משנת ארץ ישראל על משנה נדה ה:ו

1לאחר שנדונו דיניו של בן תשע נדונים דיניהן של בת אחת עשרה ושל בת שתים עשרה.

2בת אחת עשרה שנה ויום אחד, נדריה ניבדקין – היא ספק קטנה ספק גדולה, ולכן יש לבדוק אם היא מודעת למשמעות נדריה והאם היו בכוונה ולשם שמים.

3בת שתים עשרה שנה ויום אחד, נדריה קיימין – אם אביה (או ארוסהּ) לא הפרם. הנדרים עצמם נחשבים נדרי בר דעת.

4ובודקין כל שתים עשרה – משפט זה קשה, שכן מה יש לבדוק אם כבר נקבע שנדריה קיימים? בדיקה זו, למה? הבבלי עונה על הקושי: "סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר מר, שלשים יום בשנה חשובים שנה, היכא דבדקנא שלשים ולא ידעה להפלות, אימא תו לא ליבדוק, קא משמע לן" (נידה מה ע"ב). בשלב הראשון הבבלי שואל מדוע יש בכלל לדון בבת שתים עשרה: הרי אם נאמר שנדריה של בת אחת עשרה נבדקים, משמע נדריה של בת שתים עשרה קיימים! בשאלה זו, שאותה פותר הבבלי, לא נעסוק, שכן הכפלה כזאת בלשון המשנה רגילה ואין צורך לדקדק ולמצוא חידוש בכל משפט. 39 ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות. שאלתו השנייה של הבבלי היא: אם נדרי בת שתים עשרה קיימים, מדוע יש לבדוק את הנדרים? הרי נאמר שהם קיימים! הבבלי מתרץ שהמשפט "ובודקין כל שתים עשרה" בא ללמד שאף אם בתחילת השנה הנערה לא ידעה למי נודרים – שאז אין נדריה נדרים – ייתכן שיום לאחר מכן ידעה, ונדריהם נדרים עד סוף השנה. אפילו אם בדקו במשך כל החודש הראשון של השנה אין להסיק מכך שבמשך השנה לא תגיע הנערה לבשלות בעניין נדרים אלא יש לבדוק כל נדר ונדר עד סוף השנה. נציין שהרמב"ם בהלכות נדרים יא, ב אף פירש הפוך: ייתכן שבתחילת השנה בודקים אם הנערה כבר בת דעת. אם מתברר שהיא אינה מבינה את משמעות הנדר יש לבדוק אותה בהמשך. הבדיקה הראשונה אינה מוכיחה על המשך השנה, וצריכים לבדוק את הנערה במשך כל השנה. אולם הסברו קשה, שכן די היה לומר שנדריה נבדקים, וברור שאם ידעה למי לנדור, נדריה קיימים.

5בסופו של עיון מתרץ הבבלי (מה ע"ב): "סתמא – בשתים עשרה בעיא בדיקה, באחת עשרה לא בעיא בדיקה". אם כן, בת אחת עשרה אינה חייבת בדיקה ואנו מניחים שנדריה בטלים משום שהיא אינה מבינה את השלכות מעשיה. זהו הדין הסתם, אבל אם יש סיבה לכך, נדריה נבדקים. ההפך בנוגע לבת שתים עשרה: בסתם אנו מניחים שנדריה קיימים, ואם יש חשש מיוחד, נדריה נבדקים.

6בלשוננו: בת שתים עשרה נחשבת בוגרת, אבל יש צורך בבדיקה שטחית וראשונית כדי לוודא את הכלל. הבבלי מסדיר גם את כללי בדיקת בת השתים עשרה: בתחילת השנה היא נבדקת. אם כשלה בבחינה זו בודקים אותה שוב בהמשך השנה, ולכשתימצא מבינה יחול עליה הנדר. למרות זאת, קשה: אם עדיין מחייבים בדיקה בכל נדר, למה לומר שנדריה קיימים? צריך היה לומר שנדריה נבדקים!

