משנת ארץ ישראל על משנה נדה ה:ט

1בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות, תביא ראייה שהיא בת עשרים והיא איילונית – איילונית היא מי שנישאה ולא ילדה או אישה שיש לה סימנים חיצוניים של פגיעה בהתפתחות המינית. משנתנו מנותקת מהמשנה הקודמת. המשנה הקודמת עוסקת בסימני הבגרות העליונים, היינו, התפתחות השדיים, ומשנתנו, בסימן תחתון (שתי שערות). אין דיון במצבה של בוגרת בת עשרים שהחזה שלה אינו מפותח, או להפך, שיש בה סימנים עליונים ולא תחתונים. אמנם בתוספתא ובבבלי הציעו זיקה בין שתי המערכות, אולם ספק רב אם זו יותר מזיקה ספרותית. איילונית היא עקרה, והמקורות מבחינים בין שני סוגים בה: זו שלא ילדה ואיננו יודעים למה, וזו שיש בה סימני עקרות, כגון שלא הביאה שתי שערות, או שיש בה סימנים של איילונית: "אי זו היא אילונית? כל ששהת עשרים שנה ולא הביאה שתי שערות, אף על פי שהביאה לאחר מיכן 56 עד כאן (בערך) גם בתוספתא, נידה ו, ב (עמ' 647). הרי היא כאילונית לכל דבר. אילו הן סימניה: כל שאין לה דדין ושערה לקוי ומקשה בשעת בעילה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין לה שיפולי מעים כנשים. רבי שמעון בן לעזר אומר: כל שקוֹלה עבה ואין ניכר בין איש לאשה" (תוספתא, יבמות י, ז [עמ' 33]; בבלי, יבמות פ ע"ב). סדרת הסימנים בתוספתא ארוכה יותר, ואולי אין כאן מחלוקת, אבל ברור שמשנתנו והברייתא ביבמות באות ממקורות עריכה שונים. מכל מקום, בפועל, העקרה שלא ילדה וזו שחסרים לה סימני הנשיות, מעמדן ההלכתי והגדרתן זהים. אפשר שבפועל ידעו להבחין בין שני סוגי נשים אלו, אבל אין בהלכה שבידינו רמז להבחנה בין אשה הנראית רגילה ולא ילדה במשך זמן מרובה לבין מי שיש לה סימנים חיצוניים (גלויים או חצי סמויים) של היעדר התפתחות. הידע הרפואי בן זמננו מלמד שסדרת הסימנים המופיעה כאן אינה מספיקה ושלרובן הגדול של נשים עקרות יש את סימני הנשיות המתוארים במשנה.

2משנתנו מתמקדת בהגדרת הגיל שבו נבדקים סימני האיילונית. מעמדה של האיילונית נדון במקורות אחרים.

3לתפיסת חכמים, מטרת הנישואין היא העמדת צאצאים, ולפיכך אין לשאת איילונית. כך גם עולה מהברייתא "לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בני בנים הרי הן כבנים. מת אחד מהן או שנעשה אחד מהן סריס – אין רשיי לבטל. האיש אין רשאי לישב בלא אשה, ואשה אינה רשאה לישב שלא באיש. האיש אין רשיי לשתות עיקרין 57 לכוס של עיקרין ראו פירושנו לשבת יד, ג. שלא יוליד, והאשה אין רשאה לשתות עיקרין שלא תלד. האיש אין רשיי לישא עקרה וזקינה, אילונית וקטנה ושאין ראויה לילד" (תוספתא, יבמות ח, ד [עמ' 25-24]). האיסור כאן גורף ואף אינו מעלה את האפשרות (הפחות תדירה) 58 עסקנו בכך במבוא למסכת כתובות. לדעת שרמר (זכר ונקבה), זו הייתה תופעה תדירה, אך אנו הראינו שהיא הייתה נדירה ביותר בעולמם של חכמים, וגם בציבור בארץ ישראל הייתה נדירה למדי. על כל פנים, לדברי שרמר, גם בחברות פוליגמיות לחלוטין (כגון החברה המוסלמית) תופעת ריבוי הנשים בפועל מקיפה בערך 20% מהחברה בלבד, וכנגד כל זכר בעל שתי נשים צריך להיות כמובן רווק אחד (בממוצע). שלאדם שתי נשים, ובכל מקרה נאסרים נישואין עם איילונית. לעומת זאת, במשנת יבמות (ו, ו) נאמר שכוהן הדיוט לא יישא איילונית אלא אם כן יש לו אישה ובנים. לדעת רבי יהודה, המשנה עוסקת רק בכוהן, שעליו נאסר לשאת זונה, ובעיניו, איילונית היא כזונה. אשר לחכמים, לא ברור אם נקטו "כהן" משום שלישראל מותר לשאת איילונית או שההדגשה על כוהן היא לדעת רבי יהודה בלבד, ועסקנו בכך בפירוש המשנה שם.

