון תאורטי עקב השוואת תינוק לתינוקת ועקב היגררות אחר ההמשך, שבו עוסקים בנגע (מחלת עור), 13 ראו במבוא למסכת נגעים. או שחכמים פירשו הפרשה (מוגלתית) מאיבר המין (עקב פציעה חיצונית או פנימית כלשהי) כזיבה.

9ומיטמא בנגעים – אם נראה בו נגע, הוא מצורע לכל דיניו, כמבוגר.

10ומיט [ מ ] א בטמא מת – גופתו מטמאת באוהל ובמגע כגופת מת מבוגר (כגון ירושלמי, נזיר ז ב, נו ע"ב). לכאורה אפשר לקרוא את כל המשנה בבניין סביל: נטמא בנגעים (אם המצורע נגע באדם או שהה בבית המצורע) או נגע במת או שהה באוהל המת וכו'. אפשר גם לקרוא את כל המשפט בבניין פעיל: התינוק המצורע מטמא, התינוק המת מטמא וכו'. לדעתנו יש לפרש את כל הפרק בצורה אחידה, וברור מההמשך (זוקק לייבום) שהתינוק פעיל. כלומר, אם הוא זב, ודאי שהוא טמא, אבל גם מטמא אחרים כזב רגיל. עד כאן לפירוש. עדיין אין בכך מסקנה הלכתית שהתינוק אינו נטמא ואינו נחשב זב וטמא. אדרבה, ברור שהוא עצמו זב, מצורע או מטמא טמא מת, כלומר, נטמא ומטמא, אבל המשנה עוסקת רק במטמא. 14 רוב הפרשנים פירשו את שורות המשנה פעם כפועל פעיל ופעם כסביל, וראו תוספות, נידה מג ע"ב, ד"ה ומטמא. על כל פנים, בכ"י קופמן הפועל מנוקד כפועל סביל, אבל אין ללמוד מהנקדן הרבה, שכן ספק אם היה בר הכי (נושא זה של היחס לנקדן כפרשן מעמיק של המשנה נמצא במחקר, והבענו כאן את דעתנו בנושא זה לאור שימוש שיטתי בכתב היד לאורך כל סדרי הש"ס). גם הכתיב "מיטמא" ו"מטמא" חוזר ומשתנה ואינו מלמד דבר, על אחת כמה וכמה הכתיב בדפוסים, שהוא משובש, כפי שאנו רואים בכל משנה כמעט. וזוקק ליבום – אם אחי התינוק בן יומו מת בלא בנים, התינוק, משנולד, זוקק את אשתו האלמנה של אחיו, ואלמנת האח תמתין לייבום. הוא רשאי יהיה ליבמה או לחלוץ לה לכשיגדל.

11ופוטר מן הייבום – תינוק שנולד, ואפילו הוא בן יומו, פוטר את אמו מייבום אִם מת אביו והוא בנו היחיד, ורשאית להינשא לכל אדם גם אם התינוק לא חי אלא שעה אחת בלבד.

12ומאכיל בתרומה – אם אמו מישראל ואביו (בעל אמו) כוהן ונפטר, היא נשארת בבית משפחת האב, וכך נמצא התינוק מזכה את אמו באכילת תרומה (יבמות ז, ה).

13ופוסל מן התרומה – אם אמו כוהנת ואביו מישראל ונפטר, אמו נשארת בבית בעלה וממילא פסולה מלאכול תרומה (שם, ד).

14משנתנו עוסקת אפוא בקטנים מבני ישראל וכוהנים כאחד, ורואה לפניה את כלל עם ישראל. לעומת זאת, משנת יבמות שציטטנו עוסקת במשמעותו של גיל תשע לעניין כוהנים בלבד. משניות מעין אלו כונו על ידינו "משניות כוהניות" משום שעיקר עיסוקן בבעיות של כוהנים ולא של כלל העם. 15 ראו פירושנו ליבמות והנספח למסכת שקלים. אנו התחבטנו בשאלה אם למשניות כוהניות גם גישה הלכתית אחרת, ונראה שבמשנתנו יש שמץ מן התשובה החיובית.

