משנת ארץ ישראל על משנה נדה ו:א

1בא סימן התחתון עד שלא בא העליון – המשנה הקודמת עסקה בסימני הבגרות של האיילונית, והמשנה הקודמת לה (משנה ח') עסקה בסתם נערה והתמקדה בסימן העליון, שהוא התפתחות החזה. הסימן התחתון לא נזכר כלל. אבל מהמקבילות ומהמציאות אנו יודעים שישנו סימן תחתון, שהוא שתי שערות הצומחות בבית הסתרים בגיל הבגרות (אצל בן ואצל בת). משנתנו עוסקת בבת שיש בה סימן אחד בלי השני ועל כן היא ספק נערה ספק אישה. לכאורה אפשר לפרש שמשנתנו עוסקת אך ורק בהגדרת האיילונית, הנזכרת במשנה הקודמת, והשאלה היא אם די בהיעדר סימן אחד להגדרתה ככזו. ברם נראה שלפנינו פתיחה שאינה תלויה במשנה הקודמת. שאלת המשנה כללית יותר: מה הדין במקרה של ספק כלשהו, בכל המקרים.

2או חולצת או מתיבמת – היא נחשבת אישה ויכולה לחלוץ או להתייבם, על פי החלטת היבם. לפי המשנה אין כאן ספק אלא היא כבוגרת, וכן להלן משנה יא.

3בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי איפשר – זהו משפט מוסגר. אין לדעת חכמים במשנה אפשרות פיזית שהסימן העליון יקדים את התחתון. כלומר, אין זה קורה במציאות, ואם נראה במקרה הספציפי הקדים הסימן העליון את התחתון, בפועל אין מבחינתם ספק שהופיעו קודם שתי שערות אבל נשרו, ואז התפתח החזה, ורק לכאורה נראה כאילו הסימן העליון הקדים את התחתון. עם זאת, אפשר לטעון שחכמים דנים במצב שמבחינתם הוא היפותטי בלבד, לשם הדיון המשפטי. כפי שכתבנו, מעתיקי כתבי היד של המשנה (ושל כל הטקסטים התלמודיים) בלבלו ללא אפשרות הבחנה בין "אי אפשר", "איפשר" ו"אפשר". לפיכך יש להבין את משמעות של המונח רק מתוך המשפט ואי אפשר לסמוך על עדי הנוסח בנושא. ייתכן שמשמעות המשנה היא: "שאפשר העליון בא לפה התחתון". המילה "אפשר" נכתבה בדרך כלל אי־פשר והשתבשה לעתים קרובות ל"אפשר". במקרה זה, ההנחה המקובלת בספרות חז"ל היא שהשֵֹער התחתון מקדים: "לא היה צורך לומר אלא 'ושערך צמח, ואחר כך שדים נכונו', שקודם בא סימן התחתון מן העליון" (שמות רבה א, לה. השוו בבלי, נידה מח ע"א). כך מצטט גם הגאון בתשובות הגאונים הרכבי סימן עד את המשנה או את הגמרא המצטטת את המשנה. להלן נשוב לעסוק בעניין.

4משנה ו בפרק הקודם סיפקה נתוני גיל מוחלטים (בת אחת עשרה, בת שתים עשרה). מספרים אלו הם כמובן ממוצעים בלבד. המשניות הקודמות עסקו בגילים ברורים של תינוקת בת שלוש שנים, אישה בת עשרים וכן הלאה. ההמשך, במשניות ז-ט בפרק הקודם, עסק בסימנים "יעלה הקמט", "יטו הדדים" וכו', שהם רצף כרונולוגי של צמיחת סימני ההתבגרות של נשים, ומתמקדים בחזה בלבד. שני שיעורים כאלו: שיעור כמותי מוחלט (טפח, אמה, שלוש שנים) ושיעור לפי יכולת (כונס משקה, מוציא רמונים וכדומה), חוזרים במקורות. כך למשל מונה המשנה בכלים פרק יז סדרת שיעורים שקבעו חכמים. יש שיעורים במידות מפורטות (פותח טפח וכיוצא באלו), ויש שהם קביעת גדלים שימושיים כאגוז, כמקדח, כרימונים וכו'. לכאורה גם אצלנו ניתנים שיעורים בשתי המידות הרגילות, ברם אין זה כך. אצלנו הנתונים הטבעיים מוגדרים "סימן עליון" ו"סימן תחתון", כלומר, העיקר הוא הגיל, והשינויים הביולוגיים הם לסימן בלבד ולא עצם הנתון. מעבר לכך, בין שני הגדלים אין חפיפה הכרחית. מן הראוי גם לציין שבמשניות הקודמת לא נזכר כלל הסימן התחתון.