4בהערת אגב נעיר שזו דוגמה למשנה שכינינו "כוהנית" (לעיל פירושנו למשנה ה). היא מנוסחת ומוצגת כהלכה כללית, אבל בעצם מופנית רק לכוהנים.

5אלא שבמציאות הדברים אינם כה פשוטים. איילונית ניכרת ככזאת כבר בגיל עשרים, ויש מצב אחר של עקרות. רק כמה שנות נישואין עשויות להראות שהאישה אכן עקרה. יתר על כן, ייתכן שהפגם בגבר ולא באישה, וההלכה אכן עוסקת במקרים של נשים שנחשבו איילוניות ונישאו לאחֵר וילדו. אדם שנשא אישה, וזו לא ילדה במשך עשר שנים, זכאי לגרשה, ויש אף המנסחים שחייב לגרשה. המשנה קובעת שאין הוא רשאי להיבטל מפרייה ורבייה (יבמות ו, ז), ומניחה את האפשרות לשאת אישה שנייה. אמנם הנחת המקורות היא שהוא רשאי לגרש את האישה, אבל יש להניח שבפועל הייתה לעתים מערכת הקשרים שנוצרה חזקה מתפיסת ההלכה, ולא בהכרח גירש הבעל את אשתו האיילונית או העקרה.

6כל ההלכות והסיפורים על איילונית סבים סביב ציר הפריון מחד גיסא והקשרים האישיים של האישה עם בעלה מאידך גיסא. באופן עקרוני, כמו במשנת יבמות, ישנן בספרות חכמים שתי מגמות בולטות. האחת עוינת את החריגה המינית ונאבקת בה ובהשלכותיה, והעמדה ההפוכה, זו העֵרה לשאלה האישית ולמורכבות החיים. ייתכן שהבדלי הגוונים נובעים מההבדלים בין האיילוניות השונות, בין זו שלא ילדה (יבמות ו, ז) לזו שאין לה כל סימני נשיות. מן הסתם כל הגורמים מצטרפים לקביעות ההלכתיות השונות.