7הבבלי רואה לפניו מצב שבו כל נדר רגיל – גם של מבוגר – נבדק, בהתאם לתפיסתו שהנדרים צריכים להיות מאושרים בידי חכם. אנו בחנּו גישה זו במבוא למסכת נדרים וראינו שאכן לכך נטה הבבלי. אולם לא זו הייתה העמדה התנאית. התנאים הניחו שהנדר בדרך כלל קיים ותקף, ולעתים רחוקות יחסית נדרשה בדיקה. בני המשפחה הכירו את הנערה וידעו מה מצבה, וההורים נהגו בה בהתאם לדעתם. המשנה מניחה שבסתם, נדריה קיימים. במישור העקרוני אפשר לבדוק אותה, אבל לא בכל פעם ולא בכל מקום. ההוראה "בודקים" שבמשנה, אין משמעה בהכרח שהחכמים בודקים. התפקיד מוטל באופן טבעי על ההורים.

8להערכתנו, על כורחך "בדיקה" זו איננה בדיקת הנדר כי אם בדיקה שונה: בדיקה אם הילדה הגיעה לבגרות. בספרות חז"ל שתי אמות מידה: גיל וסימני מין (שתי שערות, וראו להלן). משנתנו נוקבת בגיל, אבל בפועל השתמשו במקביל באמת מידה של בגרות מינית, היינו, האִם הביאה שתי שערות. זו גם משמעות הבדיקה בתוספתא שנצטט להלן (נידה ה, טו [עמ' 646]). אם בתחילת גיל שתים עשרה התברר שעדיין אין לה סימני מין, היא נחשבת בת אחת עשרה ונדריה נבדקים, ואם לא עמדה בבדיקות, הנדר מעוכב. אבל אם תביא שתי שערות במהלך השנה תיחשב בוגרת, ונדריה יתקיימו גם אם לא תבין את עומק הנדר. 40 וראו פירושו של בעל חסדי דוד. לפיו זוהי בדיקת סימנים שנועדה לראות אם אפשר להשית עונשים. בנוגע לנדרים, "בדיקה" פירושה "לשם מי נודרים", וכמו שתי ההלכות הבאות בתוספתא שם: טז-יז. וכן נשמע מתחילת הלכה טו.

9בן שתים עשרה שנה ויום אחד – זכר, נבדקין נדריו – כנקבה הצעירה ממנו בשנה.

10בן שלש עשרה שנה ויום אחד, נדריו קיימין ובודקין כל שלש עשרה – כמקודם. הבבלי (נידה מה ע"ב) מעיר בצדק שבנות מבשילות (בכל המובנים) לפני הבנים, כפי שעולה גם ממקורות מקבילים (יומא ח, ג). עם זאת, ההבחנה השיטתית בכל הנוגע למועד חלות כל המצוות – בין על זכר בין על נקבה – נמצאת רק בבבלי. 41 ראו גילת, קטן; פירושנו לחגיגה א, א, ועוד.

11ההבחנה בין זכר לנקבה, ובעיקר בהתפתחות השונה בתחום הבגרות המינית, מתאימה למה שאנו מכירים גם כיום. 42 על סדר הופעת סימני המין אצל הזכר ואצל הנקבה מן הבחינה הרפואית ראו נספח רפואי, סעיף 30. הרמב"ם מפרש שתוחלת החיים של האישה קצרה מזו של הגבר, נתון שהתאים לזמנו אבל שונה בעידן המודרני (ראוי לציין שבחברות קדם־מודרניות רבות עד היום, תוחלת החיים של הזכר עולה על זו של הנקבה).

12קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו: יודעים אנו לשם מי נדרנו – או ולשם מי הקדשנו, אינן נידריהן נדרים ולא הקדישן הקדש – אמנם במקרה פרטי זה הם בני דעת, אבל דינם נגזר על בסיס הממוצע ולא על בסיס המעמד האישי.

13לאחר זמן זה – שתים עשרה שנה ויום אחד אצל בנות, שלוש עשרה שנה ויום אחד אצל בנים, אף על פי שאמרו: אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, נדריהן נדרים והקדשן הקדש – חוסר הדעת הפרטי אינו סיבה לאי קבלת הנדר.

14קודם שנברר את ההלכה האחרונה נעמוד על מעמדו המיוחד של הנדר בהקשר של משנתנו.