5המשנה מתמודדת עם מצב ביניים שבו בא סימן עליון אבל עוד לא הופיע הסימן התחתון, ורואה בו מצב ספק שיש דעות שונות כיצד נוהגים בו. כנגד זה מופיעה מימרה אחרת של שמואל: "והאמר שמואל: אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים!" (בבלי, כתובות לט ע"א). מימרה זו סותרת את משנתנו. מובא בה שלב ביניים בין נערות לבגרות, ולא ספק. במימרה זו קבע שמואל חלוקה לשלושה שלבים, המתאימה למשנה ז, המחלקת את מסלול חיי האישה לשלושה: תינוקות, נערה ובגרות (פגה, בחל וצמל). אבל משנתנו עוסקת בתינוקות, בנערות – המתחלקת לפחות לשני חלקים – ובבגרות. במבוא למסכת כתובות עסקנו בהגדרות של נערות ושל בגרות.

6רבי מאיר אומר: לא חולצת ולא מתיבמת – היא ספק אישה, שכן רבי מאיר סובר, בניגוד לחכמים, שאפשר שיבוא הסימן העליון קודם שיבוא התחתון, ולכן אינה חולצת או מתייבמת. במקרים של ספק נקטו חכמים ש"חולצת ולא מתיבמת". לייבֵּם אי אפשר מִספק, שכן יש איסור מוחלט על נישואין עם אשת אח. אבל מספק, חלצו (יבמות א, ב; ב, א; י, ח-ט ועוד), ואין זה משנה ממה נבע הספק. לפי רבי מאיר אין כאן ספק אלא היא כקטנה, בשל האפשרות הפיזיולוגית, לדעתו, שייתכן שסימן עליון יקדים את התחתון, ורק סימן תחתון, היינו, שתי שערות בערווה, הוא המגדיר בגרות.

7וחכמים אומרים: או חולצת או מתיבמת – סימן עליון מספיק להגדירה כאישה.

8מפני שאמרו – משפט זה הוא המשך המשפט שלפני קודמו: "אף על פי שאי איפשר מפני שאמרו [...]", איפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון, אבל איפשר – ברור שצריך להיות כמו ברוב עדי הנוסח: 1 פרמה 3173; קטע גניזה ENA 2571.22; מינכן 95; וטיקן 113; וטיקן 487.1; פרמה 2596 ווטיקן 110 (בבלי) נוסף בין השורות; לו וYevr. III B 262 - ככ"י ק - ואף לעיל ברישא בשני כתב היד נמצא רק "אפשר", ולא "אי אפשר". למעשה, רוב עדי הנוסח למשנה מתעדים "איפשר". אלא שאין זאת טעות אלא הפלוגרפיה, ראו אפשטיין, מבוא עמ' 1216-1213. " אי אפשר לעליון לבא עד שלא יבוא התחתון – "מפני שאמרו" הוא ציטוט ממשנה קדומה שעסקה בצד הרפואי. 2 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 728-726. רעיון זה מופיע גם במדרש (שמות רבה א, לה). כן מספר אחד מחכמי יבנה: "אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כשהיו בית דין בודקין ביבנה, כיון שמוציאין בעליון אין משגיחין על התחתון. רבי שמעון אומר: בנות כרכין – התחתון בא תחלה, מפני המרחצאות; בנות כפרים – העליון בא תחלה, מפני שטוחנות ברחיים ונושאות כדין על גיסיהן" (תוספתא, נידה ו, ט [עמ' 648-647]). אם כן, ביבנה היו בטוחים שהסימן התחתון קודם לעליון, אבל רבי שמעון הבחין בין בנות כרכים, שאצלן הסימן תחתון קודם, לבנות כפרים, שאצלן העליון קודם. בנות כרכים שוהות בבית המרחץ, דבר המזרז לדעתו את גידול השערות, ואילו בנות כפרים עובדות, ובשל חיכוך החזה במהלך העבודה מתפתח לדעתו מוקדם יותר החזה הנשי. רבי שמעון חולק אפוא על המשפט המובא במשנה: "מפני שאי אפשר". גם הבבלי (נידה מח ע"א) חש אי נוחות מהמשפט, שכן אירע שסימן עליון הקדים, ומוצא נימוק משפטי לעמדת רבי מאיר.