7מעמדה של האיילונית כאישה משתקף בזכויותיה לכתובה, וכאן מצינו במקורות שלוש עמדות שונות. המשנה קובעת: "[הממאנת] (היתומה 59 מופיע בסדרת עדי נוסח וראו פירושנו לה (כתובות יא, ז), וכן הרשלר, כתובות, עמ' תיד. ), והשנייה והאילונית אין לה(ם) כתובה, לא פירות ולא מזונות ולא בלאות. אם מתחלה (נטלה) [נשאה] לשם איילונית – יש לה(ם) כתובה" (כתובות יא, ז). לכאורה איילונית אינה זכאית לכתובה, אבל אם נישאה כאיילונית, הבעל נשאהּ על מנת כן, והיא זכאית לכתובה. בתוספתא מובאת העמדה ההפוכה: "רבי לעזר בי רבי יוסה אומר: המוציא את אשתו משם איילונית נותנין לה כתובתה, בחזקת שהיא כשירה" (גיטין ג, ה [עמ' 257-256]). ברייתא אחרת נוקטת עמדת ביניים: "בוגרת ואילונית – כתובתן מאתים. נשאת בחזקת שהיא כשירה ונמצאת אילונית – אין להן כתובה. רצה לקיים – נותן כתובה מנה" (תוספתא, כתובות א, ג [עמ' 57], והשוו שם, ד [עמ' 58]). זכות האיילונית לכתובה נמצאת במחלוקת תנאים עניינית: האם זכות הבעל לגרש כוללת שחרור מתשלום הכתובה, שהלוא הוא נשאהּ כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה ולהקים משפחה, ונמצאה איילונית, או שמא יש לה זכות להגנה כלכלית אף על פי שבעלה רשאי לגרשה. הפטור מתשלום הכתובה הוא עידוד לגירושי האיילונית וביטוי מובהק למטרה המרכזית בנישואין: לא זוגיות כי אם הקמת משפחה לשם העמדת צאצאים. יש כאן הגנה על הגבר, שיוכל לגרשה כדי להקים משפחה, מתוך ההבנה שזו מטרת הנישואין ומטרת חיי המשפחה, ולא גורל האישה ואפילו לא אושרם האישי של שני בני הזוג.

8מן הדברים מתברר שישנה אפשרות לנישואין שלא על מנת להקים משפחה והולדת צאצאים: "נשאה לשם אילונית", ואף אפשרות לחיים משותפים למרות האכזבה: "רצה לקיים". אף כאן ישנה מחלוקת בין המחייבים כתובה מלאה, כלומר, רואים בכך נישואין מלאים, לבין המחייבים כתובה בעלת ערך פחוּת, הרואים באיילונית אישה בעלת מעמד משפטי וחברתי פחוּת משל אישה רגילה בכל הנוגע לענייני נישואין. שוב, כתובה פחוּתה היא אמנם ביטוי מובהק להסתייגותם של חכמים מנישואין שלא על מנת להקים משפחה, אולם היא גם מעודדת הקמת מסגרת זוגית שונה (אשר בה החשודה כאיילונית מתחילה את דרכה כמשפחה נורמטיבית), שכן היא אינה מטילה התחייבות כה גדולה על הבעל. חכמים חששו מנשים שאינן מעוגנות במסגרת משפחתית, אבל מאישה איילונית בודדה פחות חששו ופחות דאגו לגורלה.

9ביתר חריפות נשנתה מחלוקת חכמים בנוגע למי שהתברר שאינה איילונית: "המוציא את אשתו משם אילונית, רבי יהודה אומר: לא יחזיר, וחכמים אומרים: יחזיר. נישאת לאחֵר והיו לה בנים [הימנו] והיא תובעת כתובתה, אמר רבי יהודה: אומר לה, שתיק[ו]תיך יפה ליך מידיבוריך" (גיטין ד, ח). לא מופיעה במפורש במשנה עמדת חכמים בנוגע לתביעה, אבל מסתבר שהם חושבים שהצדק עמה. נימוקו של רבי יהודה מטיל על האישה אשמה. רבי יהודה מתייחס אליה בעוינות וכאשמה מבחינה דתית. התנהגותה מלכתחילה חשודה אף שאיש לא התלונן מעולם על כך. אולי רבי יהודה לא התכוון מלכתחילה לכל זאת אבל בפועל הוא מנצל את חולשתה החברתית ואת בושתה הטבעית כדי לתת ביטוי לעוינות אליה ולאשמתה. המשנה עוסקת מן הסתם באישה רגילה שלא ילדה ולא בכזאת שיש לה סימני איילוניות מוּלדים, שהרי לבסוף ילדה. אפשר שאם נשאהּ בעלה מראש כאיילונית יש לה כתובה, ובכך רבי יהודה אינו עוסק, אם כי הוא מגנה מלכתחילה נישואין כאלה.

