משנת ארץ ישראל על משנה נדה ה:ז

1משל משלו חכמים באשה – אין זה ממש משל, שכן אין כאן סיפור מעשה כי אם שלושה דימויים. במבוא למסכת עמדנו על ייחודם של משלי מסכת נידה. משל דומה מבחינה ספרותית נמצא במסכתנו ב, ה.

2בוחל וצמל פגה – בדפוס (אולי על פי הבבלי 48 כסדר זה מופיע בכל עדי הנוסח למעט וטיקן 110. ): "פגה בוחל וצמל", ושלושתם יוסברו להלן.

3עודה תינוקת – פגה היא תאנה קשה שטרם הבשילה אך ניתנת כבר לאכילה, זו התינוקת שנדונה במשניות ג, ד, תינוקת בת שלוש שנים ויום אחד. פחות מבת שלוש אפילו אינה פגה, היא עדיין אינה "פרי". כפי שכתבנו לעיל, תיחום זה של שלוש שנים חסר הצדקה מבחינה רפואית.

4בוחל, אילו ימי הנעורים – בוחל הוא הבחלת הפרי, כאשר הוא מתחיל להתהוות אבל עדיין קשה, עד גיל שתים עשרה או הבאת שתי שערות.

5בזו ובזו, אביה זכיי במציאתה – האב זכאי במציאה שמצאה בתו. התלמוד הבבלי מסביר: "משום איבה" (כתובות, מז ע"א), "דכיון דאינו חייב במזונותיה, אי אמרת: מציאתה שלה, איכא איבה ולא זיין לה תו" (רש"י, כתובות שם, ד"ה משום איבה). הסבר זה מציג רק את החלק המשפטי של הנושא. בפועל, הבת נמצאת בבית אביה וסמוכה על שולחנו. כרגיל במשפחה מורחבת, רק האב הוא בעל הרכוש, וממילא, גם מציאוֹת שמוצאים בני הבית שייכות לו. ההלכה עצמה נדונה במפורט לעיל (כתובות ו, א).

6ובמעשה ידיה – זה כמעט ציטוט ממשנת כתובות (ד, ד). אמנם שם הדין עוסק בבת סתם, אולם משתמע בבירור שבבגרותה אין היא ברשות אביה.

7ובהפר נדריה – כאמור בכתוב: "ואם הניא אביה אֹתה ביום שמעו, כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום" (במדבר ל', ו). 49 וראו ספרי, במדבר קנה (עמ' 207; במהדורת כהנא, עמ' פ-פא). הפרת נדרים נמנית עם זכויות האב, ולפי ההקשר הספרותי היא נתפסת כזכות שיש בה רווחים כספיים, כמו מציאת הבת ואכילת פֵּרות. בפועל אין כאן רווח כספי, אולם המשנה אינה מבחינה בין זכויות כספיות לזכויות של כוח ושליטה.

8הרשימה במסכת כתובות ארוכה מעט יותר. בתוספתא אחרת נשנית רשימה זו כזכויות של האב שאין לאֵם: "האיש זכיי בבתו ובקדושיה בכסף ובשטר ובביאה, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה, מה שאין כן באשה" (תוספתא, סוטה ב, ז [עמ' 157]). זו דוגמה נדירה לאותה הלכה קדומה שעורכי ההלכות שיבצו בהקשרים שונים. מסתבר שאכן ההקשר של התוספתא הוא המקורי, שהרי בהקשר שלנו הרשימה חלקית ובעייתית. המשנה שלנו מתמקדת בזכויות האב. אך זה תיאור חלקי של מצב ה'בחל'. בצד הזכויות יש לאב חובות שלא נמנו כאן, אבל נמנו במשנת כתובות ד, ו. הוא חייב בקבורת בתו ובפדיונה מהשבי. כן הוכחנו שלמעשה הוא חייב במזונות בתו. המשנה שלנו איננה מתארת אפוא את מצב ה'בחל', אלא מצטטת קטע ממשנת כתובות, ומתארת את מצב האב (הבת) באופן חלקי.