15בתוספתא מופיעה סדרת מקרים: "בתוך הזמן של בדיקות, 43 משפט זה מסיים את תוספתא, נידה ה, יד (עמ' 646), והוא כנראה תחילת הקטע הבא. וכן בכ"י וינה, וראו תוספת ראשונים, עמ' 271, שו' 28/30. וכן הגיה בעל חסדי דוד. הבן והבת, אף על פי שאמרו: אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו – נדריהם נדרין, הקדישן הקדש. מעשה ברבי חנניה בן חנניה שהדירו אביו בנזיר והביאו אביו לפני רבן גמליאל 44 אלו שלהי ימי הבית השני. והיה רבן גמליאל בודקו שמא בא לכלל סימנין. רבי יוסי ברבי יהודה אמר: שמא בא לעונות נדרים. אמר לו: למה אתה מצטער? 45 מתאמץ, מתחבט. אם ברשות אבא אני, הרי רשות אבא עלי והריני נזיר, ואם ברשות עצמי אני, הריני נזיר מעכשיו. עמד ונשקו על ראשו. אמר: מובטח אני בזה שאין נפטר מן העולם עד שמורה הוראות, ולא נפטר מן העולם עד שהורה הוראות בישראל. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: אני ראיתי שהיה מורה הוראות בישראל" (נידה ה, טו [עמ' 646]); "מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדום אחד לשמים 46 היה זה נוהג אלילי, להקדיש קרדום לעבודה זרה. ראו פרידהיים, קרדום. והביאו אביו לפני רבי עקיבא והיה רבי עקיבא בודקו. אמר לו: בני, למי הקדשת? שמא לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות, שהן יפין? אמר: לא הקדשתיו אלא למי שהברזל שלו ברוך הוא. אמר רבי עקיבא: בדוּק זה ומתוקן" (שם, טז [עמ' 647-646]); "שוב מעשה בתינוק אחד שהיו באין בספינה ועמד עליהן נחשול והיו זועקין לאלוהיהן, כענין שנאמר: 'ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו'. אמר להן אותו תינוק: עד מתי אתם נשטין? זעקו למי שברא הים, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: בדוק זה ומתוקן" (שם, יז [עמ' 647]).

16שלושה מעשים הם: הראשון בנדר לנזיר, השני בנדר והשלישי אולי גם הוא בנדר, שאינו מסופר. כולם מקרים בילדים שידעו לשם מה הם נודרים. זו דוגמה למשנה. שלוש הדוגמאות שונות מעשרות המקרים המובאים כדוגמאות במסכת נדרים. במסכת נדרים עוסקים בנדרי הבל, כגון "שלא אוכל אצלך", "שלא תאכל אצלי" וכיוצא באלו. באלו עסקו חכמים, ולהם פתחו פתחי התרה שונים. 47 ראו מבוא למסכת נדרים. משנתנו עוסקת בנדרים ראויים מצד עצמם. המעשים מובאים בשל בעיית הגיל. הם יוצאי דופן במכלול הסיפורים על נדרים בכך שהם נדרים ראויים ולא נדרי הבל, שהם הדוגמא הרווחת במסכת נדרים. יש כאן מעין רמז לכך שהגדולים נודרים נדרי הבאי. דווקא הקטנים הם הנודרים כהלכה ומבינים את חשיבות הנדר ואת מטרתו.

17עם זאת, הקביעה "אף על פי שאמרו: אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו – נדרן נדר והקדשן הקדש", מופרזת. אם אין הם יודעים לשם מי נדרו, זהו לפחות פתח להתרת הנדר (נדרים, כל פרק ט). יתר על כן, במקרה זה ישנה מחלוקת אם הנזירות חלה, ולפי רבי טרפון: "שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה" (תוספתא, נזיר ג, יט [עמ' 135]), משנה זו עוסקת בצורך לנדור בנזירות מתוך הבנת תנאי נדר הנזירות (אם זהו פלוני אני נזיר ואם לאו אינני נזיר, וכדומה). כאשר נודרים יש לדעת לשם מי נודרים או מקדישים. לדעת משנתנו די בכך שהנודר הוא בר דעת, ומגיל זה ואילך אין צורך לברר אם ידע לשם מי הוא נדר, והנדר חל אפילו אם הוא (הקטן הנודר) טוען שאז לא הבין את משמעות הנדר. ומן הסתם נזירות כנדר סתם (הנדר חל רק אם הייתה כוונה לנדור). משנתנו אינה מהלכת בדרכו. משנתנו בוחרת אפוא ניסוח כללי ואינה מדקדקת לא בהבאת החולקים ולא בפרטי הלכות נדרים אלא מתמקדת בשאלה המעניינת אותה: גיל הנודר וחלות הנדר הנגזרת מכך.