10יש לזכור שמבחינה הלכתית אפשר שרבי יהודה עוסק רק בכוהן ושהמחלוקת "יחזיר" או "לא יחזיר" גם היא עוסקת רק בכוהן. אבל הביטוי הפוגעני והמאשים "שתיקותיך יפה מדיבורך" מעיד על השקפת עולם כללית. יש לו תוצאה הלכתית רק בנוגע לכוהנים, אבל העמדה החברתית-מחשבתית עוסקת בכלל הנשים שלא ילדו.

11לפי חלק מהדעות, האיילונית אינה זכאית כלל לכתובה. לדעת אחרים היא זכאית לכתובה פחותה, בבחינת קנס על העלמת מצבה או שמא ביטוי לפחדים מסדרי חברה משובשים. דומה שכך מסבירה הברייתא: "אמר רבי זעירה: תדע לך שעילה היה רוצה לגרשה, שהרי כמה נשים נשואין איילוניות, ועל ידי שיש להן נחת רוח מהן מקיימין אותן" (ירושלמי, גיטין ד ח, מו ע"א). הברייתא מסבירה מדוע לא יחזיר אשתו שגירש משום שנמצאה אילונית. שכן לא היותה איילונית גרם לגירושיה אלא סיבה אחרת, ששנאהּ או חשד בה בהתנהגות לא ראויה. אגב אורחא אנו לומדים שבפועל, תנאים כאמוראים ידעו שגברים הנשואים לאיילונית לא אחת מקיימים אותה, ויתרה מזאת, מי שמגרש עושה זאת משום שאינו חפץ ברעייתו זו. כלומר, לפעמים טענת האיילונית היא עילה בלבד.

12ספרות הַפסיקה עד ימינו אנו ממשיכה להתחבט בשאלה אם יש לגרש אישה שאין לה צאצאים אבל הבעל נמנע מכך אף על פי שזו ההלכה. בפועל, בדרך כלל לא כפו עליו לעשות כן.

13באופן טבעי אין לשאת איילונית, שהרי אינה יכולה להעמיד ולדות. ברם גם כאן התמונה אינה פשוטה. למרות הסימנים שנתנו חז"ל אי אפשר היה לוודא שאישה איילונית עד שתינשא ותחיה עם בעלה חיי אישות מלאים זמן ממושך.

14הלכות רבות נוספות משקפות את השאלה המרכזית או נובעות ממנה: האם נישואין עם איילונית הם תופעה חברתית מוכרת, שכיחה או נפוצה? בסוגיה אחרת קובע הירושלמי שהנושא את האיילונית אינו מחוזרי המלחמה: "אמר רבי יוסי: זאת אומרת, הנושא את האיילונית, הואיל ואין מצוה לישב עמה – אינו חוזר" (ירושלמי, סוטה ח ו, כג ע"א). מכאן שהיו שנשאו איילונית מתוך ידיעה מוקדמת. ספק אם דברי רבי יוסי הם להלכה. בימי התנאים כבר לא היו כמעט הזדמנויות למלחמה. רק בתקופת החשמונאים נזדמן לישראל לקיים סדרי מלחמה אלו (ולא ברור אם בצעום למעשה). אבל דבריו משקפים השקפת עולם ואת השאיפה לעולם אוטופי.