9זאת ועוד, בהקשר של משנתנו חסרים במשנה סעיפים מרכזיים כגון זכותו של האב בירושת בתו, 50 הבעל יורש את אשתו. בנוגע לזכות האב בירושתה ראו לעיל. בבושתה, בפגמה ובקנס על שנאנסה או פותתה. 51 הבעל אינו זכאי בקנס על אונס שאירע לאשתו, שהרי ודאי אינה בתולה. אשר לבושתה ולפגמה ראו להלן ו, א. בנוגע לקנס ראו לעיל ד, ד. זו קבוצה ספרותית מלוכדת המופיעה יחדיו במקורות. 52 כתובות ג, ד; ד, א, ועוד. "קבוצה ספרותית" היא סדרת דוגמאות להלכה כלשהי המופיעות לעתים יחד, וכשמוזכרת דוגמה אחת מוזכרת כל הסדרה. אמנם אנו רגילים בכך שאין המשנה מונה את כל הסעיפים הרלוונטיים, בבחינת "תנא ושייר" (בבלי, יבמות פד ע"ב ועוד), ובלשון הירושלמי: "לית כללוי דרבי כללין" (יבמות ט ב, י ע"א ועוד), אבל במשנת כתובות וגם בנידה אין מדובר בסעיפים משניים אלא בנושאים שנדונו במפורט בפרק הקודם (כתובות ג) ובמשנה קודמת (נידה, משניות ג-ד), וקשה להבין למה הם נעדרים מהרשימה. הרשימה בהקשר של משנתנו אינה מדויקת אפוא, אבל היא מתאימה מאוד להקשר של הברייתא בסוטה (הבדל בין אב לאם).

10צמל, כל שבגרה שוב אין לאביה בה רשות – המילה צמל אינה מוכרת במקבילות, וכנראה משמעה פרי נובל, בשל יתר על המידה. אם היא נשואה, כל הזכויות לבעלה. אם לא נישאה, כל הזכויות הללו שלה. במסכת כתובות מוצגת זו שבגרה כאילו היא הולכת מיד לבית בעלה. משנתנו מדייקת אפוא יותר.

11הוא הדין בנוגע להפרת נדרים. ממסכת כתובות (ד, ו-ז) משמע שהזכות להפר את נדרי האישה עוברת ישירות מהאב לבעל. הלכה זו אינה פשוטה כלל עיקר. המשנה אומרת בפשטות: "נערה מאורסה – אביה ובעלה מפירים נדריה" (נדרים י, א). האב מפר את נדריה משום שהדבר כתוב בתורה במפורש. בעלה מפר אותם משום שהיא נחשבת כבר נשואה. המשנה מאפשרת אפוא מצב מסובך שבו לשני אנשים הזכות להפר את הנדרים, וממילא תתעורר השאלה מה קורה אם אחד הפר והשני נמנע או השני קיים את הנדר שהפר הראשון. הירושלמי מסתמך על דרשת הכתוב המאפשרת מצב כזה (נדרים י א, מא ע"ד). הלכה זו נוגדת את הנאמר במשנתנו ובמשנת כתובות. אמנם במשנתנו נאמר רק שכאשר הבת היא בשלב של פגה או של צמל אביה מפר את נדריה ולא נאמר מה הדין כאשר היא נישאת וכשהיא מאורסת עד שנישאה. אבל ברור מהמשנה שבבגרותה של הבת המצב שונה: לא אביה מפר את נדריה, ונותר דין התורה שבעלה מפר אותם.

12התלמודים על משנת כתובות התחבטו בשאלה אם מסירת הבת לנישואין היא נישואין ממש או שמא נישואין הם הכניסה לחופה. בין שני הזמנים הללו ישנו פער קטן של כמה שעות, ובפער זמן זה, הן אביה הן בעלה יכולים להפר נדריה (ירושלמי, כתובות ד ו, כח ע"ד; בבלי, כתובות מח ע"ב). אולם לכל הדעות, בהיותה מאורסה, כל זכויותיה לאביה. הבבלי אף מדגיש שמשנה זו עומדת בניגוד לדעות שלפיהן ארוסה אוכלת בתרומה. זאת ועוד, בירושלמי שהבאנו מופיעה מחלוקת בשאלה אם מדובר בירושת הבת או בהפרת נדריה. מכל מקום, זכות האב מוחלפת בזכות הבעל, ואין חפיפה בין השתיים. לכאורה אין מנוס מהמסקנה ששתי המשניות סותרות זו את זו. במשניות כתובות, הפרת הנדרים תלויה באירוסין ובנישואין, ואילו אצלנו היא תלויה רק בגיל. "צמל", אביה מפר נדריה גם אם התארסה לאחֵר או נישאה לו. לאחר שלב זה, אביה אינו מפר אותם עוד אף שמשנת כתובות ג, ה מעניקה לו זכות זו עד לכניסתה לרשות בעלה. רבי אלעזר, שהסביר את משנת כתובות כעוסקת בירושת האישה (ירושלמי, כתובות ד ו, כח ע"ד), עשוי לתרץ את הסתירה בכך שמשנת כתובות עוסקת בירושה, ומשנתנו, בהפרת נדרים. ריש לקיש, שהסביר את משנת כתובות בנדרים, אינו יכול להיאחז אפילו בתירוץ זה. לפי פשוטן, המשניות סותרות. בפירושנו לכתובות עסקנו בבירור המשניות וראינו שיש לפרש את כולן בדרך שונה וכך מתבררת גם הסתירה לכאורה בינן לבין משנתנו.