9בבבלי מופיע נוסח אחר של סיפור המעשה: "אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו מפרשין ביבנה, ואמרו: כיון שבא תחתון, שוב אין משגיחין על עליון. תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: בנות כרכים – תחתון ממהר לבא, מפני שרגילות במרחצאות; בנות כפרים – עליון ממהר לבא, מפני שטוחנות ברחים. רבי שמעון בן אלעזר אומר: בנות עשירים – צד ימין ממהר לבא, שנישוף באפקריסותן; (איור 17) בנות עניים – צד שמאל ממהר לבא, מפני ששואבות כדי מים עליהן. ואיבעית אימא: מפני שנושאין אחיהן על גססיהן" (מח ע"ב) (איור 18). ההלכה העקרונית היא שאת הבדיקות עושות נשים. רבי יהודה ורבי שמעון מותחים ביקורת על שאין משיאין ספקות (תוספתא ו, ח [עמ' 647]) על פי נשים. אבל לא נאמר שהגברים בודקים, ובדרך כלל אפשר להמתין עד שיעבור הפרק והתוצאה תהיה ברורה יותר. אולי לכך התכוונו רבי יהודה ורבי שמעון, ושיטתם מנעה בפועל קידושין קודם בגרות מלאה וניכרת מבעד לבגדים.

10כפי שמובא בנספח הרפואי (סעיף 30), המצב הפיזיולוגי בדרך כלל הפוך. היינו, השינויים הראשונים מופיעים בשדיים ורק לאחר מכן מופיע שֹיעור הבושת. רק בכ-15% מהמקרים המצב הפוך. ייתכן שהנתונים הרפואיים מתייחסים לשינויים מינוריים מאוד בשדיים, המקדימים את שיעור הבושת, וחכמים התייחסו לשינויים הניכרים יותר לעין. מכל מקום, השינוי למעלה בולט יותר לעין הצופה מהצד, חוץ מבמקרה שבו בודקים את הקמט, וכדלעיל.

11משנתנו סבורה שקטנה אינה חייבת בייבום. אם יש לה סימן עליון היא כגדולה, ומשמע שאם אין סימן כזה, והיא קטנה, אינה חולצת. קטנה יכולה אמנם להינשא, ובוודאי יכולה להתארס (אביה מקבל קידושיה), אבל פטורה מייבום. ברם מתוספתא יבמות עולה שקטנה חייבת בייבום ואינה יכולה לחלוץ עד שתגדל, ובמקרים של ספק הנובע מייבום שתי אחיות או שני אחים, "רבי ליעזר אומר: בכולן מלמדין את הקטנה שתמאן בו" (יג, ז [עמ' 48]). אם הקטנה אינה ממאנת (או אינה יכולה למאן משום שאביה קידשהּ) היא חייבת בייבום. כמו כן בבבלי: "קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, דברי רבי מאיר. אמרו לו לרבי מאיר: יפה אמרת שאין חולצין, 'איש' כתיב בפרשה, ומקשינן אשה לאיש, אלא מאי טעמא אין מיבמין? [אמר להו:] קטן – שמא ימצא סריס; קטנה – שמא תמצא אילונית, ונמצאו פוגעין בערוה" (יבמות סא ע"ב). משנתנו אפוא כרבי מאיר, אבל התוספתא וכן המשנה פ"ד מ"ה חולקות עליה.