15אמנם חכמים אינם רואים בנישואי איילונית קיום מצוות פרייה ורבייה, אולם מבחינה חברתית היו אלו נישואין לכל דבר. שוב, ההלכה אינה מכירה בנישואין כנישואין מלאים, 60 מעמדה המשפטי של האיילונית לעניין כתובה, חליצה וייבום נדון במשנת כתובות יא, ז ובמשנת יבמות ח, ה. שם עולה שנישואיה אינם נישואין מלאים. בנושא מעמד האיילונית ותקפות הנישואין עמה רבו המחלוקות. אבל עצם העיסוק באיילונית מוכיח שבפועל היו שנשאו איילונית. אין ספק בכך שאין לגרש איילונית אלא בגט, אבל אם נפלה לייבום אין נזקקין לה (משנה, יבמות ח, ה). הלכה אחרת רואה בהן נשים רגילות: "עקרה, זקינה, אילונית וקטנה שאין ראויה לילד צריכות להמתין שלשה חדשים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה מתיר להתארס ולהתנשא מיד. אמר רבי ישמעאל בי רבי יוחנן בן ברוקא: אני שמעתי בכרם ביבנה שכל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים" (תוספתא, יבמות ו, ו [עמ' 19]). רבי מאיר רואה באיילונית אישה ודורש להמתין שלושה חודשים כדי שיתברר בוודאות שאינה בהיריון לאחר שהתגרשה או התאלמנה. מנגד, לדעת רבי יהודה האיילונית אינה אישה ממש ואין צורך להמתין עד שיתברר דבר, שהרי ודאי הוא שאינה יכולה ללדת. אפילו רבי יהודה, הממהר לקבוע סופית שהאישה איילונית ואף קונסהּ בכתובתה (אם נישאה לאחֵר וילדה ממנו), כנאמר לעיל, וסבור שהיא כזונה, משקף בדבריו הכרה והבנה שייתכן שבפועל איילונית זו נישאת מחדש למרות הסתייגותו ממנה (אולי רק לישראל). נסיים בסיפור מעשה שהשתמר בתלמוד הבבלי: "תא שמע: מעשה בבתו של רבן גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו, ומת בלא בנים, וייבם רבן גמליאל את צרתה! ותסברא? רבן גמליאל מתלמידי בית שמאי הוא? אלא שאני בתו של רבן גמליאל, דאילונית הואי" (יבמות טו ע"א). כפשוטם של דברים ייתכן שרבן גמליאל נהג כבית שמאי, שחייבו לייבם את צרת הבת, 61 ראו פירושנו ליבמות א, ד. רבן גמליאל נהג בכמה מהלכותיו כבית שמאי, ראו ביכלר, בית שמאי, וראו פירושנו ליבמות ה, א; ביצה ב, ה ; ד, ה ופירושנו להן, וכן פירושנו לביצה ב, ד. אבל סביר להניח שלתלמוד הייתה מסורת שבתו של רבן גמליאל הייתה איילונית ולכן הוא התיר ליבם את צרתה (ולא ייבמו אותה עצמה למרות ייחוסה הרם). לסיכום: ההלכה הרשמית אסרה נישואין מתחילה עם איילונית (אלא אם כן יש לאדם אישה אחרת שממנה יש לו כבר צאצאים) וראתה בחיוב את גירושה, לעתים אפילו ללא כתובה. אבל בפועל היו שנשאו איילונית, בידיעה או מחוסר ידיעה. לא הכול קפצו על ההזדמנות לגרשה.

16ממכלול המקורות עולה שרבי יהודה הוא ממעצבי הקו הנוקשה או העוין ביחסו לאיילונית, וכך גם במשנת יבמות. הוא רואה בה זונה לכל דבר, וכן במדרש: "אשה זונה – רבי יהודה אומר: זונה זו אילונית, וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. רבי אלעזר אומר: אף הפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות" (ספרא, אמור פרק א, ז [צד ע"ב]). לדעת רבי יהודה, אסור לכוהן לשאת איילונית משום שהיא זונה, וכך יש לפרש את המשנה כפשוטה: כוהן מנוע מלשאת איילונית, ואדם רגיל מישראל רשאי לעשות כן אף אם אין לו ילדים. אולם שני התלמודים פירשו שגם לישראל אסור לשאת איילונית: "כהן הדיוט לא ישא את אילונית כו', הא ישראל שאין לו אשה ובנים מותר בה? עוד הוא אסור בה! אלא בגין דתנינן תמן: אין זונה האמורה בתורה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות, וכולהון לכהן, לפום כן לא תנינה" (ירושלמי, יבמות ו ה, ז ע"ג). לאחר שהאיסור הועבר מהכוהנים לכלל ישראל היה צורך לפרש מדוע נקטה המשנה לשון כוהן דווקא. לדבריהם, המשך דברי רבי יהודה, העוסקים דווקא בכוהן, עיצבו את לשון המשנה, וכן מפרש הבבלי (יבמות סא ע"א-ע"ב).