13כפי שראינו שם, אין לפרש את משנת כתובות (ד, ו-ז) כקביעה חדה שזכות הבעל מחליפה את זכות האב. כפי שהסברנו את המשנה שם היא אינה עוסקת בחובת מזונות לאישה כלל, ואף לא בהתרת נדריה. הרי המשנה הבאה שם (בכתובות) קובעת שאב אינו חייב במזונות האישה, וממילא, המשפט "ברשות האב" לא בא לקבוע את חובת המזונות, וכן לא המשכו: "עד שתכנס לרשות הבעל 53 בכ"י קופמן נוסף : "לחופה" ". כל שבאה המשנה לקבוע הוא את מועד המעבר מרשות האב (לעניינים המנויים במשנה הקודמת בכתובות) לרשות הבעל. זאת ועוד, המשפט הראשון במשנה שם בא להקדים את זה שאחריו. המשפט שאחריו דן במועד המדויק שבו עוברת האישה לרשות הבעל, ומתברר שהמעבר חל קודם הנישואין, ברגע שבו היא נמסרת לשלוחי הבעל ויוצאת לדרך. כל שבאה המשנה לומר הוא שרשות האב על בתו עד שהיא נמסרת לשלוחים, והמשפט "לעולם..." הוא הקדמה לו. כמובן, אם האישה בוגרת היא אינה ברשות האב כלל, ולא בכך עוסקת המשנה.

14לפי הסבר זה תוסר הסתירה בין משנת כתובות למשנת נדרים ובין משנת כתובות למשניות המתירות לארוסה לאכול בתרומה. זהו גם ההסבר לרוח השונה הנושבת במשנתנו מזו הנושבת במשנת כתובות. משנתנו עוסקת במעמד האישה ובבגרותה, ונישואיה אינם נושא המשנה, ואילו משנת כתובות אינה עוסקת כלל בנערה אלא רק בזכויות האב, הבעל והמעבר ביניהם.

15משנתנו איננה סיכום של הפרק ואין התאמה בין משמעות המונחים "פגה", "בוחל" ו"צמל" לבין ההגדרות ההלכתיות במשנה; בפרקנו ארבעה גילים שונים, ואילו במשל ישנה חלוקה לשלושה בלבד:

16א. תינוקת עד שלוש שנים.

17ב. תינוקת משלוש שנים עד אחת עשרה שנה.

18ג. תקופת ספק (שנתה האחת עשרה – נדריה נבדקים).

19ד. מן השנה השתים עשרה והלאה.

20החלוקה לפגה, לבוחל ולצמל מתאימה לתפיסה שלפיה למעמד האישה שלושה שלבים: ילדות, נערות ובגרות. גישה זו מופיעה במימרה של שמואל: "והאמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים!" (בבלי, כתובות לט ע"א), והיא מנוגדת לרוב המקורות, שבהם יש הבחנה בין שתי רמות בלבד: קטנה ונערה או קטנה ובוגרת. מימרה זו מתאימה באופן כללי לחלוקה שבמשל. זו גם החלוקה שנקבעה כהלכת ישראל לדורות, ולפיה יש שלב ביניים בין ילדות לבגרות. כפשוטה סותרת חלוקה זו את החלוקה במשנתנו וגם את זו שבמשנה הראשונה בפרק ו להלן. נדון בכך שם.

21במבוא למסכת כתובות עסקנו בחלוקה זו של חיי האשה לשלוש וראינו שזו חלוקה מאוחרת. אבל עם זאת היא מופיעה כבר במשל הצבעוני במשנתנו.

22נמצאנו למדים שלפנינו סדרת חלוקות שונות לשתיים, לשלוש או לארבע, והחלוקות דומות אך אינן זהות. בכתובות עוסקים בילדות ובנערות מול בוגרות, וכן אצלנו. בפרקנו שתי חלוקות, הראשונה לארבע והשנייה לשלוש, ולמעשה רק לשתיים, שכן בפועל אין הבדל בין פגה לבוחל, וההבדל הוא בין משנה ג למשנה ד. חלוקת גילים אחידה נובעת משלב גבוה של אחידות משפטית. הלכות נערה לא הגיעו לשלב זה, וההבחנות הלא קבועות שררו.

23במשנתנו, העיסוק הוא בנערה ובמעמדה. הבעל אינו מופיע כלל, ואין התייחסות לכך שחז"ל רצו שבת האחת עשרה תתארס ושבהגיעה לגיל שתים עשרה תעבור לבית בעלה (תינשא).