15קטן בן תשע נחשב גדול מבחינה מינית, אבל בנוגע לדין תרומה מעמדו כספק, וספק תרומה לחומרא (ספק כהונה לחומרא). לכן הוא פוסל מאכילת תרומה ואינו מאכיל (יבמות ז, ה). אבל בתוספתא שם רבי שמעון חולק: "העובר והיבם והארוסין והחרש ובן תשע שנים ויום אחד – פוסלין ולא מאכילין. אמר רבי שמעון: בזו מדת הדין לוקה, שאם מעשה לפסול יש מעשה להאכיל, אם אין מעשה להאכיל לא יהא מעשה לפסול?" (יבמות ט, ג). 16 יש כאן החמרה לא לכידה מבחינה משפטית. חכמים רואים בכך ספק, וספק תרומה במקרה זה, לחומרא. רבי שמעון תובע להתייחס לקטן בן תשע באופן אחיד וחולק על משנתנו ועל תנא קמא ביבמות, אבל אין זה ברור אם פוסל ומאכיל או אינו פוסל ואינו מאכיל. מידת הדין היא כנראה ביטוי של אותה משנה כוהנית, ייחוד הלכתי בתוך עולמם של חכמים. 17 ליברמן הציע שדברי רבי שמעון מכוונים רק להלכה שלפיה עוּבר מישראל פוסל כוהנת, אבל עוּבר של כהן אינו מאכיל. ראו הדיון בתוספתא כפשוטה, יבמות, עמ' 85-84.

16ונוחל ומנחיל – נוחל את אמו אם מתה ביום שבו נולד, ומנחיל את הירושה לאחיו מן האב אִם מת התינוק באותו יום. 18 משנתנו מצוטטת בבבלי, בבא בתרא קמב ע"א. וההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם – לכל דיני אבלות (בבלי, מד ע"ב). המשנה החלה בדיני טומאת קטן ואגב כך כללה את כל דיני תינוק בן יומו, שהוא כמבוגר לכל דבר.

17הבבלי מביא את דברי רבן שמעון בן גמליאל, החולק וסובר שוולד עד שלושים יום הוא בחזקת נפל ואין מתאבלים עליו. אכן, משנתנו היא אחד החילוקים בין בני ארץ ישראל לבני בבל בתקופת הגאונים: "אנשי מזרח אין מתאבלין על תינוק עד שיהא בן ל' יום, ובני א"י, אפילו הוא בן יומו, הרי הוא כחתן שלם. מן הדא: תינוקת בת יום אחד מיטמאה בנידה, ובת עשרה ימים בזיבה. תינוק בן יום אחד מיטמא בזיבה ובנגעים ומיטמא בטמא מת וזוקק ליבום ופוטר מן היבום [ומאכיל בתרומה] ופוסל מן התרומה ונוחל ומנחיל, וההורגו חייב, והרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם" (חילופי מנהגים, ב).

18מסכת שמחות נוקטת את מנהג ארץ ישראל אבל מושפעת מדברי הבבלי: "בן יומו שמת, הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם, ולא בן יומו חי בלבד אלא אפילו יצא ראשו ורובו בחיים, אלא שדברו חכמים בהווה. היוצא בחיק – נקבר באשה אחת ובשני אנשים. אבא שאול אומר: באיש אחד ובשתי נשים [...] ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים עד שיהא בן שלשים יום. בן שלשים יום – יוצא באנשים" (שמחות ג, א-ב [עמ' 109]). ברור ששתי ההלכות סותרות זו את זו. ברישא נאמר "כחתן שלם", ובסיפא נקבע דירוג אשר בו בן יומו אינו נפל אבל גם אינו כחתן שלם. זו עמדת פשרה המבטאת מן הסתם את הנוהג בארץ ישראל בתקופה לא מוגדרת. 19 להערכתנו, מסכת שמחות נערכה בארץ ישראל. היא מלקטת הלכות הידועות לעורך ממקורות המוכרים לנו וכן ממקורות ומנהגים שאינם מוכרים לנו. יש בה חומרים קדומים ביותר. בבבלי נזכרת מסכת אבל רבתי אך אין זו מסכת שמחות שבידינו.

19ישנן הלכות נוספות החלות על אדם כבר מהיותו תינוק, כגון שמחללים עליו את השבת (שבת קנא ע"ב), אבל אין המשנה מתכוונת לכלול את כל ההלכות, וכרגיל, הירושלמי אומר על כך: "לית כללוי דרבי כללין" (יבמות ט ב, י ע"א, ועוד), ובלשון הבבלי: "תנא ושייר" (יבמות פד ע"ב, ועוד).