17הלכה אחרת אשר בה באה לידי ביטוי שיטתו של רבי יהודה היא מימרתו של רבו, רבי אליעזר: "לא ישא כהן אשה עד שתגדיל" (תוספתא, עדיות ג, ב [עמ' 459]), או: "כהן לא ישא את הקטנה" (בבלי, יבמות סא ע"ב). בעצם, רבי אליעזר מתנגד לכל נישואי קטנה, 62 ראו פירושנו ליבמות, יג, ו. אבל מחמיר עוד יותר בכוהן, משום שממנו נדרשת התנהגות קפדנית יותר בכל ענייני היוחסין. לפי ההקשר בתלמוד, כל אישה החיה חיי אישות במסגרת של נישואין אבל ללא כוונת לידה נדונה כזונה, וזו שיטת רבי יהודה במשנת יבמות. לכן גם הקטנה היא בבחינת זונה, שכן חיי האישות עמה אינם לכוונת לידה. לכן קובע רבי אליעזר שלכוהן אסור לשאת קטנה. ההשוואה לזונה ממש היא כמובן רק מהפן ההלכתי הטכני. בפועל חסר כאן הממד המכריע של ההפקרות. הקטנה הרי תגדל ותהיה אישה למופת. ההתנגדות לנישואי קטנות באה לידי ביטוי גם בבבלי, נידה יג ע"ב: "תנו רבנן: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח [...] משחקין בתנוקות מאי היא? [...] דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו, דא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר: כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". 63 ראו שרמר, זכר ונקבה, עמ' 304–309.

18אין ספק בכך שסתם נישואין היו למטרת העמדת ילדים (גיטין ד, ה), אך לא כל אדם זכה לנישואין מלאים. לעתים היה עניין בנישואין גם לשם בניית תא משפחתי חד־תקופתי. דוגמה קיצונית לכך היא נוהגו של רב, שכשהיה מגיע למקום מסוים היה מכריז: מי מוכנה להינשא לי ליום אחד? (בבלי, יומא יח ע"ב). המנהג של רב הוא פִרצה בחזות החיצונית שניסו חכמים להעמיד כאילו במציאות כל שחפצים אנשים במערכת הנישואין (ובחיי מין בכלל) הוא לקיים את מצוות פרייה ורבייה. בפועל היו לגברים ולנשים (גם) רצונות ותאוות "נורמליים", וחכמים ידעו על כך כמובן. התדמית שלפיה הגורם המפעיל היחיד הוא קיום מצוות פרייה ורבייה, מופרזת. חכמים אפילו לא שללו את תאוות בני אנוש, ובלבד שתתבצע באופן ההלכתי הנכון, כלומר, לאחר נישואין כהלכה.

19הנישואין הם גם העברת כוח העבודה של האישה למשק בעלה, ולעתים היו שנאלצו להסתפק בכך. היו נשים שחִנן בפוטנציאל להוליד והיו שחִנן נבע מרכושן או מיופיין, למרות החשש לעקרות. החשש גם נתפס כלֹא מבוסס, וישועת ה' כהרף עין.

20"תביא ראיה" היא הנחיה המוטלת במקרה זה על האישה המבקשת להיפטר מהייבום. אם היבם הוא הרוצה להיפטר, עליו להביא את הראיה. בית הדין מצטייר כמי שאינו יוזם בדיקה ואינו מתבקש לאשר את הייבום. אבל בבבלי נאמר: "יביאו ראיה" (יבמות צז ע"א). עם זאת, בשינויי נוסח בבבלי שם מופיע: "תביא ראיה" 64 ליס, יבמות, עמ' תיא. שינויי הנוסח משקפים במקרה זה שינוי בתפיסתו של תפקיד בית הדין, נושא שבנוגע אליו הרחבנו במבוא לנדרים. בית הדין התנאי ראה בעצמו לכל היותר פוסק בין שני צדדים שנחלקו במחלוקת ממונית. הוא התערב בנושא בדיעבד, לאחר שהצדדים הגיעו לסכסוך. אבל בימי האמוראים, ומאוחר יותר עוד יותר מכך, ראה בית הדין את עצמו כשותף אקטיבי. הוא יזם את הייבום ופיקח על תנאיו ועל ביצועו.

21לא חולצת ולא מתיבמת – איילונית אינה חייבת בייבום או בחליצה ומותרת לכל אדם, כפי שגם הראינו ממשנת יבמות לעיל. בתוספתא מתנהל דיון על פרטי משנה, ממתי האישה בת עשרים, מתחילת השנה או לאחר שעברו שלושים יום.

22בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות, יביא ראייה – שוב בית הדין אינו בתפקיד היוזם אלא רק משמש מקום שאליו מובא ערעורו של הסריס.

23שהוא בן עשרים שנה והוא סריס, לא חולץ ולא מיבם – דין סריס כדין איילונית.

24אלו כדברי בית הלל – הכ"ף באה להדגשה ואינה מופיעה בכתב יד וטיקן 110.

25בית שמי אומרים: זה וזה בני שמונה עשרה – משנתנו כבית הלל.

26רבי אליעזר – ממשיכם של בית שמאי, אומר: הזכר כדברי בית הלל והנקבה כדברי בית שמי, שהאשה ממהרת לבוא לפני האיש – הבחנה זו, שסימני הבגרות של אישה מקדימים, שנינו גם לעיל, וזו גם המציאות הרפואית.

27בתוספתא, רבי פוסק כבית שמאי: "רבי יוסי בן כיפר אמר משום רבי אלעזר: שנת עשרים שנכנסו הימנה שלשים יום, מונין אותה שנה שלמה. הורה רבי בלוד על תינוקת בת שמונה עשרה שנכנסה הימנה שלשים יום, שתהא כתינוקת בת שמונה עשרה ויום אחד לכל דבר" (נידה ו, ג [עמ' 647]; בבלי, נידה מז ע"ב). אין זה מפתיע שחכם מאוחר פוסק כבית שמאי, ויש לכך דוגמאות רבות. 65 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. גבול זה, של שלושים יום, נאמר גם בהלכות אחרות. כך למשל, פר שהוא בן שלוש שנים, נדרש לפי רבי אלעזר בן שמוע להיות בן שנתיים ושלושים יום (תוספתא, פרה א, א [עמ' 630]). מהמקבילה בבבלי, ראש השנה י ע"א משמע שסתם התוספתא היא עמדת רבי מאיר, המסכים לחלוקה של רבי שמעון בספרא, ובמקביל לה עמדתו של רבי אלעזר בדבר תוספת שלושים יום, שהיא עמדה מובהקת ועקיבה של רבי אלעזר וחוזרת גם לעניין ערכין: שנה היא תמיד "חדש ויום אחד" אחר תום המניין הנקוב. 66 ראו ערכין ד, ד; ט, א (טרם נדפס), ופירושנו להן. בפועל לא נדרשה שנה שלמה אלא רק חלק ממנה. לא נעסוק כאן בבירור כל דרכי המניין אלא רק בפרט זה של תוספת לשנה.

28בתוספתא שלנו (נידה ו, ב-ז [עמ' 647]) מובאים דינים נוספים, ולא נעסוק בהם.